השופט א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת דותן) מיום 11.4.06 בבר"ע 1471/05, בגדרו ניתנה רשות ערעור ונתקבל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופט שטרנליכט) מיום 3.2.05 בת"א 1293/04. החלטנו לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. הנושא שלפנינו הוא פרשנות גדריו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן חוק ההתיישנות).
רקע
ב. המערכת העובדתית ושרשרת ההתדיינות המסועפת בין הצדדים, המשתרעת על פני תקופה ארוכה בכל הערכאות ובבוררות, גוללה בהרחבה בהחלטות של בתי המשפט הקודמים, ובהחלטת השופטת ארבל מיום 19.6.07 בבקשה לעיכוב ביצוע. להלן יובאו בתמצית עיקרי העובדות הנחוצות לענייננו.
ג. הצדדים להליך היו בעלי המניות של חברה, אשר נכסה היחיד היה המקרקעין הידועים כחלקה 112 בגוש 6354 בפתח-תקוה. בשנת 1989 החליטו הצדדים על פירוק מרצון של החברה.
ד. במסגרת הליכי הפירוק, טענה המשיבה כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים מהמבקשים-המערערים (יכונו להלן המבקשים), אשר השכירו את המקרקעין לצד שלישי (חברה בשליטתם) לאורך שנים. בהסכמת הצדדים מונתה בוררת (השופטת בדימוס פריש) להכריע בסוגיה זו. בפני הבוררת נטען כי הזכאות לדמי השימוש תחילתה ביום 19.12.82 (שבע שנים לפני ההחלטה על פירוק החברה), או לחלופין ביום 16.12.86 (שבע שנים לפני הגשת הבקשה בה הועלתה לראשונה הדרישה לדמי שימוש ראויים). תביעת המשיבה נתקבלה על-ידי הבוררת ברובה ביום 9.12.01, ומטעמי התיישנות נקבע כי זכאותה מתחילה בתאריך המאוחר יותר. ביום 11.6.02 אושר הפסק בבית המשפט המחוזי (ה"פ 372/02, מפי השופטת - כתארה אז - שטרנברג אליעז), וביום 30.8.04 נדחתה בבית משפט זה בקשת רשות לערער על כך (רע"א 7642/02, מפי השופט - כתארו אז - ריבלין).
ה. המשיבה הגישה בקשה לביצוע פסק הבוררות בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. במסגרת זו טענו המבקשים, כי יש לנכות מחובם למשיבה את חלקה בהוצאות שהוציאו המבקשים להשבחת המקרקעין. בנוסף הגישו המבקשים תביעה בגין הוצאות אלה לבית משפט השלום. בבית משפט השלום טענה המשיבה, בין היתר, טענת התיישנות, שנשענה על כך שההוצאות הרלבנטיות הוצאו בין השנים 19861992, ואילו התביעה הוגשה רק ביום 18.1.04.
ו. בית משפט השלום דחה את טענת ההתיישנות. למסקנתו, אף שחלפה תקופת ההתיישנות הרלבנטית, יש להחיל על העניין את סעיף 4 לחוק ההתיישנות, אשר מונע, בין השאר, השמעת טענת התיישנות נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". למסקנתו, יש לפרש את הסעיף פירוש מרחיב, כך שבדיבור "תביעה שכנגד" תיכלל גם "תביעה נגדית" - דהיינו, תביעה בהליך אחר שיסודה באותו סכסוך. זאת לאור תכליתו של סעיף 4, כפי שפירש בית המשפט את הסעיף, ומכיוון שדחיית התביעה בגין התיישנות - כנאמר - "תביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, כאשר הנתבעת (המשיבה - א"ר) תיהנה מפירות השקעתם של התובעים (המבקשים - א"ר) במקרקעין, ותקבל דמי שימוש ראויים עבור חלקה במקרקעין. מאידך לא תשא בהוצאות השבחתם של המקרקעין, וזאת בשל נימוק טכני בלבד של התיישנות".
ז. בבית המשפט המחוזי התקבל ערעור המשיבה. בית המשפט קבע כי סעיף 4 עוסק דווקא בטענת התיישנות כנגד טענת קיזוז או תביעה שכנגד אשר מתבררות בבית המשפט יחד עם התביעה המקורית; ואילו כאשר מתבררת התביעה שכנגדה מועלית טענת ההתיישנות בהליך נפרד, כבענייננו, אין תחולה לסעיף 4. עוד היה בית המשפט מסופק באשר לטענה ששיקולי הצדק מחייבים דחייה של טענת ההתיישנות; כל כך - בפרט כיון שבתביעת המבקשים להחזר הוצאות נתבע סכום גבוה בהרבה מזה בו זכתה המשיבה בפסק הבוררות, וכן כיון שהמבקשים לא תבעו את זכויותיהם הנטענות בעבר, בשעה שנודע להם על טענות המשיבה.
ח. מכאן הבקשה שבפנינו. ביום 6.12.06 העבירה השופטת ארבל את הבקשה להרכב. דיון התקיים ביום 7.4.08. בעקבותיו החלטנו, כאמור, לדון בבקשה כבערעור. לאחר העיון, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור.
טענות הצדדים
ט. מוקד הבקשה הנוכחית, אשר בגינו ניתנה רשות הערעור, הוא הטענה כי צדק בית משפט השלום באשר לפרשנותו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות - דהיינו, כי הסעיף מתפרש גם על מקרים כגון זה הנדון.
י. נוסף לכך, טוענים המבקשים מספר טענות המכוונות לכאורה כנגד פסק הבוררות גופו - בין השאר (וכפי שטענו המבקשים בהליך הבוררות), כי יוחדה למשיבה חלקה מסוימת במקרקעין; כי פסק הבוררות מנוגד לפסק דין בין הצדדים שניתן ב-1965; כי הפסק מנוגד להוראות חוק ההתיישנות; וכי נעשתה בו "הרמת מסך" כפולה, השגויה מבחינה משפטית.
י"א. עוד נטען, כי גם אלמלא הוראת סעיף 4 לא התיישנה התביעה - כיוון שהעילה לתביעת ההשבה נולדה רק עם מתן פסק הבוררות; שכן, כנטען, טרם הפסק הניחו הצדדים שהמקרקעין מחולקים ביניהם בחלקים מסוימים - ולא היה מקום לתבוע החזר בעבור הוצאות שהוציאו המבקשים בחלקם שלהם; וכי טרם מתן הפסק לא היתה בין הצדדים יריבות ישירה, וזו נוצרה עקב הרמת המסך בפסק הבוררת. לחלופין, טוענים המבקשים כי אף אם שגו בהניחם כי ההוצאות הוצאו בחלקם הבלעדי, או בהניחם כי אין יריבות ישירה בין הצדדים, הנה עד למתן פסק הבוררות "נעלמו" מהם "העובדות המהוות את עילת התובענה", כלשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכי גם משום כך יש למנות את תקופת ההתיישנות רק ממועד פסק הבוררות.
י"ב. בפי המבקשים טענה נוספת כנגד טענת ההתיישנות, והיא שבכך שהסכימו הצדדים להליך הבוררות, התחייבו במשתמע לנהל ביניהם הליכים "גמישים" מבחינה פרוצדורלית, אשר במסגרתם אין לטעון טענת התיישנות.
י"ג. לבסוף, טוענים המבקשים כי נפל פגם בהליך בבית המשפט המחוזי - והוא, שבית המשפט לא דחה את בקשת רשות הערעור אף שלא הופקד ערבון כראוי על ידי המשיבה (המבקשת בבית המשפט המחוזי), ואף שבא כוח המשיבה הטעה את בית המשפט, כנטען, בכך שהודיע בדיון כי "עניין הערבות סודר", מקום שלא כך היה.
י"ד. המשיבה בתגובתה תומכת בפרשנות שניתנה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות בבית המשפט המחוזי. לטענתה, לא היה מקום לדחות את טענת ההתיישנות, הן כיון שתביעת המבקשים באה בתביעה נפרדת ומאוחרת לתביעתה, והן מפני שכנגד תביעתה שלה לא נמנעו המבקשים מלטעון טענת התיישנות, וזו התקבלה בפסק הבוררות. באשר לאי-הפקדת הערבות בבית המשפט המחוזי טוענת המשיבה כי הדבר לא נעשה בזדון, וכי על כל פנים תוקן תוך הארכה שניתנה לכך.
דיון והכרעה
ט"ו. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את הערעור. אמנם, ניתן למצוא בפסיקת בתי משפט שונים תמיכה מסוימת לעמדת המבקשים (ראו ת"א (מחוזי חיפה) 1127/92 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.5.97) - להלן עניין פייבושביץ; ת"א (מחוזי נצרת) 435/96 עזבון פאהום נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ (לא פורסם, 28.5.98); במידה מסוימת אולי גם בש"א (מחוזי ת"א) 8584/04 חיון נ' בנק יורוטרייד בע"מ (לא פורסם, 19.9.07)); ומנגד ת"א (ת"א) 4493/85 פסח משה נ' הכפר הירוק, פ"מ תשנ"א(1) 507 (להלן עניין פסח); בש"א (שלום רח') 1487/06 בניני בנק בע"מ נ' מנזיס חברה לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 19.12.06) - להלן עניין בניני בנק בע"מ). הדעת נותנת, כי בתי המשפט שנקטו פירוש מרחיב ביקשו בפסיקותיהם לרכך את התחושה, שאליה נידרש, של אי נוחות נוכח אבדן זכות מהותית לצד אחד בשל התיישנות, בעוד הצד שכנגד בתביעתו עומד. אך נשים אל לב, כי ביסודו של דבר, גם אם הובעו עמדות "מרחיבות", תוצאת פסקי הדין במרבית המקרים (למעט אחד) לא הלכה במובן האופרטיבי לכיוון ההרחבה, אם בשל הנסיבות הספציפיות בתיקים השונים, ואם מתוך אי רצון למתוח יתר על המידה את רצועת הסעיף. מסקנתי המשפטית היא, כי תביעת המבקשים אינה - כלשון סעיף 4 לחוק ההתיישנות - "תביעה שכנגד", כמובנה השגור, הטבעי והרגיל, ובראש וראשונה על פי צו המחוקק, וכי המבקשים לא הצביעו על טעמים טובים לחריגה ממובן זה של המונח. אבהיר את טעמיי למסקנה זו, תחילה באשר למשמעות המקובלת של המונח, ואחר כך באשר להצדקה לחרוג ממשמעות זו. לבסוף אדרש לטענות הנוספות שבפי המבקשים.