1.התובע, מבקש מקלט מאריתריאה, הגיש תביעה כנגד דניה סיבוס בע"מ (להלן: "דניה סיבוס", גאיס יורי רידיס (עוסק מורשה, להלן: "רידיס") ואפיק שירותי בניה וניהול בע"מ (להלן: "אפיק") בגין שכר עבודה, פיצויי פיטורים והזכויות סוציאליות.
2.לטענת התובע הוא עבד בעבודות בניין באתרי בניה של דניה סיבוס בלוד ובפלמחים ברציפות החל מיום 28.3.11 ועד ליום 23.4.14 – שלוש שנים וחודש וכי חלים על הצדדים הסכם קיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין.
התובע קיבל 25 ₪ לשעת עבודה, ובמהלך כל התקופה עבד שעות נוספות רבות. השעות הנוספות הללו נרשמו בכרטיסי הנוכחות אך הוא לא קיבל תשלום עבורן.
עוד טוען התובע שלא קיבל הודעה על תנאי העסקה ועל כך זכאי לפיצוי. כמו כן לטענתו הוא פוטר מהעבודה מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת.
התובע דורש בתביעתו תשלום בגין דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה וכן פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר.
3.רידיס לא התייצבה לדיון ולא הגישה כתב הגנה.
4.מטעם דניה סיבוס ואפיק הוגש כתב הגנה שבו נאמר כי התובע היה עובד כללי אצל אפיק ולא עובד בניין. זאת החל מיום 28.3.11 ועד ליום 24.4.12 - המועד שבו החליט התובע לנטוש את העבודה, ללא כל התראה מוקדמת. הנתבעות מבקשות לקזז מכל סכום אשר יגיע לתובע תמורת הודעה מוקדמת. לגרסתן התובע קיבל את מלוא השכר בגין עבודתו בפועל, כולל שעות נוספות. שולם לו סך של 25 ₪ לשעה על מנת לכלול בשכרו תשלום עבור זכויות סוציאליות.
הנתבעות 1-3 טוענות להתיישנות פדיון חופשה.
5.במהלך הדיון בתיק ניתן צו פירוק כנגד אפיק (ביום 13.1.2016) ועל כן הוחלט ביום 4.2.16 על עיכוב ההליכים כנגדה.
6.בעקבות צו הפירוק הגישה דניה סיבוס בקשה לעיכוב הליכים כנגדה עד שהתובע ימצה את ההליכים כנגד אפיק, ויגיש תביעת חוב למנהל המיוחד שמונה על ידי בית המשפט המחוזי בהליך הפירוק. זאת בהסתמך על פסק הדין של כב' השופטת יפית זלמנוביץ גיסין, בתיק ד"מ (ת"א) 53433-09-14GRMEZION BERKAI - אפיק שירותי בניה וניהול בע"מ (27.4.16).
בדיון מיום 22.6.16 הסכימו ב"כ הצדדים להמתין עד להחלטה בערעור שהוגש על פסק הדין. בסופו של דבר הערעור באותו תיק נמחק לאחר שהתובע קיבל את הכספים דרך הוכחת חוב. כך שלא ניתנה הכרעה בערעור (פסק דין מיום 7.11.16).
7.ראיות שנשמעו
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.
מטעם דניה סיבוס – שנותרה הנתבעת היחידה שהתייצבה לדיונים והגישה ראיות – הוגש תצהיר עדות ראשית של מר עמיר וייסמן, מנהל כוח אדם בדניה סיבוס החל מחודש מאי 2013 (להלן: "מר וייסמן") שנחקר גם הוא בדיון.
8.תקופת העבודה של התובע ותחום העיסוק
התובע טען, כאמור, להעסקה רציפה במשך שלוש שנים וחודש אחד.
מנגד, בתצהירו של מר וייסמן צוין כי הוא עבד במפעל של חברת בת של דניה סיבוס העונה לשם סיבוס רימון בע"מ, באמצעות חברת אפיק מיום 28.3.11 ועד ליום 24.4.12 וכעובד כללי בסיבוס רימון על ידי חברת רידיס החל מיום 3.9.13 ועד ליום 24.4.14.
על אף שדובר על עבודת התובע בחברת בת, סיבוס רימון, לא טענה דניה סיבוס להעדר יריבות ולא התבקש צירוף של נתבעת נוספת, כך שיש לראות את דניה סיבוס ככוללת את חברת הבת סיבוס רימון.
יצוין כי הוגשו תלושי שכר שהונפקו על ידי אפיק, בגין התקופה 28.3.11 ועד 24.4.12 בלבד.
לא הוגשו ראיות לגבי התקופה הנוספת, למעט כרטיסי נוכחות בודדים תחת שם "רידיס".
התובע העיד באמצעות מתורגמן לשפה הטגרית, אך חלק מעדותו ניתנה בעברית. עדותו לא הייתה עקבית ולפרקים מבולבלת.
התובע העיד כי מי שקיבל אותו לעבודה היה אדם בשם "קריסטו", שהוא ה"קבלן" "הוא מנהל עבודה", קריסטו לקח אותו לדניה סיבוס ושם עבד שנה וחודש (התקופה הראשונה), קריסטו הביא לו אז את השכר ופיטר אותו כשאמר "שלא רוצה אותי" (ראו ע' 6 לפרוטוקול הדיון).
התובע הצהיר על עבודה במפעל ולא באתר בנייה. במפעל מייצרים קיר בטון לממ"דים (ע' 6 ש' 32-33).
עד לשלב זה גרסת התובע מתיישבת עם זו של הנתבעת בעניין העבודה במפעל של דניה סיבוס בתקופה שאינה במחלוקת.
בהמשך אמר התובע:
"אחר כך קריסטו חותך מהכסף שלי. מוריד לי מהכסף. אחר כך אני באתי למשרד של דניה סיבוס. לבעל הבית בדניה סיבוס קוראים יוסוף (ערבי),אחר כך קריסטו אמר שלא רוצה אותי. אחר כך אני עזבתי את העבודה בגלל שבעל הבית אומר שמוריד לי מהכסף. הבן אדם שאני דיברתי איתו זה יוסוף.
אחרי שיוסוף אמר לא רוצים אותי פה, זה לא יוסוף אלא קריסטו. קריסטו הוא זה שפיטר אותי.
לשאלת בית הדין מה קרה אחר כך אני משיב שיוסף ביקש שאעבוד אצלך ישירות דרך חב' דניה סיבוס.
לשאלת בית הדין אם עשיתי שם הליך קליטה אני משיב שהוא הסביר לי שהתשלום הוא 25 שקל לשעה. יוסוף. הכיר לי בחור אחר אבו עיס (ערבי) שהוא היה אחראי בלוד.
שם עבדתי מחודש 5/2012 עד 11/2012. 6 חודשים.
אחר כך בעל הבית יוסוף אמר לי ללכת לפלמחים. הלכתי. שם מכופפים ברזל.
שם מישהו אחר קבלן. גם אדם ערבי בשם מילחם. שם עבדתי מ- 11/2012 עד 8/13.
אחר כך העבירו אותי ללוד כי היו חסרים להם עובדים בלוד, באותו מפעל שעבדתי קודם של דניה סיבוס, שוב עם יוסוף. בעל הבית היה יורי. הוא שלם לי את הכסף.
בסוף המפעל בלוד נסגר וכולם עברו לפלמחים. עבדתי בלוד עד חודש 4 בשנת 2014 ונסגר המפעל. בעל הבית יוסוף לא רצה שאעבור לפלמחים".
(ראו ע' 7 ש' 1-21 לפרוטוקול הדיון).
מר וייסמן נשאל לגבי שמות ה"מנהלים" שהוזכרו על ידי התובע (קריסטו, אבו מלחם, יוסוף) והצהיר שאינו מכיר אותם. לפי עדותו הוא ביצע בדיקה ולא מצא אף מנהל עבודה שאמר שהוא מכיר את התובע (ע' 15, ש' 17-19 לפרוטוקול הדיון).
על אף הקושי, שניתן להבינו מאחר שמדובר בעובד שהוא תושב זר ללא אשרת עבודה, על התובע הנטל הראייתי להוכיח את תקופות העבודה, ככל שיש מחלוקת.
התובע לא הביא כל ראיה, בכתב או בעל פה, לגבי התקופה הנטענת. יש לו תלושים אך ורק בגין התקופה הראשונה. לגבי התקופה השנייה, למעט הודעת דניה סיבוס ישנם רישומים נוכחות.
התובע לא הסביר באופן ברור היכן עבד בתקופה שבמחלוקת, מי היה הממונה עליו ומי שילם לו עבור תקופה זו. הוא הגיש כרטיסי נוכחות בודדים בגין התקופה שבה נאמר שהייתה הפסקת התקשרות (של חודשים 7.12, 2.13, 4.13, 5.13 ו-7.13).
בחקירתו בדיון נשאל התובע האם קיבל דוחות נוכחות (מאבו עיס, שלטענתו היה "הקבלן") והשיב: "יש לי כנראה חלקיים אצל עורך הדין שלי, לא יודע בדיוק" (ע' 8 ש' 10 לפרוטוקול הדיון) ובהמשך "היינו מוציאים את הדוחות מהמשרדים. לפעמים לקחנו לפעמים לא. חלק זרקנו" (ע' 8, ש' 12).
כרטיסי הנוכחות תומכים בגרסת התובע שלפיה עבד מעבר לתקופות שבהן מודים הנתבעים. ברם, אין כאמור גרסה עקבית וסדורה של התובע לגבי תקופת העבודה, מקומות העבודה, הממונים עליו וכו'. עדותו היא העדות היחידה לצורך התמיכה בגרסתו.
על כן אנו קובעות שהוכח שהתובע עבד במפעל של דניה סיבוס בתקופה שבין 28.3.11 ועד 24.4.12 באמצעות אפיק, ובתקופה שבין 3.9.13 ועד 24.4.14 באמצעות רידיס.
עבודת התובע בוצעה במפעל שבו מיוצרים חומרים המשמשים לאתרי בניה של דניה סיבוס, אך הוא לא עבד באתרי בניין. לפיכך לא הוכחה תחולת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף הבניין.
9.אחריותה של דניה סיבוס על העסקת התובע
בית הדין הארצי לעבודה עמד בפסיקתו על ההבחנה בין מיקור חוץ אותנטי של פונקציות, העסקה אותנטית באמצעות חברות כוח אדם והעסקה מלאכותית על ידי חברות כוח אדם המהוות "צינור" לתשלום שכר העובד [ראו ע"ע 273/03 שוואב - מדינת ישראל (2.11.2006); ע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי - ראיד פהום (2.11.2008); ע"ע 472/09 זוהר גולן – או.אר.אס משאבי אנוש בע"מ (12.9.2010)].
בע"ע 30139/06/12 רחמים פורתי - מודיעין אזרחי בע"מ ואח' (15.7.2014) נאמרו הדברים הבאים:
"על פי הפסיקה, מיקור חוץ אותנטי של פונקציות מתקיים כאשר פונקציה מסוימת בהליך הייצור של מפעל אחד מועברת למפעל אחר, המתמחה בביצועה. קבלן השירות מספק למזמין את השירות או את המוצר אשר מיוצרים ומבוצעים על ידי עובדיו שלו, והדגש הוא על כך שקבלן השירות אינו מספק עובדים למזמין אלא מספק את השירות הנחוץ לו. לעתים קבלן השירות מייצר את המוצר בחצריו ומספק אותו למזמין, ולעתים הקבלן מספק את השירות או את המוצר בחצריו של המזמין. כאשר מדובר במיקור חוץ אותנטי של פונקציה, מבצעי העבודה הם עובדיו של קבלן השירות ולא עובדיו של המזמין. בית הדין בפסיקתו הדגיש כי צורת העסקה כזו הינה לגיטימית, ומאפשרת להוזיל את עלויות הייצור וליצור למעסיק גמישות ניהולית מסוימת בתחומים שאינם חלק אינהרנטי מליבת ההתמחות של המזמין.
חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996, מבחין בין קבלן שירות לקבלן כוח אדם בסעיף 1 בו בזו הלשון: ""קבלן כוח אדם" - מי שעיסוקו במתן שירותי כוח אדם של עובדיו לשם עבודה אצל זולתו, לרבות לשכה פרטית כמשמעותה בחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, העוסקת גם במתן שירותי כוח אדם; "קבלן שירות" - מי שעיסוקו במתן שירות באחד תחומי העבודה המפורטים בתוספת השניה, באמצעות עובדיו, אצל זולתו". תחומים אלה הם שמירה, אבטחה וניקיון, אך אינם כוללים בלדרות כבמקרה זה. הפסיקה והספרות ידעו להבחין בין השניים, וגם קבעו מהו מיקור חוץ אותנטי להבדיל ממיקור חוץ מוסווה באמצעות חברת כוח אדם, כפי שעולה מן הפסיקה והספרות האלה: ...".
התובע עבד במפעל של דניה סיבוס, כך שאין ספק שלא מדובר בהספקת שירות שנתנו הנתבעות 2 ו-3 אלא שירותי כוח אדם בלבד. אין מדובר ב"מיקור חוץ" – אלא בקבלת כוח אדם באופן עקיף (ואף ייתכן כדרך לעקוף את האיסור בדבר העסקת עובד שאינו בעל אשרה לעבוד בישראל).
חוק העסקת עובדים קובע בסעיף 12א:
(א)לא יועסק עובד של קבלן כוח אדם אצל מעסיק בפועל תקופה העולה על תשעה חודשים רצופים; יראו רציפות בעבודה לענין סעיף זה אפילו חלה בה הפסקה לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים.
(ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי השר, במקרים חריגים, להתיר העסקת עובד אצל מעסיק בפועל תקופה העולה על תשעה חודשים, ובלבד שתקופת ההעסקה הכוללת אצל אותו המעסיק בפועל לא תעלה על חמישה עשר חודשים.
(ג)הועסק עובד כאמור אצל אותו מעסיק בפועל תקופה העולה על תשעה חודשים רצופים או על תקופה נוספת שהוארכה לפי סעיף קטן (ב), ייחשב העובד כעובד המעסיק בפועל,
בתום תקופת תשעת החודשים או תקופת ההארכה, לפי הענין.
(ד)נחשב עובד של קבלן כוח אדם כעובדו של המעסיק בפועל כאמור בסעיף קטן (ג), יצורף ותק העובד בתקופת העסקתו על ידי קבלן כוח האדם אצל אותו מעסיק בפועל, לותק העובד בתקופת העסקתו אצל המעסיק בפועל.
סעיף 2(א) לחוק קובע:
"לא יעסוק אדם כקבלן כוח אדם אלא אם כן הוא בעל רשיון לכך מאת השר ועל פי תנאי הרשיון".
העסקת התובע באמצעות אפיק נמשכה כשנה וחודש, קרי, בחריגה מתשעת החודשים - המועד שנקבע בסעיף 12א לחוק העסקת עובדים, ובניגוד להוראותיו. כך שיש לראות את דניה סיבוס כמעסיקה במשותף של התובע באותה תקופה.
ברם, בנוגע לתקופה השנייה, מדובר בפחות מ-8 חודשים, וההפסקה בין שתי התקופות עולה על 9 חודשים. ואולם, לא הוכח שרידיס (שאינה חברה אלא "עוסק מורשה") היא בעלת רישיון להעסקת כוח אדם כנדרש בדין.
בהעדר הוכחה מהותית זו – שניתן היה להביא בנקל על ידי דניה סיבוס – הרי שגם בגין תקופה זו יש לראות אותה כמעסיקה במשותף של התובע.
ב"כ של דניה סיבוס מפנה בסיכומיו להסכם ההתקשרות בינה לבין רידיס שלפיו "חברת כוח אדם תישא באחריות הבלעדית לתשלום שכרם של העובדים..." ואף נקבע כי לא מתקיימים עם אף אחד מעובדי הקבלן יחסים שבין מעסיק לעובד. מדובר בהסכם בין הנתבעים שאין בו לחייב את העובד או לפטור מי מהם מאחריות כלפי התובע או יתר העובדים של הקבלן.
10.נסיבות סיום העבודה של התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לפיטורים
התובע הצהיר שיוסוף הודיע לו ביום 23.4.14 שאין לו עבודה לספק לו. משעה שלא סופקה לו עבודה אחרת הרי שהוא פוטר מהעבודה, מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת ומבלי ששולמו פיצויי פיטורים.
כשנשאל התובע בדיון מי פיטר אותו העיד כי לא היה זה יוסוף אלא קריסטו, שאמר "שהוא לא רוצה אותי" (ע' 6 ש' 22).
בהמשך אמר התובע את הדברים (שכבר הבאנו לעיל):
אני עבדתי עם קריסטו שנה וחודש בדניה סיבוס. זה מפעל ולא אתר בניה. מפעל בלוד. במפעל מייצרים קיר בטון לממ"דים.
אחר כך קריסטו חותך מהכסף שלי. מוריד לי מהכסף. אחר כך אני באתי למשרד של דניה סיבוס. לבעל הבית בדניה סיבוס קוראים יוסוף (ערבי),אחר כך קריסטו אמר שלא רוצה אותי. אחר כך אני עזבתי את העבודה בגלל שבעל הבית אומר שמוריד לי מהכסף. הבן אדם שאני דיברתי איתו זה יוסוף.
אחרי שיוסוף אמר לא רוצים אותי פה, זה לא יוסוף אלא קריסטו. קריסטו הוא זה שפיטר אותי.
לשאלת בית הדין מה קרה אחר כך אני משיב שיוסף ביקש שאעבוד אצלך ישירות דרך חב' דניה סיבוס.
...
אחר כך בעל הבית יוסוף אמר לי ללכת לפלמחים. הלכתי. שם מכופפים ברזל.
שם מישהו אחר קבלן. גם אדם ערבי בשם מילחם. שם עבדתי מ- 11/2012 עד 8/13.
אחר כך העבירו אותי ללוד כי היו חסרים להם עובדים בלוד, באותו מפעל שעבדתי קודם של דניה סיבוס, שוב עם יוסוף. בעל הבית היה יורי. הוא שלם לי את הכסף.
בסוף המפעל בלוד נסגר וכולם עברו לפלמחים. עבדתי בלוד עד חודש 4 בשנת 2014 ונסגר המפעל. בעל הבית יוסוף לא רצה שאעבור לפלמחים.
(ע' 6-7 לפרוטוקול הדיון).
עדותו של התובע תורגמה בחלקה וחלקה נמסרה בעברית (לבחירת התובע).
עם כל ההבנה לקשיי השפה של התובע, לא ניתן להבין מדבריו את נסיבות סיום העבודה, האם הועבר למפעל אחר ומי פיטר אותו - אם בכלל.
משום כך אנו סבורות שהתובע לא הוכיח שפוטר ואת זכאותו לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת כנדרש בתביעה.
11.שעות נוספות
לגרסת התובע הוא קיבל שכר עבור כל שעות העבודה כולל השעות הנוספות, לפי תעריף רגיל של 25 ₪ לשעה. מכאן שהוא זכאי לתוספת עבור עבודתו בשעות נוספות.
התביעה מתייחסת לחודשים שבהם הוצגו תלושי שכר או כרטיסי נוכחות.
מתלושי השכר שהונפקו על ידי אפיק אכן עולה שכל השעות שולמו לפי התעריף הרגיל, שלא כדין. התובע זכאי לתוספת של 25% לפחות בגין השעות החורגות מ-186 שעות רגילות לחודש.
לגבי תקופת העבודה ברידיס, שלגביה לא הוגשו תלושי שכר (והנתבע לא התייצב לדיון ולא הגיש כתב הגנה) – יש לקבל את הצהרת התובע על כך שכל השעות שולמו כשעות רגילות.
מהטבלה שהגיש התובע יש להפחית את החודשים שלא הוכחו כחודשי עבודה (7.12 ו- 2,4,5,7.2013) וכן את חודש 9.13 שבו רישום הנוכחות מתייחס לשני עובדים.
בסך הכול עבד התובע 181:40 שעות (היקף שאינו חורג מ-186).
התוספת חושבה לפי 25% מ-25 ₪, כלומר, 6.25 ₪ לשעה נוספת.
זכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות:
8.11 – 85 שעות – 531.25 ₪
9.11 – 89 שעות – 556.25 ₪
10.11 – 41 שעות 256.25 ₪
12.11 – 73 שעות – 456,25 ₪
3.12 – 43 שעות – 268.75 ₪
4.12 – 56 שעות – 350 ₪
סה"כ אצל אפיק – 2,418.75 ₪
10.13 – 68 שעות – 425 ₪
1.14 – 10 שעות – 62.50 ₪
3.14 – 37 שעות – 231.25 ₪
סה"כ אצל רידיס – 718.75 ₪
12.הפרשות לפנסיה
אין חולק שלא נעשו הפרשות לפנסיה עבור התובע. התובע זכאי להפרשות בשיעור 6% לתגמולים (חלק מעסיק) ו-6% לפיצויי פיטורים, לפי צו ההרחבה הכללי במשק לגבי פנסיית חובה. זכאותו תחל לאחר 6 חודשים של התקופה הראשונה.
השכר הקובע לביצוע הפרשות יהיה השכר הרגיל, ללא שעות נוספות (186 X 25 ₪ לשעה = 4,650 ₪).
בתקופה הראשונה זכאי התובע להפרשות עבור 7 חודשים בסך 3,906 ₪.
בתקופה השנייה זכאי התובע להפרשות עבור 8 חודשים בסך 4,464 ₪.
13.ימי חג
עובד בשכר שעתי או יומי זכאי, לאחר שלושה חודשי העסקה, לתשלום ימי חג החלים במהלך ימי העבודה שלו. לא ישולם חג שחל במהלך המנוחה השבועית של העובד.
בכתב התביעה ובתצהירו הסתפק התובע באמירה לקונית שלפיה הוא עבד כל יום – גם בחגים הנוצריים וגם בחגים היהודיים, ולכן זכאי ל-10 ימי חג בשנה.
התובע לא פירט אלו חגים חלו בתקופת העבודה ואלו היו ביום המנוחה השבועי. מעבר לכך אם עבד התובע, כהצהרתו, בכל החגים - אין הוא זכאי לדמי חגים אלא לתוספת בגין עבודה בחג (רכיב שלא נדרש בתביעה).
בהעדר פירוט מספק, דין התביעה לדמי חגים להידחות.
14.חופשה והבראה
התובע זכאי לדמי הבראה בגין התקופה הראשונה בלבד, שעולה על שנה (13 חודשים) – 5.5 ימי הבראה לפי סך של 365 ₪= 2,007.50 ₪.
כן זכאי התובע לפדיון חופשה עבור שתי תקופות העבודה: 13 ימים בגין התקופה הראשונה – לפי 200 ₪ ליום חופשה בסך של 2,600 ₪ ו-8 ימים בגין התקופה השנייה בסך 1,600 ₪.
15.מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה ותלושי שכר
התובע לא קיבל הודעה לעובד על תנאי העבודה, כנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002.
כמו-כן לגבי התקופה השנייה, אצל רידיס, לא הונפקו לתובע תלושי שכר.
בהתאם לסמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, אנו מחייבות את רידיס בסך של 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד ובסך של 5,000 ₪ בשל אי הנפקת תלושי השכר. לדניה סיבוס אחריות משותפת בגין פיצויים אלה נוכח קביעתנו לעיל.
16.לסיכום
נוכח האמור אנו מחייבות את הנתבעת 1 – דניה סיבוס בע"מ – לשלם לתובע סכומים כדלקמן בגין התקופה הראשונה (העסקתו על ידי אפיק):
-
סך של 2,418.75 ₪ בגין שעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.12 ועד לתשלום בפועל.
-
סך של 3,906 ₪ בגין הפרשות לפנסיה ולפיצויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.12 ועד לתשלום בפועל.
-
סך של 2,007.50 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.12 ועד לתשלום בפועל.
-
סך של 2,600 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.12 ועד לתשלום בפועל.
-
סך של 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום אם לא ישולם תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין.
בנוסף אנו מחייבות את הנתבע 2 גאיס יורי רידיס ודניה סיבוס בע"מ יחד ולחוד, לשלם לתובע סכומים כדלקמן:
-
סך של 718.75 ₪ בגין שעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.14 ועד לתשלום בפועל.
-
סך של 4,464 ₪ בגין הפרשות לפנסיה ולפיצויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.14 ועד לתשלום בפועל.
-
סך של 1,600 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.14 ועד לתשלום בפועל.
-
סך של 5,000 ₪ בגין אי מתן תלושי שכר. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום אם לא ישולם תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין.
כמו כן על הנתבעים 1-2 לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
17.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.
ניתן היום, 21 דצמבר 2016, כ"א כסלו תשע"ז, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
גב' דבורה פינקלשטיין, נציגת עובדים
|
|
עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד
|
|
גב' צביה דגני,
נציגת מעסיקים
|