צ.מ. נ' אלגד תעשיות פרץ ושות'

לפנינו תביעה לתשלום זכויותיו של התובע בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת וסיומה.

1.הנתבעת עוסקת בייצור בתחום המתכת והעץ. אין מחלוקת שעל יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף תעשיות המתכת, החשמל והאלקטרוניקה (להלן – צו ההרחבה).

2.התובע הועסק בשירות הנתבעת כעובד ייצור והתקנות בין התאריכים 1.8.20 עד 5.12.23 (כ- 40 חודשים).

התובע ריצה עונש מאסר ממושך בארה"ב ולאחר מכן בישראל. במהלך כל תקופת עבודתו ועד לחודש 12/23 התובע הוא אסיר משוחרר על תנאי, ועבודתו אצל הנתבעת נעשתה כחלק מתנאי שחרורו ושיקומו.

השכר והיקף המשרה

3.אין מחלוקת שהתובע הוא עובד בשכר ושכרו חושב לפי שעות העבודה בפועל.

לפי תלושי השכר עמד השכר השעתי בחודשים 8/20־3/21 על 32 ₪; בחודשים 4/21־11/21 על 37 ₪ לשעה; בחודשים 12/21־9/22 על 40 ₪; החל מחודש 10/22 עד תום תקופת העבודה על 50 ₪.

התובע טען שהחל מיום 11.7.23 ועד תום תקופת העבודה עמד השכר על 55 ₪ לשעה, מתוכם התוספת בסך 5 ₪ לכל שעה שולמה במזומן כ"בונוס נקי".

הנתבעת הכחישה את הטענות וטענה שהשכר המוסכם וכפי ששולם בפועל הוא כמפורט בתלושי השכר. לפי גרסת הנתבעת השכר השעתי בתום תקופת העבודה עומד על 50 ₪.

4.אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה השכר המוסכם בחודשים האחרונים לעבודתו עומד על 55 ₪ לשעה.

גרסת התובע נתמכה בהתכתבות בינו לבין מר אלי פרץ, מבעלי הנתבעת (להלן- פרץ) שם צוין "מה 11.7 כל שעה 5 שח בונוס נקי".

גרסת הנתבעת לא היתה אחידה, ובעדויות הנתבעת הוצגו מספר גרסאות שלא היה להם זכר בתצהירים. בכתב ההגנה ובתצהיר הכחישה הנתבעת את טענות התובע. בשונה, בחקירה הנגדית אישר פרץ שבחודש 7/23 הסכים לשלם לתובע תוספת שעתית, אלא שהתשלום הותנה בכך שהתובע יתייצב בזמן לעבודה, ומשהדבר לא נעשה הסכים במהלך חודש 7/23 שתשולם לתובע תוספת חודשית בסך 250 ₪ כמעין "שכר עידוד". על-פי גרסה זו התוספת החודשית לה זכאי התובע החל מחודש 7/23 שולמה במרוכז עם תלוש השכר לחודש 12/23 עבור חצי השנה החולפת. לפי תלוש השכר לחודש 12/23 שולם לתובע סך 1,513 ₪ בגין רכיב שכונה "פרמיה". התובע אישר בעדותו שקיבל לידיו את הסכומים שצוינו בתלוש השכר לחודש 12/23, ולא ידע להסביר בגין מה היה זכאי לסכום זה.

פרץ לא נתן הסבר מניח את הדעת לשינוי בהסכמות בין הצדדים – מהסכמה לתוספת בסך 5 ₪ לשעה לתוספת חודשית בסך 250 ₪. פרץ העיד שעל תשלום התוספת השעתית הוסכם בראשית חודש 7/23 וזאת בכפוף לכך שהתובע לא יעדר מעבודתו, אלא שבתום אותו חודש ראה פרץ שהתובע לא עומד בהתחייבותו ולכן "אני אתן לך את זה כבונוס..." . אם התובע לא עמד בסיכומים עמו לא ברור מדוע הוחלט על תשלום בונוס חודשי.

כן לא ניתן הסבר לשאלה מדוע אותה תוספת חודשית מוסכמת לא שולמה מדי חודש החל מחודש 7/23 אלא באופן מרוכז עם שכר חודש 12/23, השכר האחרון של התובע. פרץ העיד ש"כנראה שהעדפנו לתת את זה בצורה כזאת בתלוש אחד. אני ראיתי שהוא עוזב... ". בהמשך הסביר שמדובר במעין "בונוס חד פעמי כזה, שייתן לו איזשהוא עידוד, וכלום לא השתנה ב- 6 החודשים האלה." לא ברור כיצד יש בתשלום בונוס חד פעמי המשולם לאחר סיום יחסי העבודה כדי לעודד את התייצבותו של התובע לעבודה. כן לא ניתן הסבר כיצד חושב הסכום ששולם בגין פרמיה בתום תקופת העבודה וכיצד טענת הנתבעת לזכאות לתוספת בסך 250 ₪ לחודש למשך שישה חודשים מיתרגמת לסכום ששולם בפועל – 1,513 ₪.