נדאל אבו גיש נ' ישורון עזרא

התובע, מר נדאל אבו גיש, הגיש תביעה זו לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר מינימום, דמי הבראה, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי נסיעות, דמי ביגוד, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ופיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בגין אי מסירת תלושי שכר.

עובדות שאינן במחלוקת

הנתבע הינו בעל משק חקלאי במושב חמרה שבבקעת הירדן לגידול ענבים ותמרים.

התובע הועסק על ידי הנתבע כעובד יומי במשקו במועדים ששנויים במחלוקת.

עבודת התובע הסתיימה בהתפטרותו בחודש 2/14 (מוסכמות 3-4 בדיון המוקדם מיום 21.9.14).

הנתבע לא הנפיק לתובע תלושי שכר לפני שנת 2014 (עדות הנתבע בדיון מ-10.5.15, עמ' 21, שורה 21).

מוסכם שצו ההרחבה בענף החקלאות חל על העסקת התובע.

המחלוקות הטעונות הכרעה

להלן העניינים ששנויים במחלוקת בהליך:

• מהי תקופת עבודתו של התובע?

• האם עבודת התובע בוצעה ברציפות?

• מה היו ימי ושעות עבודתו של התובע?

• מה היה שכרו היומי של התובע?

• האם התפטרות התובע מזכה אותו בפיצויי פיטורים?

• זכאות התובע לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר מינימום, פיצויי הלנת שכר, דמי הבראה, דמי חגים, פדיון חופשה, נסיעות, ביגוד, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ופיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת שכר.

   

  תקופת העבודה ורציפותה

גרסת התובע בכתב התביעה, בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו הייתה שהוא עבד אצל הנתבע משנת 2002. בתצהירו טען שהוא עבד משנת 2002 עד אמצע שנת 2006 לפי אישורים של המועצה האזורית בקעת הירדן והחל מאמצע שנת 2006 התובע עבד לפי אישורים של קמ"ט תעסוקה.

בכתבי ההגנה ובתצהיר שהגיש הנתבע לא ננקב מועד שבו הנתבע טוען שקשר ההעסקה בין הצדדים החל. בתצהירו טען הנתבע כי "בשנים האחרונות" התובע הובא לתגבור עבודות מסוימות לתקופות לא רציפות.

באשר למועד תחילת קשר ההעסקה בין הצדדים מעדיף בית הדין את גרסת התובע. התובע הגיש ראיות שתומכות בגרסתו: מסמך "אישור פועלים- עזרא ישורון – 17.9.12" שבו מנוי התובע כעובד הנתבע. המסמך הינו על נייר לוגו של מושב חמרה והינו חתום על ידי רבש"צ, קב"ט ואלוף משנה בצה"ל ששימש מפקד חטיבה. באישור נאמר שתוקפו עד 30.12.02. בנוסף, התובע צירף "היתרי שהייה ביום במרחב חטיבת הבקעה" בחתימת הגורמים הנ"ל שמפרטים את עובדי הנתבע שהתובע נמנה עמם לתקופות ינואר עד מרץ 2003, אוקטובר עד דצמבר 2003, 17.10.04 עד 31.1.05, 15.7.04 עד 31.10.04, דצמבר 2004 עד אפריל 2005, 1.5.05 עד 31.7.05, 1.8.05 עד 31.10.05, 1.5.06 עד 30.9.06, וכן אישורים נוספים שלא ניתן לזהות את תקופותיהם. כמו כן צירף התובע אישורים העסקה על שם הנתבע מטעם קמ"ט תעסוקה החל מחודש 7/06 לתקופות שונות, כאשר האישור האחרון שניתן לקרוא את תקופתו הינו מ-24.9.12 עד 24.3.13. כן הוגשה לבית הדין תעודת עובד ציבור של קצין במינהל האזרחי בשם חכים חליל ממנה עולה שההיתר האחרון שהוצא לתובע על שם הנתבע היה לתקופה מ-10.10.13 עד 10.4.14.

הנתבע טוען כי אין להסיק מראיות אלה תמיכה לגרסת התובע. לטענת הנתבע, קיומו של היתר העסקה מכל סוג שהוא אינו מעיד על העסקה בפועל.

הנתבע מוסיף וטוען כי קמ"ט תעסוקה, שעדותו נשמעה לפני בית הדין, הודה בכך שלמשך תקופה ארוכה משנת 2007 הוצאו היתר עבודה של המינהל האזרחי באופן אוטומטי מבלי שהוגשו בקשות מטעם המעסיקים לחידושם. לעניין זה היפנה הנתבע לכך שבתעודת עובד הציבור של מר חכים חליל נרשמו 15 היתרי העסקה שתאריך תחילת הוצאתם הינו 14.11.06, כאשר כל היתר מאריך את קודמו במספר חודשים.

טענות אלה אינן מקובלות על בית הדין. הנתבע נשאל בתחילת חקירתו הנגדית מתי התובע החל את עבודתו. תשובתו הייתה "מ-2006. עבד חודש אחד ב-2003".

תשובת הנתבע מחזקת את גרסת התובע, מטעמים אלה:

• הנתבע למעשה מאשר שלפחות היתר אחד שניתן על ידי המועצה האזורית בקעת הירדן בשנת 2003 שימש בפועל לצורך מתן אפשרות לתובע לעבוד במשקו.

• תשובת הנתבע אינה מפרטת ואינה מנמקת מדוע הוצאו לתובע בהמשך שנת 2003, ובשנים 2004-2006, אישורים דומים לאישור שהוצא בשנת 2003 ואשר הוא מודה ששימש למתן אפשרות לתובע לעבוד במשקו.

• בתשובתו טען הנתבע שהיה קיים נתק ברצף ההעסקה מאותו חודש שבו לטענתו (הכבושה) עבד התובע בשנת 2003 לבין תחילת עבודתו בשנת 2006. היא אינה מפרטת ניתוקים ברצף ההעסקה החל משנת 2006.

• תשובה הנתבע שונה מגרסת הנתבע בתצהירו לפיה התובע עבד "בשנים האחרונות" בתגבור.

ההלכה הפסוקה קובעת כי על העובד מוטל הנטל להוכיח את מועדי תחילת העבודה וסיומה, ואילו על המעסיק מוטל הנטל להוכיח קיומן של תקופות בהן לא הועסק העובד בין מועדים אלה.

גם אם בית הדין מקבל את טענת הנתבע העקרונית, שקיומו של אישור העסקה אינו מעיד בהכרח על העסקה בפועל, וגם אם נכונה טענת הנתבע שהוצאו היתרי העסקה למעסיקים באופן אוטומטי למשך תקופה מסויימת החל משנת 2007, לא ניתן להסיק מקיומם של היתרי העסקה שחודשו באופן אוטומטי את המסקנה ההפוכה שהנתבע טוען לה – שהנתבע לא העסיק את התובע בתקופות המצוינות בהיתרים.

בית הדין סבור שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח תקופות של ניתוק קשר ההעסקה, למעט בכל הנוגע לטענתו בדבר העסקה בלתי סדירה ובלתי רציפה, בשל כך שהוא מגדל גידולים עונתיים.

בהתאם לכך, קובע בית הדין שתקופת העבודה היא כגרסת התובע – החל מיום 17.9.2002.

אשר לרציפות ההעסקה – בית הדין מעדיף את עדות הנתבע לפיה התובע לא עבד בכל חודשי השנה. גרסת הנתבע בחקירתו הנגדית הייתה שהתובע עבד בין שלשה לארבעה חודשים בשנה. התובע טען לעבודה רציפה בכל השנה. הדעת נותנת שיש להעדיף את גרסת הנתבע בשל האופי העונתי של גידוליו של הנתבע.

היקף העבודה

הכרעתנו משליכה על המחלקת בעניין היקף העבודה ושעות העבודה.

התובע טען שעבד שישה ימים בשבוע.

בכתבי התביעה שהגיש טען התובע שיום עבודתו היה שבע שעות.

הנתבע טען כי עבודת התובע הייתה לא רציפה וכי יום עבודה של התובע היה שש וחצי שעות שמהן היה חצי שעה בהפסקה.

במחלוקת בעניין שעות העבודה היומיות אנו מעדיפים את גרסת הנתבע. התובע טען בכתבי התביעה שהגיש שבשנים 2007 עד 2001 הוא עבד שתי שעות נוספות ביום. טענה זו אינה מופיעה בתצהירו של התובע. בנסיבות אלה, יש קושי לקבוע את אורך יום העבודה של התובע על פי עדותו.

כעולה מהכרעתנו לעיל בעניין רציפות עבודתו של התובע, איננו מקבלים את טענת התובע כי עבד באופן רצוף שישה ימים בשבוע.

אנו קובעים כגרסת הנתבע כי התובע עבד בהיקף של ארבעה חודשים מלאים בשנה, קרי 104 ימים בשנה, כאשר אורך יום העבודה הינו שש שעות.

השכר היומי

התובע טען כי שכרו היומי עד לשנת 2009 היה 75 ₪ והחל מ-2011 – 85 ₪.

הנתבע טען שהתובע קיבל שכר מינימום.

מאחר שהנתבע לא ניהל רישום נוכחות של התובע ולא הנפיק לו תלושי שכר, הרי שבהתאם לסעיף 7ב(1) לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, חזקה שהנתבע לא שילם לתובע שכר מינימום, אלא אם הוכיח אחרת.

בית הדין סבור שהנתבע לא הרים את הנטל להפריך את החזקה האמורה.

הראיות שהביא הנתבע הן כתבי תביעה שהגישו עובדים אחרים של הנתבע נגד הנתבע באמצעות עו"ד מסוים, בהם נטען כי שכרם היומי היה 165 ₪. הנתבע ביקש מבית הדין לתת משקל לראיות אלה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

ספק אם כתבי התביעה שהגיש הנתבע הם בגדר "אמרת חוץ" של התובעים באותן תביעות. אף אם נניח שכך הוא, הרי שמדובר ב"עדות שמיעה" שכן מדובר באימרות מחוץ לאולם בית הדין.

הלכה פסוקה היא שלמרות הוראת סעיף 32 לחוק לפיה בית הדין "אינו קשור" בדיני הראיות, בית הדין מחוייב לעקרונותיהם, ומטרת הוראה אינה להכשיר פעולה בניגוד לכללים המקובלים (עע 1520/04 רונית חמו – אלעזר עמשי (מיום 21.2.05). כן נפסק כי על בית הדין לנהוג משנה זהירות במתן משקל לעדות שמיעה בעניין הנוגע ללב המחלוקת, בנסיבות בהן לא הייתה מניעה להבאת העד שמבוקש להגיש כראיה את אימרת החוץ שלו (עע 55167-12-13 גלעד סער – מרום מינוף בע"מ (מיום 16.6.14).

בנסיבות אלה, בית הדין אינו מייחס משקל ראייתי לכתבי התביעה שהנתבע הגיש, ובנסיבות אלה יש לקבוע שהנתבע לא הפריך את החזקה שהוא לא שילם לתובע שכר מינימום.

מעבר לכך, בית הדין שמע את עדותם של עדי התובע ה"ה זיאד אבו גיש וצאמד חנני, ששללו את הטענה שהנתבע שילם לעובדיו שכר יומי בסך 165. בית הדין התרשם כי תגובתם השלילית לפרופוזיציה זו הייתה כנה ואמיתית.

מסקנתנו נתמכת באמירה של הנתבע לתובע בשיחה ביניהם שהתקיימה סמוך לפני התפטרות התובע בחודש 2/14 והוקלטה על ידי התובע ללא ידיעת הנתבע. כעולה מן השיחה, , שתמלולה הוגש לבית הדין על ידי מומחה מטעם בית הדין, התובע הציג דרישה לתשלום כספים בגין זכויות עבר שלא שולמו לו לטענתו. במהלך השיחה אמר הנתבע לתובע "ואתה רואה שעכשיו אנחנו נותנים לך לפי שכר מינימום...". מהקשר הדברים עולה כי תשלום שכר לפי שכר המינימום "עכשיו" מצביע על כך שבמועדים קודמים הנתבע לא שילם לתובע שכר מינימום.

אשר על כן מעדיף בית הדין את גרסת התובע באשר לשיעור השכר היומי ששולם לו – סך 75 ₪ עד לשנת 2009 ולאחר מכן – סך 85 ₪.

התביעה להפרשי שכר מינימום

בהתאם לממצאים דלעיל נפסוק לתובע הפרשי שכר מינימום, כמפורט להלן.

התביעה הוגבלה לתקופת ההתיישנות – החל מ-4.2.07.

לפי עדות הנתבע, עיקר העבודה היא בחודשי החורף, לפיכך נניח שארבעת החודשים בהם התובע עבד היו בחודשי החורף – חודשים דצמבר עד מרץ.

עבור חודש 2/07 ו-3/07, שבהם שכר המינימום החודשי עמד על 19.28 ₪, זכאי התובע להשלמה בגין 52 ימים. התובע עבד ביום שש שעות כך ששכר המינימום שהגיע לו היה בסך 115.68. שולם לו סך 75 ₪. ההפרש היומי הוא 40.68 ₪ כפול 52 ימים = 2,115 ₪.

עבור חודשים 11/07 עד 3/08 בהם שכר המינימום השעתי היה 19.95 ₪, זכאי התובע להשלמה עבור 104. שכר המינימום עבור שש שעות היה 119.70 ₪. התובע קיבל 75 ₪ ליום, כך שמגיעה לו השלמה בסך 44.70 ₪ עבור 104 ימים = 4,649 ₪.

עבור חודשים 11/08 עד 3/09 בהם שכר המינימום השעתי היה 20.70 ₪, זכאי התובע להשלמה עבור 104 ימים. עבור יום עבודה של שש שעות הגיע לתובע סך 124.20 ₪. הוא קיבל סך 75 ₪, ועל כן מגיעה לו השלמה בסך 49.20 ₪ עבור 104 ימים, ובסך הכל 5,117 ₪.

עבור החודשים 11/09 עד 3/10 בהם שכר המינימום השעתי הוסיף להיות 20.70 ₪ זכאי התובע להשלמה זהה בסך 5,117 ₪.

עבור החודשים 11/10 עד 3/11 בהם שכר המינימום השעתי הוסיף להיות 20.70 ₪, זכאי התובע להשלמה עבור 104 ימים בסך 39.20 ₪, מאחר שלאחר 2009 שכרו עלה ל-85 ₪ ליום. סך הכל זכאי התובע להשלמה בסך 4,077 ₪.

עבור החודשים 11/11 עד 3/12, בהם שכר המינימום השעתי היה בסך 22.04 ₪, זכאי התובע להשלמה עבור 104 ימים. ההפרש המגיע ליום הוא בין 132.44 ₪ לבין 85 שהינו 47.24 ₪, ובסך הכל 4,913 ₪.

עבור החודשים 11/12 עד 3/13, שבהם שכר המינימום היומי היה בסך 23.12 ₪, זכאי התובע להשלמה של ההפרש בין 138.72 ₪ לבין 85 ₪ (53.72 ₪) עבור 104 ימים ובסך הכל 5,587 ₪.

עבור שני החודשים 11-12/13 בהם הוסיף שכר המינימום היומי להיות 23.12 ₪ זכאי התובע להפרש עבור 52 ימים וסך הכל 2,794 ₪. החל מחודש 1/14 שילם הנתבע שכר מינימום כנדרש.

סך הכל מגיעים לתובע הפרשי שכר מינימום בסך 34,369 ₪.

התביעה לפיצויי הלנת שכר נזנחה בסיכומי התובע.

התביעה לפיצויי פיטורים

הצדדים חלוקים בשאלה אם נסיבות התפטרותו של התובע מזכות אותו בפיצויי פיטורים.

בכתב התביעה המקורי שהגיש התובע בחודש 2/14, בעת שעדיין עבד אצל הנתבע, הוא לא ביקש סעד של פיצויי פיטורים. בכתב התביעה המתוקן שהגיש התובע בחודש 7/13 טען התובע שהנתבע הפעיל עליו לחץ נפשי להסיר את תביעתו והיה מובן כי התובע יסיים את עבודתו אם לא יסתיים ההליך המשפטי. כן טען התובע שהוא פנה לנתבע בדרישה לשלם לו את שכרו ואת יתר זכויותיו בהתאם להוראות החוק, והתריע בנתבע כי אם לא תתקבל דרישתו הוא יתפטר.

הנתבע טען שהתובע נטש את עבודתו וחדל להופיע.

במחלוקת בין הצדדים אנו סבורים כי התובע הוכיח כי התפטר בשל נסיבות ביחסי עבודה בהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודה, שכן הוכח שבמשך תקופת העסקתו הנתבע שילם לתובע שכר יומי שהוא נמוך משכר המינימום. אמנם הנתבע תיקן עניין זה אך לאחר שהוגשה תביעת התובע לבית הדין הוסיף הנתבע להתכחש לזכותו של התובע להשלמות לשכר מינימום בגין תקופת עבודתו עד לשנת 2014. כמו כן, הנתבע הודה בעדותו שלא שילם לתובע דמי חופשה לאורך תקופת העסקתו.

בהתאם לכך, נסיבות התפטרותו של התובע מזכות אותו בפיצויי פיטורים.

סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי עובד עונתי שעבד שתי עונות בשתי שנים רצופות אצל מעסיק או באותו מקום עבודה ופוטר – זכאי לפיצויי פיטורים.

התובע עבד למעלה משתי עונות בשתי שנים רצופות. תקופת עבודת התובע היא מחודש 9/02 עד חודש 2/14, 12 עונות.

על פי סעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים חלק של שנה מזכה עובד עונתי בפיצויים יחסיים.

השכר האחרון של התובע עבור עונה צריך להיות מחושב לפי 104 ימים כפול שכר המינימום השעתי במכפלה של 6, כלומר 23.12*6*104 = 14,427 ₪. חלוקת סך זה ב-12 מביא לשכר קובע בסך 1,202.25 ₪. הכפלת סך זה ב-12 עונות מביא לסך 14,427 ₪. זה הסכום שנפסוק לתובע כפיצויי פיטורים.

התביעה להודעה מוקדמת נדחית מאחר שהתובע התפטר.

בנסיבות שבהן התובע היה זכאי להתפטר לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, הוא היה פטור ממתן הודעה מוקדמת להתפטרותו ואיננו רואים לקבל את טענת הנתבע לקיזוז דמי הודעה מוקדמת להתפטרות.

התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נזנחה בסיכומי התובע.

התביעה לדמי הבראה

התובע עונה על הגדרת "עובד עונתי קבוע" בצו ההרחבה בענף החקלאות. על פי סעיף 32 לצו ההרחבה, עובד עונתי קבוע זכאי לדמי הבראה בהתאם לטבלה המפורטת בסעיף יחסי לתקופת עבודתו בשנה.

התובע הגיש את תביעתו לדמי הבראה בעודו עובד של הנתבעת ועל כן אין הוא מוגבל בתביעתו מעבר למגבלת ההתיישנות הכללית. לפיכך נפסוק לתובע דמי הבראה, שלא שולמו לו, בגין תקופת עבודתו מחודש 2/07. מ-2/07 עד 8/07 היה התובע בשנת עבודתו החמישית. על פי צו ההרחבה הנ"ל שיעור הצבירה בעד שבע השנים הראשונות הוא 7 ימים. בעד השנה השמינית – 8 ימים, התשיעית – תשעה ימים, העשירית עד הארבע עשרה -10 ימים.

לפיכך בגין התקופה מ-2/07 עד 8/07 זכאי התובע לשליש ממחצית הצבירה השנתית, כלומר – 3.5/3 = 1.16 ימי הבראה. עבור התקופה מ-9/07 עד 8/08 זכאי התובע לשליש מ-7 ימים כלומר ל-2.33 ימים. עבור התקופה מ-9/08 עד 8/09 זכאי התובע לשליש מ-7 ימים כלומר ל-2.33 ימים. עבור התקופה מ-9/09 עד 8/10 זכאי התובע לשליש מ-8 ימים כלומר ל-2.66 ימים. עבור התקופה מ-9/10 עד 8/11 זכאי התובע לשליש מ-9 ימים כלומר ל-3 ימים. עבור התקופה מ-9/11 עד 8/13 זכאי התובע לשליש מ-20 ימים כלומר ל-6.66 ימים. עבור התקופה מ-9/13 עד 2/14 זכאי התובע ל-1/9 מ-10 ימים כלומר ל-1.11 ימים.

סך הכל מגיע לתובע פדיון של 19.25 ימי הבראה, אותם נפסוק לו לפי תעריף יום הבראה במועד סיום עבודתו (374 ₪), ובסך הכל 7,200 ₪.

התביעה לדמי חגים

בסעיף 22 לצו ההרחבה בענף החקלאות נקבע כי עובד קבוע עונתי יקבל שכר בעבור ימי החג החלים בתקופת עבודתו העונתית ולא פחות מ-5 ימים בעונה.

בהתאם לכך נפסוק לתובע 35 ימי חג לפי 138.72 ₪ ובסך הכל 4,855 ₪.

התביעה לפדיון חופשה

חישוב זכאותו של התובע לפדיון חופשה ייעשה בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 ובכפוף להתיישנות לפי סעיף 31 לחוק.

בהתאם להלכה הפסוקה, התובע זכאי לפדיון חופשה עבור השנה האחרונה השוטפת – מחודש 9/13 עד 2/14, היא שנת עבודתו ה-12, ועבור שלוש השנים שקדמו לתקופה זו.

נוסחת החישוב שנובעת מהוראת סעיף 3(ג) לחוק חופשה שנתית בענייננו היא 104/240 כפול ימי הצבירה בכל שנה. לעניין זה נסתמך על הוראות החוק כפי שהתבקש בסעיף 31 לכתב התביעה המתוקן, כלומר מחצית מ-26 ימים עבור השנה השוטפת השתים עשרה, ו-72 ימים בעד שלוש השנים שקדמו לכך, וסך הכל – 84 ימים כפול 104/240 = 36.4 ימים לפי סך 138.72 ₪ ובסך הכל 5,049 ₪.

דמי נסיעות

התובע טוען כי לא קיבל השתתפות בהוצאות נסיעה מביתו לעבודה ומעבודתו לביתו.

הנתבע טען שהוא הסיע את התובע מביתו לעבודה וחזרה.

במחלוקת זו בית הדין מעדיף את גרסת הנתבע. התובע לא פירט בכתב התביעה או בתצהירו את גרסתו המאוחרת לפני בית הדין לפיה אמנם הוא קיבל הסעות מהנתבע אך היה זה בשנים הראשונות להעסקתו, ובשש השנים האחרונות הוא גר במקום מרוחק – בית דג'אן, שממנו ואליו נדרשת הסעה.

אשר על כן בית הדין דוחה את תביעת התובע לדמי נסיעות.

דמי ביגוד

התובע הודה בחקירתו הנגדית כי קיבל ביגוד מהנתבע. לפיכך נדחית תביעתו לדמי ביגוד.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה

דין תביעה זו, ככל שהיא מבוססת על צו ההרחבה בענף החקלאות – דינה להידחות. עיון בסעיף 43 לצו ההרחבה בענף החקלאות מעלה שלא הוטלה על המעסיקים חובת הפרשה לפנסיה בגין עובד עונתי.

התובע זכאי לפיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה בשיעורים המתחייבים מצו ההרחבה להסכם הפנסיה הכללי. לפיכך נפסוק לתובע בגין שנת 2008 מכפלה של 104 ימים * 6 שעות * 20.70 ₪ (12,917 ₪) X 0.833% =108 ₪, בגין 2009 מכפלה של 102*6* 20.70 ₪ = (12,917 ₪) X 1.66% = 216 ₪, בגין 2010 מכפלה של 104*6*20.70 ₪ (12,688 ₪) X 2.5% = 323 ₪, בגין שנת 2011 מכפלה של 104 * 6 * 22.04 ₪ (13,753 ₪) X 3.33% = 458 ₪, בגין שנת 2012 מכפלה של 104 * 6 * 23.12 (14,426 ₪) X 4.16 % = 600 ₪, בגין שנת 2013 מכפלה של 104 * 6 * 23.12 (14,426 ₪) X 5% = 721 ₪. בגין חודשיים בשנת 2014 – 52 * 6 * 23.12 (7,213 ₪) X 6% = 433 ₪. סך הכל נפסוק לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 2,859 ₪.

התביעה לפיצוי לדוגמה בשל אי מסירת תלושי שכר

הנתבע הפר את חובתו למסור לתובע תלושי שכר עד לשנת 2014. מדובר בהפרה שתחילתה במועד התחולה של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, קרי: 2/09 ואשר נמשכה כמעט חמש שנים.

הנתבע לא הפריך את החזקה כי מדובר בהפרה ביודעין של חובתו ועל כן קמה לבית הדין סמכות לפסוק לתובע פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר.

מדובר בהפרת זכות של התובע אשר גרמה לתובע נזק בכך שיכולתו לעמוד על זכויותיו ולהוכיח את טענותיו בבית הדין נפגעה באופן חמור.

בשים לב למשך ההפרה וחומרתה, בית הדין רואה לפסוק לתובע פיצוי לדוגמה בסך 15,000 ₪.

סוף דבר

התביעה מתקבלת כאמור להלן. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.14 עד לתשלום בפועל:

• הפרשי שכר מינימום בס 34,369 ₪.

• פיצויי פיטורים בסך 14,427 ₪.

• דמי הבראה בסך 7,200 ₪.

• דמי חגים בסך 4,855 ₪.

• פדיון חופשה בסך 5,049 ₪.

• פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 2,859 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובע פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 15,000 ₪.

הנתבע ישפה את התובע על הוצאות משפט, לרבות מימון שכר טרחתו של עד מומחה מטעם בית הדין, בסך 10,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ז, (10 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".