מנחם נ' פורת ואח'

בפני ביה"ד תביעת התובע בגין רכיבים שונים. התובע טען כי ההסכם שנחתם בינו לבין הנתבעת ב.ה.ש. שירותי מזון בע"מ חברות (להלן: הנתבעת) הוא הסכם עבודה וכי הנתבע מר יצחק פורת (להלן: הנתבע ) ערב באופן אישי כבעלים של הנתבעת ובהרמת מסך, לחובות של הנתבעת כלפיו ולרווחים שהיה עליו לקבל.

הנתבעת היא חברה פרטית המפעילה בין השאר חנות לממכר פיצה בעיר מודיעין (פיצה הום).הנתבע הינו הבעלים של הנתבעת .

הנתבעים טענו כי בין הצדדים הסכם מעורב חלקו הסכם שותפות וחלקו הסכם עבודה. כאשר הזכויות והחובות של כל פן קיבלו ביטוי בסעיפים הרלוונטיים .

כמו כן תבעו הנתבעים תביעה שכנגד התובע.

העובדות

1. בין הצדדים נחתם בחודש מאי 2012, הסכם שכותרתו "הסכם ניהול ושיתוף ברווחים" (להלן: "ההסכם").מדובר בסניף במודיעין.

2. בנתבעת הושקעו סך 200,000 ₪ בתקופה הרלוונטית לתביעה.

3. התובע העביר סך 80,000 ₪ מכספו לידי הנתבעים. כפקדון.

4. נלקחה הלוואה מהבנק בסך 120,000 ₪. הצדדים חלוקים בשאלה מי לקח את ההלוואה .

5. לצורך החזר ההלוואה לבנק, הופקדו בפועל על ידי הנתבעת המחאות חודשיות בסך 2,500 ₪ לבנק.

6. התובע קיבל מהנתבעת כספים במזומן או בהפקדה לחשבון הבנק שלו.

7. בחודש פברואר שלח התובע את המכתב נספח ב' לכתב התביעה הנושא כותרת "פירוק שותפות ב.ה.ש. שירותי מזון".

    

   המחלוקת

   1. מה מהותו ומשמעותו של ההסכם בין הצדדים (להלן: ההסכם) - האם מדובר בהסכם הכולל בחובו גם הסכם עבודה וגם הסכם שותפות יחדיו, או שמא מדובר בהסכם עבודה בלבד שחלק מתנאי התשלום בו תלויים ברווחי הנתבעת.

   2. האם הנתבע ערב באופן אישי להתחייבויות הנתבעת לפי ההסכם, כלפי התובע. ככל שכן, מכוח מה ערבותו.

   3. מה הפרשנות הנכונה לסעיף 2 להסכם: - "תחילת העבודה הינה בתאריך 1/6/12 ולמשך 18 חודשים כאשר בסיום התקופה הנ"ל יתחדש ההסכם באורח אוטומטי וכל צד יהא זכאי להפסיק את ההתקשרות דהיינו את יחסי העבודה בהודעה מראש ובכתב של 90 יום מראש")"-, לעניין מועד ההודעה על סיום ההתקשרות בין הצדדים. האם הפרשנות הנכונה היא כי כל צד זכאי להפסיק את ההתקשרות בהודעה של 90 יום מראש בכתב, החל ממועד תחילת ההתקשרות ביניהם. או שמא הפרשנות הנכונה היא כי הזכאות להפסיק את ההתקשרות כאמור, רלוונטית רק בחלוף 18 חודשים מתחילת העבודה. וכתוצאה האם הודעת התובע על סיום היחסים בוצעה כדין.

   4. האם הנתבעים פנו לתובע בניסיון למנוע את פירוק השותפות וביקשו כי הצדדים יפנו לבורר ליישור ההדורים.

   5. מה הנסיבות לסיום היחסים בין הצדדים ובכלל זה מהו מועד סיום היחסים בין הצדדים.

   6. על ידי מי נלקחה ההלוואה בסך 120,000 ₪ מהבנק - האם על ידי התובע או שמא על ידי התובע וגם הנתבעים בצוותא. בכלל זה, מי האחראי להחזר ההלוואה לבנק אליו הופקדו לצורך כך המחאות חודשיות בסך 2,500 ₪ - האם התובע או שמא הנתבעים.

   7. האם היו רווחים בסניף הנתבעת בתקופת תחולת ההסכם והאם הייתה לנתבעים חובה להעבירם לתובע. בכלל זה: (א) האם התחייבו הנתבעים להעביר לתובע דוחות רווח והפסד של הנתבעת. ככל שכן, האם עמדו בהתחייבות זו; (ב) מה היו רווחי/הפסדי הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה; (ג) האם הנתבעת ניהלה הנהלת חשבונות נפרדת לסניף במודיעין באופן שאיפשר לה לערוך דוח רווח והפסד לתקופה הרלוונטית לתביעה; (ד) מה הסכום לו זכאי התובע, אם בכלל, בהתאם לחלקו ברווחי הנתבעת.

   8. האם נגרמו לנתבעת נזקים, לרבות אובדן רווחים כתוצאה מפעולות כלשהן או מחדלי התובע. ככל שכן: (א) מה היקף הנזקים; (ב) האם חלה חבות על התובע לשאת בנזקים אלו; (ג) האם וכיצד פעלו הנתבעים להקטנת הנזקים.

   9. האם נגרמו לתובע נזקים. ככל שכן, האם פעל להקטנת נזקיו והאם חייבת הנתבעת לשאת בנזקים אלו.

   10. מה מהותם של הכספים בסך 80,000 ₪ שהועברו מהתובע לנתבעים. ובכלל זה (א) האם על הנתבעים להשיב לתובע סכום זה. ככל שכן, האם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והחל מאיזה יום; (ב) האם עומדת לנתבעים זכות קיזוז מסכום זה או מחלקו, בגין נזקיה.

   11. האם שולמו לתובע כל התנאים הסוציאליים להם הוא זכאי על פי דין או על פי ההסכם, לרבות תשלומים למוסד לביטוח לאומי, פנסיה, ביטוח מנהלים, הבראה, ביגוד, חופשה וכיוצא באלו.

   12. מה שכרו הקובע של התובע – האם שכר בסך 7,500 ₪ נטו בחודש או סכום אחר. בכלל זה, האם חילקו הנתבעים את הסכומים להם זכאי התובע לשלושה תשלומים שונים בכדי להתחמק מתשלום מס.

   13. ככל שיפסקו סכומים האם לזקוף הפרשי הצמדה וריבית ובאיזה שיעור.

        

       הכרעת הדין

        

       ההסכם-פרשנות תוכנו

        

       1. התובע בתצהירו מציין כי התקשר עם הנתבע בהסכם עבודה מיום 1.6.2012 וניהל עבור הנתבעים את סניף מודיעין של פיצה הום המופעלת ע"י הנתבעת.

       2. ההסכם עצמו הוא נשוא המחלוקת על כן יש להביא חלק מלשונו כדי שהתמונה העובדתית תהיה ברורה.

       3. כותרת ההסכם היא "הסכם ניהול ושיתוף ברווחים"

          

          .

       4. מנוסח ההסכם עצמו עולה כי קיימים יחסי עובד מעסיק בין התובע לנתבעת . כך עולה במפורש מסע' 1(א) ובפרט ס'(ב) המתייחס ל"משרת אמון"(לעניין זה נתייחס בהמשך). יחסי עבודה לכל דבר ועניין, כאשר יש שכר מוסכם(ס"ק ג') 7500 ₪ ויש אחוז מהרווחים ככל שיהיו. (ס"ק ד') .

       5. על כן אין לתת משקל לכותרת "ניהול ושיתוף רווחים " בלבד ,כאשר תוכנו מפורט, ועולים ממנו יחסי עבודה מובהקים.

       6. גם מהרווחים כאמור בס"ק ד' "ינוכו כל הניכויים המתחייבים כחוק הן ניכוי המעביד והן ניכוי העובד". דהיינו הרווח יזקף כהכנסת התובע כעובד.

       7. סעיף 3 נוקט לשון זו "הואיל ובידי העובד ניתנו סמכויות אמון וניהול חלה עליו אחריות מוגברת" . סעיף זה מחייב את העובד להפקיד כסף בשל "סמכויות אמון" אלו. לא כתוב שההפקדה היא בגין ה"שותפות".

       8. ביחס לסעיף 2 להסכם טענו הנתבעים כי העובדה שהתובע נדרש להפקיד סכום כסף היא חריגה בהסכם עבודה, ומצביעה על שותפות דווקא .

       9. תימוכין לגרסת הנתבעים מצא ב"כ הנתבע במכתב ששלח ב"כ התובע לנתבעת מיום 01/02/13 (נספח ב' לכתב התביעה) שכותרתו היא "הנדון: פירוק שותפות ב.ה.ש. שירותי מזון. ברצוני להודיע שבתאריך... החל פירוק השותפות בין חברת ב.ה.ש. שירותי מזון בע"מ... מאחר והודעתי בתאריך... על פירוק השותפות והפסקת עבודתי...".

       10. הנתבע טען כי גם בפניית ב"כ התובע למשרד קדאל מיום 12/11/13 (נספח ג' לכתב התביעה), מתנסח "... בהתאם להוראות הסכם השותפות בין מרשי לבין החברה".

       11. יש לומר כי נוסח זה נובע מכותרת ההסכם , ובמכתב התובע מציין במפורש " והפסקת עבודתי" דהיינו סיום הסכם העבודה.

       12. הנתבע מודה כי ההסכם נעשה אצלו והודפס על ידו.(ע' 28 ש' 25-32) . הפסיקה על פי חוק החוזים קובעת כי מי שערך את ההסכם ייזקף תוכן ההסכם לחובתו. על כן משההסכם נוקט שון מפורשת של יחסי עובד מעסיק יש לפרש את ההסכם כך. לא הוכחה שותפות בכלל ושותפות אמיתית בפרט. כפי שנפרט מטה הנתבע, איש עסקים , ניהל את ענייניו העסקיים. התובע היה אך כלי לניהול עניינים אלו.

       13. הנתבע טען כי בהכנת ההסכם נטלו חלק שני הצדדים ואף הוחלפו מספר טיוטות והתובע התייעץ עם מספר גורמים. כך עולה מחקירתו הנגדית של התובע "... כשכתבנו את החוזה התכוונו..." (עמ' 22 ש' 26). לטענתו יש בנוסח זה לחזק את עמדת הנתבע.

       14. ביחס לטענת התובע כי יש לפרש חוזה לרעת המנסח, טוען הנתבע כי בהתאם לסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). רק במקום בו החוזה ניתן לפרשנות, וניתנה לאחד הצדדים עדיפות בעיצוב התנאים יהא הפירוש נגדו עדיף. לטענת הנתבע שני הצדדים היו שותפים לניסוח החוזה.

       15. עוד טען כי יש לפרש חוזה באופן הרמוני ומותאם (ע"ע 529/09 ארז נאורי נ' national semicomductor ltd (פורסם בנבו)), ובהתאמה של חלקי החוזה השונים והגיונו הפנימי מדובר בשותפות.

       16. תימוכין לכך מצא הנתבע בסעיפים 35 ו-9 לתצהיר התובע, שם נכתב "התובע יטען כי במו"מ שהתקיים עם פורת... " וכן "התובע יטען כי המו"מ בינו לבין הנתבע 1 התנהל במהלך חודש אפריל..." וכך גם בכתב ההגנה שכנגד (סעיף 7א') "הנתבע יטען כי בשלב ניהול המשא ומתן..." לגרסת הנתבעת משתמש התובע באופן שיטתי בעובדה שנוהל מו"מ, ולכן יש לפרש את ההסכם כלשונו וכהגיונו, מאחר ושני הצדדים היו שותפים לו.

       17. אין אנו סבורים כי היה שוויון בין הצדדים וכי ניהלו מו"מ שוויוני. הנתבע היה הבעלים של העסק, וניסה להכניס תחת כנפיו את התובע, שסבר שנפלה לידיו הזדמנות לעבוד כשכיר בשכר שיגדל חלף היותו נהג מונית. לשם כך אף מכר את המונית.

       18. התובע טען כי בכל שלב רשאי היה להודיע לנתבעים הודעה מוקדמת של 90 יום כנדרש בסעיף 2 להסכם וכי לא היה עליו להמתין 180 יום. הנתבעים טענו כי הודעה של 90 יום יכולה להינתן רק בתום עבודה של 18 חודשים.

       19. בפסק דין ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט – רדגארד בע"מ, פ''ד לד(1999) 294נפסק כי :" לגבי כלל המדיניות הרצוי בהתייחסות לתניית הגבלת חופש העיסוק בחוזה העבודה – אין ספק כי יש להביא בחשבון את עקרון חופש העיסוק של העובד, תנאי משק העבודה הרצוי המודרני, ונחיתותו של העובד בסיכום תניות חוזה עבודתו.

           אולם, המסקנה המשפטית המשתמעת מן האמור – איננה קביעת כלל גורף, "שאין לתת תוקף לתניות בחוזה עבודה המגבילות את חופש העיסוק"; אלא – שיש לפרש תניית הגבלת חופש העיסוק בחוזה העבודה על דרך הצמצום. "

           עוד נפסק כי :"

           הדרך הפרשנית הראויה של תניית הגבלת חופש העיסוק בחוזה עבודה, היא זו המאזנת כראוי בין שני האינטרסים הללו; ואין לקבוע כלל מדיניות המבטל תניית הגבלת חופש העיסוק על סמך הנחה השוללת מראש קיומו של אינטרס ראוי להתחשבות אצל המעביד.

           אין מקרה זה, בו למעביד אינטרס אמיתי למניעת תחרות בלתי הוגנת של עובדו, דומה למקרה בו מכתיב המעביד לעובד תניות, לעניין ויתור על זכויותיו על-פי משפט העבודה המגן. "(דגש ש.ש.)

            

       20. במקרה שלפנינו מדובר בעבודה בסניף פיצה ולא במקום העסקה מקצועי עם סודות מסחריים או מידע או מחוייבות שיש בה הצדקה לחיוב התובע ל-18 חודשי עבודה שרק בתומם יהא רשאי לתת הודעה של 90 יום.

       21. על פי הפסיקה לעיל ופסיקות אחרות בהן העסקה מיוחדת ,לא נתנה לגיטימציה לתקופה העולה על 12 חודש בה יוגבל חופש העיסוק . קל וחומר במקרה זה בו אין הצדקה כלל להגבלת חופש העיסוק ויש לראות בתניה ניצול של חולשתו של העובד ותמימותו, כפי שנראה בכל ההליך. נזכיר כי מדובר חופש העיסוק כזכות חוקתית . יש לדחות את הטענה כי רק בתום 18 חודש ניתן היה לבדוק את כדאיות העסקה.

       22. אף לשון הסעיף מדברת על הודעה מוקדמת מבלי שחייבים לעבוד 18 חודש. התובע הודיע מבעוד מועד, כפי שאכן יש לפרש את הסעיף טרם עזיבתו.

       23. ביחס לאורך תקופת ההודעה נתייחס בנפרד . אולם טענת הנתבעים בעניין זה נדחית. את סעיף 2 יש לפרש כך שבכל שלב, יכול צד להפסיק את ההתקשרות. אולם יהא עליו להודיע 90 יום מראש. אפילו יום אחרי ההתקשרות. בעניין זה לא הפר התובע את ההסכם. טענה זו של הנתבעים נדחית.

       24. בעניין זה פרשנות התובע היא הנכונה , והראויה גם בהרמוניה של פרשנות חוזה וגם לנוכח חופש העיסוק.

       25. השאלה האם הודיע 90 יום מראש. האם נותר לעבוד באותם 90 יום היא שאלה נפרדת. האם הפר תנאי זה בהסכם.

       26. בפועל ביום 28/11/12 שישה חודשים מתחילת ההתקשרות, הודיע התובע לנתבעים בעל פה על הכוונה לסיים את ההתקשרות תוך 90 ימים. ביום 19/02/13 הנתבע הפנה את התובע להוראות סעיף 2, בעקבות זאת שלח התובע מכתב ובו הודיע על פירוק השותפות והפסקת עבודה.

       27. הנתבעים טענו כי התובע לא הודיע 90 יום מראש. ובכך הפר את ההסכם.

       28. ביום 19/02/13, לאחר שפנה הנתבע לתובע והפנה אותו לסעיף 2 להסכם, שלח התובע את מכתב סיום השותפות. בפועל התובע עזב את העבודה כבר ביום 28/02/13, תשעה ימים בלבד ממשלוח המכתב.

       29. הנתבע טען כי התובע סתר עצמו לעניין מועד עזיבתו. בסעיף 37 לתצהירו ציין שהביא את מכתב ההתפטרות "בסוף חודש נוב' 2012 ... ". בסעיף 52 לתצהירו מציין " ביום 28.11.12 התקיימה שיחה בין התובע לנתבע....". בנספח ב' לתביעה נרשם "מאחר והודעתי בתאריך 12.12... ". ובסעיף 56 לתצהירו "ואכן ביום 19.2.13 שלח התובע לנתבע את המכתב...". לטענת הנתבעים גם בחקירתו הנגדית לא יושבו סתירות אלה "... ת. העניין כזה, הוא פשוט ישבתי עם פורת ב- 28.11. הבאתי לו את המכתב. הוא אמר אני לא צריך מכתבים, תגיד מה אתה רוצה, נתתי גם הודעה בעל פה וגם מכתב. הוא ידע שאני עוזב ב 1.3. המכתב השני שהוצאתי ב 19.2 ראיתי שאין לי אמון בו הוא מתחיל לשחק בי לאיים עלי שלא אראה את הכסף בחיים, הוצאתי מכתב ושמרתי אותו. בזמן שמסרתי את המכתב הראשון היו בינינו יחסים טובים של משפחה. את המכתב הזה לא שמרתי..." (עמ' 16 סיפא , 17 רישא). וביחס למכתב הראשון לא ידע התובע היכן הוא רק אישר שמסר לנתבע (עמ' 16 שו' 14-18) מהמכתב השני כבר היה לו העתק. גרסה נוספת עולה בכתב ההגנה לתביעה שכנגד שם נרשם כי "... בדיוק בהתאם להוראות ההסכם שלח ביום 19.2.13 את הודעתו לתובע על כוונתו לסיים את הקשר בין הצדדים (סעיף 6ה' לכתב ההגנה לתביעה שכנגד).

       30. לטענת הנתבע הודעת פירוק השותפות בעל פה ניתנה ב 28.11 אולם הודעה בכתב ניתנה לראשונה רק ב 19.2.13 תשעה ימים לפני פירוק השותפות בפועל ובכך יש הפרה של ההסכם גם לו פורש באופן שבו מפרש אותו התובע. מנגד, מכתבי הנתבע מראים על הצמדות להסכם השותפות כלשונו.

       31. המסקנה דווקא מטענות הנתבע היא כי כבר ב- 28.11.12 ידע על הודעת התובע על הפסקת ההסכם , הודע לו בעל פה. התובע היה עקבי בעניין מועד ההודעה בעל פה והנתבע לא הכחיש. והתובע עבד בפועל עד 28.2.13 זאת כאמור לגרסת הנתבעים. דהיינו ניתנה הודעה של 90 יום כנדרש בהסכם. זאת עולה דווקא מטיעוני הנתבעים. ההודעה בכתב אמנם ניתנה ב19/2/13 , אך זאת לאחר שהנתבעים ידעו כבר מנובמבר ואף פנו לתובע בעניין זה. התובע לא הפר את ההסכם ונתן הודעה 90 יום מראש.

       32. הנתבעים טענו כי סעיף 5 להסכם קובע כי חילוקי דעות או מחלוקות יש להפנות לבורר שהוסכם על ידי הצדדים בהסכם. משהתובע לא נענה לפניות הנתבע ליישוב הסכסוך אצל הבורר, אף שזה פנה אליו בכתב, יש בכך הפרת חוזה .

       33. התובע טען כי לא נענה לפניות הנתבע "מכיון שהיה מדובר ברב המקורב לפורת" (סעיף 61 לתצהיר התובע). בשלב זה כבר הבין התובע כי הופל בפח. על כן גם אם מדובר בבורר שנכתב והוסכם בחתימת הצדדים בהסכם, פנייתו של התובע לערכאות אינה הפרת הסכם. הפסיקה קובעת כי בנוגע לזכויות קוגנטיות , הזכות לפנות לערכאות היא זכות יסוד. נפסק גם כי בורר לא יפסוק בזכויות קוגנטיות. אלו הזכויות בהליך זה.

       34. הוכח גם כי מר לוי שמונה כמוסמך בענייני הכספים בהסכם ,ושהיה אמור להיות ניטרלי היה "מצד הנתבע ".

       35. התובע זכאי היה למצות זכויותיו הקוגנטיות בפניה לערכאות.משכך גם טענה זו של הנתבעים להפרת הסכם מצד התובע נדחית.

       36. למעלה מזאת הנתבע לא הוכיח כי שלח או כי התובע קיבל את מכתביו. גרסתו לא הייתה עקבית. בראשונה טען כי נשלחו בדואר רגיל(ע' 37 ש' 32-33), בשנית טען כי שלח בדואר רשום(ע' 38 ש' 3-4), את המקור לא הציג בטענה שנמסרו לעורך דינו (ע' 38 ש' 6), שם לא נמצאו. עדותו אינה עקבית גם לעניין נסיבות הימצאות העותק( ע' 38 ש' 9-11).

       37. התובע הכחיש באופן גורף וחד משמעי קבלתם ובכך סתר את גרסת הנתבע(ע' 17 ש' 14-20 ).

       38. משכך אנו מעדיפים את גרסת התובע שהייתה עקבית יותר , שלא נשלחו אליו ולא קיבל את מכתבי הנתבע. גם בנסיבות אלה התנאי של הודעה 90 יום מראש לא הופר ע"י התובע. וגם תנאי הבוררות לא הופר . טענות אלו של הנתבעים נדחות.

            

           החזר 80,000 ₪

       39. הנתבע הודה כי עליו להשיב את הסך של 80,000 ₪ והיה עושה כן לולא סיים התובע לפני תום 18 חודש.

       40. משקבענו לעיל כי הפרשנות הנכונה של ההסכם היא של התובע ודחינו את פרשנות הנתבעים אזי מתקבלת תביעה זו של התובע .

       41. על הנתבעים , ביחד ולחוד, להשיב לתובע את הפקדתו בסך כולל של 80,000 ₪ שלכתחילה לא הייתה צריכה להילקח ממנו.

            

           האם הנתבע ערב באופן אישי להתחייבויות הנתבעת לפי ההסכם, כלפי התובע. ככל שכן, מכוח מה ערבותו.

       42. התובע טען בתצהירו בסעיפים 18,19 ו-20 כי הנתבע ניהל בפועל את הנתבעת ועשה את כל הפעולות המנויות בסעיפים אלה בניהול הסניף, וכי יש להרים מסך בין הנתבעת לנתבע.

       43. הנתבע טוען כי בניגוד לטענת התובע, התובע הוא זה שניהל את הסניף והיה אמון על העובדים, גיוסם ותנאי העסקתם. רק במקום בו התקשה נעזר בנתבעת "ש. מי ראיין עובדים שרצו להיכנס למקום. ת. אני. לא את כולם. את הילדים אני ראיינתי. יש עובדים שהוא הביא לבד." (עמ' 23 ש' 27-28). דווקא מציטוט זה עולה כי התובע עסק בזוטי דברים והנתבע בעיקרם .כפי שמאשר הנתבע כי בשל קשיים של התובע נאלץ הנתבע להתערב יותר כדי שהסניף לא יינזק (סעיף 27 לתצהיר הנתבע). הוא הבעלים ובעל האחריות.

       44. עוד,בנוגע להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעל מניותיה, הנתבע, טען הנתבע כי לא בנקל ירים ביהמ"ש את מסך ההתאגדות, מקום בו אין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק 1981 בע"מ (פורסם בנבו)). כן טען כי התובע תבע את הנתבע, הגם שאין כל מסמך בניהם מחמת שחיפש "כיס עמוק שממנו יוכל לגבות תשלום."

       45. בעניין זה טען הנתבע כי אין יריבות בינו לבין התובע והגם שיש קרבה משפחתית, אין בכך ליצור מחויבות אישית, יש לבדוק את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התובע ועקרון האחריות המוגבלת של בעלי המניות והמנהלים בה- עקרונות יסוד בדיני תאגידים. בעניין זה טען כי צירוף בעל המניות בתביעה צריך להיות מבוסס בצורה עניינית כבר בכתב התביעה וכך לא נעשה בכתב תביעה זה, בגין כך טען כי הטענות נגד הנתבע שעלו במאוחר לכתב התביעה הן הרחבת חזית אסורה. אין לקבל טענה זו. כבר מראשית התביעה וכן בפלוגתאות עלתה סוגיה זו במפורש ואינה הרחבת חזית הטענה נדחית.

       46. הפסיקה בעניין הרמת מסך, מורכבת מכפי שטען הנתבע .

       47. אכן כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, נקודת המוצא היא הכלל לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שהינו עיקרון יסוד בדיני חברות . החריג לכך, בדמות הכלל בדבר הרמת מסך, אשר נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן, למנוע ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על ידי בעל מניות בה, בהסתתרו מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות שנטל על עצמו תוך מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה (ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח', [פורסם בנבו])(דגש ש.ש.).

       48. המושג "שימוש לרעה" כולל מצבים אחדים ועיקרם הם מעשי תרמית, , הונאה ,עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת, כל זאת על פי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. " בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן..." בין היתר במצב בו נהג בעל המניות והמנהל "(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם..." עוד קבוע בחוק:" ב)בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו. "(דגש ש.ש.)

       49. הוכח כי זה המקרה בו הוליך הנתבע את התובע שולל בהחתמתו על ההסכם, ובתוכן ההסכם ולבסוף ביישומו. תוך שהנתבע מחזיק בידו שנים פקדון של 80,000 ₪ שנתן לו התובע ושלא הוכח כי הוכנס או הושקע בחברה הנתבעת. הכל כמפורט במהלך פסק הדין.

       50. בהקשר של דיני עבודה, ניתן היבט מיוחד בבחינת ההצדקה להרמת המסך, מאחר ומעסיק , נושא כלפי העובד באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות)- אילת בע"מ ואח', [פורסם בנבו]).שם ציין כב' הש' צור " אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם- כמו בענייננו- שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו". (דגש ש.ש.)

       51. הנתבע טען כי הסכם השותפות נחתם בין התובע לנתבעת בלבד, וכך גם הסכם העבודה. אין בו ערבות או התחייבות אישית של הנתבע כלפי התובע. זו לא הוזכרה במסמכים או בעל פה.

       52. הנתבע דוחה את טענת התובע כי ההסכם היה פורמלי בלבד וכי ההתחייבות הייתה של הנתבע. מאחר והתובע התייעץ טרם החתימה, לטענת הנתבע יש לדחות את טענת התובע בעניין זה.

       53. הנתבע מתייחס לכך שהתובע טוען כי הנתבע הינו "מנהל, בעלים ורוח החיה בעסק" (סעיף 37 לתביעה). בהקשר זה מציין הנתבע כי "אין די בכך שמנהל פעל בשמה של החברה ואף היה "הרוח החיה" בה על מנת לחייבו באופן אישי בחובותיה" (ת"א 4685/02 ארזי שמעון נ' א.ש.י. תעשיות רהיטים ואדריכלות בע"מ (פורסם בנבו)). בפרט נוכח העובדה כי החברה אינה חדלת פירעון ולא הייתה כזו בזמנים הרלוונטיים.

       54. ביחס למשפט העבודה טען הנתבע כי לא די בטענות סתמיות בהפרת דיני עבודה כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבעלי מניותיה (תע"א 377-08 אמג'ד אחמד ארקיה נ' הגורן אוהד בע"מ (פורסם בנבו)).

       55. גרסת התובע לפיה התחייב הנתבע כלפיו אישית, בתצהירו לא נסתרה. ההיפך.

       56. שלא כטענת הנתבע, גם אין להתעלם מכך שהנתבע היה בן משפחה, דוד והמבוגר האחראי ועליו סמך התובע.

       57. לצורך הכרעה במצג שהציג הנתבע נתייחס למה שאירע בפועל.

       58. הנתבעת בעצמה אישרה כי סייעה לתובע לגייס הלוואה בסך 120,000 ₪ אשר התובע העמיד לבנק לפרעון בהמחאות בסך 2500 ₪ לחודש. כדי להבטיח את פרעון הצ'קים של התובע הפקידה החברה בבנק המחאות חודשיות בסך 2500 ₪ כל אחת הרשומות לפקודת התובע. דהיינו בפועל החברה שילמה את ההלוואה.תחילה שולם החזר ההלוואה מחשבונו הפרטי, בבנק מזרחי טפחות, חשבון בו נלקחה הלוואה על ידי התובע. וכנגד העבירה הנתבעת לתובע צ'קים שהופקדו בחשבונו הפרטי של התובע בבנק לאומי.

       59. לטענת הנתבעת משהמחאות התובע לא כובדו החליפה החברה את המחאותיו ושילמה לבנק את החזר ההלוואה מכיסה במקום שהתובע ישלמם. זאת לא הוכח .הוכח כי מיום נטילת ההלוואה על ידי התובע החברה היא זו שמשלמת את התשלומים החודשיים בסך 2500 ₪ כל אחד, ועד ליום הגשת התביעה בסך 75,000 ₪. עד ליום 31.5.16 סילקה החברה את ההלוואה במלואה.

       60. דהיינו בפועל הנתבעת ראתה עצמה כמחוייבת לשלם את ההלוואה של 120,000 ₪.זו לא הייתה שותפות. התובע היה צינור לקבל באמצעותו הלוואה בבנק.

       61. לטענת הנתבעת על פי סעיף 3 היתה החברה צריכה להחזיר את סכום ההשקעה בסך 200,000 ₪ תוך 60-90 יום מניתוק יחסי העבודה. בטיעון זה של הנתבעת יש לתמוך בגרסת התובע.

       62. הנתבע אף אישר כי אכן החברה היתה צריכה להחזיר את 120,000 ₪ במלואם לתובע במסגרת החזר ההשקעה בסך 200,000 ₪. (עמ' 28 שו' 2, עמ' 27 שו' 29-30). לא מדובר בהשקעה של התובע או בשותפות אלא בעזרה לחברה בתזרים מזומנים כצינור.

       63. הנתבעת טענה כי משהבחינה כי התובע לא עומד בהתחייבותו ולהמנע מנזקים בשל התחייבויותיו שלמה את הכל. לטענת החברה לא היתה חייבת לעשות כן כי בחוזה נרשם "תהא החברה רשאית להשיב את יתרת ההלוואה...". ורק עם פרעונה להעביר את ההפרש שיוותר...". לפיכך לטענת הנתבעת זכאית לקזז את נזקי החברה מזכויות התובע. וזאת מאחר והלוואה נלקחה על ידי התובע בלבד ובסיוע הנתבעת. סימוכין לכך מצאה בעובדה שהחשבון נפתח על שם התובע על ידי התובע ובבעלותו, כך בעדותו של התובע. (עמ' 18 סיפא עמ' 19 רישא).

       64. אין לקבל טענת קיזוז זו, חוזה השותפות היה למראית עין בלבד, לצורך הנתבעת לקבל הלוואה מהבנק. הדבר מתחזק נוכח טענתה כי הייתה בסוף צריכה להחזיר לתובע את " ההשקעה" כגרסתה.

       65. נציג הבנק אמנם תמך בכך שהבעלים של החשבון הוא התובע בלבד. (עמ' 39 שו' 9 עד 11). אולם אישר כי זו לא הייתה ניתנת כלל לולא מעורבותו של הנתבע וההיכרות עימו ועם הנתבעת.

       66. הוכח ההלוואה אף שנלקחה על שם התובע הייתה לנתבעת. גם חובת הפרעון של ההלוואה הייתה על הנתבעת.ואכן פרעה בפועל גם במהלך עבודתו של התובע וגם אחרי סיומה. הנתבע החזיר באופן שוטף את ההלואה בסך 120,000 ₪.כשנשאל הנתבע אישר שהחזיר (ע' 30 ש' 12,19-20) אף שהצ'קים היו של הנתבעת. דהיינו גם ההלוואה שלו- של העסק שהוא בעליו. הוא מאשר ששילם לבנק 13,000 ₪ נוספים.

       67. מועדי התשלום בהם שילם הנתבע הלוואה זו מאוחרים לפבר' עת סיים התובע עבודתו .(שיקים מיוני, יולי, אוק' נובמ' 2013.)חלקם אחרי סיום עבודתו של התובע. דהיינו הנתבע בפועל היה ערב לכל החובות, גם 120,000 וגם 13,000 ₪.

       68. נציג הבנק מר משה נתן עדותו ממנה עלה כי את התובע ראה פעמיים בלבד , פעמים בודדות ואת מר פורת הכיר יותר מאשר את התובע.(ע' 45 ש' 17-18).

       69. נציג הבנק אינו מכחיש כי חלק מהשיקולים למתן הלוואה לתובע היו היכרות עם הנתבעת ועם מר פורת.(ע' 46 ש' 8-14). נציג הבנק מאשר כי לתובע כלל לא היו נתונים המצדיקים מתן הלוואה בסדר גודל של 120,000 ₪.

       70. עד זה מאשר חד משמעית כי כשפנה לתובע להחזר ההלוואה, הפנה התובע את נציג הבנק למר פורת , כך עשה ומר פורת החזיר את ההלוואה:"

           "ש. תאשר שכשפנית למר מרדכי בקשר להחזרים שחזרו תשובותיו אליך היו דבר עם מר פורת.

           ת. נכון.

           ש. בעקבות זה מר פורת הסדיר את התשלומים.

           ת. נכון. 

           ש. אבקש שתעיין בנ/1, מסמך עם פעולות אחרונות בחשבון, בהגדרה זה אחד המסמכים הכי אינטימיים שמתקיימים בין בנק ללקוחו. אילו פעולות ביצע הלקוח בחשבונו הפרטי. שהבנק מחויב לחסיונם בפני מי שאינו מורשה בחשבון.

           ת נכון.

           ש. אם מר פורת קבל את המסמך הזה ממכם, ולא מורשה בחשבון או מיופה כוח יש פה בעיה בחסיון בנק לקוח.

           ת אולי הוא קבל ייפוי כוח , אם אין ייפוי כוח זה אסור. יש בעיה. "(ע' 46 ש' 24-31)(דגש ש.ש.).

           ובהמשך עדותו:

           " ש. שלחת הודעה מקדימה למר מרדכי, אם לא תפנה נסגור

           ת כל פעם שפניתי אליו הוא הפנה אותי למר פורת. החשבון הזה לא הייתה לו פעילות בתקופה האחרונה. סגרנו את החשבון. לא רצה לעבוד אתנו.

           ש. הבנת שאין לך קלינט בחשבון, והכתובת לחשבון זה מר פורת. הוא שילם את התשלומים.

           ת כל פעם שדברנו אתו אמרנו לו שהתובע אחראי על החשבון מבחינה פורמלית.

           ש. אשרת שפעולות בוצעו בסוף היום בלי לעדכן את התובע כי הבנת שזה לא חשבון שמשמש אותו והוא לא רוצה לעבוד אתו, מי שפועל בחשבון בכל החודשים עד סגירתו היה מר פורת.

           ת זה הפירוש שלך. אני לא יודע.

           ש. תאשר לי שהתבקשת לפנות לפורת גם פנית לפורת.

           ת נכון ."(דגש ש.ש.)

            

       71. הוכח בבירור מדבריו של נציג הבנק ומהמסמכים שהגיש הבנק הוא כי מר פורת היה ה"לקוח האמיתי " בכל ההלוואות הללו. מר פורת הוא אשר הכתיב לבנק את המהלכים, הפיק תועלת מהמהלכים ולצורך כך עשה שימוש בקרוב משפחתו – התובע. ההלוואה נלקחה על שם התובע אולם ע"י הנתבע, שולמה ע"י הנתבעת והתובע היה במקרה הטוב עלה תאנה. משכך הנתבע מתחילה כמי שבגינו אושרה ההלוואה, ועד סוף, כמי שהחזיר אותה באמצעות הנתבעת ,התנהל כערב באופן אישי להלוואה זו .

       72. התנהלות זו אינה נאותה לשון המעטה, ועושה שימוש לרעה בתאגיד ובכספי העובד. התנהלות המצדיקה הרמת מסך וחיוב הנתבע באופן אישי.

            

           דוחות כספיים 

       73. הנתבעת טענה כי העבירה לתובע דוח מאזן של הסניף מדי רבעון כאמור בהסכם ,והתובע ידע היטב את מצב הסניף וכי הועברו אליו בתקופה הרלבנטית שלושה דוחות רבעוניים הנוגעים לתקופת עבודתו וכן נתונים כספיים שוטפים. לטענת הנתבעת התובע היה בקשר עם משרד קדאל.

       74. הנתבעת טענה כי עקב "טעות טכנית" בלבד צורפו לתצהיר הנתבע דוחות חיצוניים בשנת 2012 ולא דוחות רבעוניים. אף שדוחות רבעוניים הועברו לתובע. הנתבע זקף זאת ל"טעות אנוש".

       75. הנתבע טוען כי התובע אישר כי פנה לחב' קדאל להכין דוח בתקופת עבודתו "בפירוש כן. כל רבעון ישבתי ובקשתי". (עמ' 39 שו' 26-27). אולם בעניין זה התובע טען כי אכן פנה אך לא קבל אותם. הנתבעים לא הוכיחו כי קיבל. ההיפך, מחקירת מר לוי לא הוכח כי בוצעו כלל דוחות כאלו.

       76. בעניין הרווחים של הסניף בתקופת העסקת התובע הנתבעת טענה כי הסניף הפסיד כספים רבים ולכן לא זכאי התובע לרווח. משהיה התובע מנהל בסניף וההתנהלות הייתה באחריותו וככל שחסרים כספים, היו אלה כספים שעברו תחת ידיו. החוסר נובע מניהולו הלקוי. לטענתה משעזב חלה מגמת עליה בהכנסות שנבעה ממאמץ ומשאבים שהשקיעו הנתבע ועובדיו. כפי שנראה מטה , בפירוט, טענה זו אינה מבוססת ודינה להידחות.

       77. לטענת הנתבעת על פי ההסכם רק קביעה של יועץ המס איתן לוי מקדאל תהא מחייבת את הצדדים. לטענתם אין להבנות מהעובדה , אותה טען התובע, וגם הוכיח, שסחורה הועברה בין הסניפים ללא תעודות משלוח .אין בכך לגרסתם לפסול את הדוחות של משרד קדאל. בכל מקרה טענה נתבעת כי העברות כאלה נעשו לעיתים רחוקות והשפעתן בזוטי דברים. טענת התובע כי בוצעו העברות בין סניפים,ללא תעודות משלוח הוכחה . יש בכך לחזק גרסתו בדבר חוסר הפרדה , בין הסניפים, בסחורה ובכספים .

       78. לטענת הנתבעת הייתה הפרדה של הפעילות הכספית בספרי הנה"ח של החברה. תימוכין לגרסה זו מצאה הנתבעת בעדות מר איתן לוי ובסעיף 3 לתצהירו ולפיהם הרשומים בספרים התבצעו על ידי מנה"ח שהפרידה בין העסקים השונים. ומבדיקה שערך מר לוי כנראה שמישהו הורה לעשות הפרדה . אולם מר לוי מדגיש בעדותו "לא שאני ידעתי ממנה". ציטוט זה תומך בטענת התובע וראיותיו לפיהם מר לוי לא ידע כלל מה נעשה ומה לא נעשה בהנה"ח ולא בוצעה הפרדה.

       79. הנתבע העיד כי אמר לפקידה לעשות הפרדה וכי לא היה צריך לומר כי "זה היה ברור". (עמ' 39 שו' 5-6). על כן טען כי עמד בחובותיו על פי ההסכם בכל הנוגע לרישום הענינים הכספיים באופן נפרד בסניף וכי הסניף לא היה רווחי. עוד טען כי טענת הפרדה של התובע בין הסניפים לא עלתה בכתב התביעה ומשעלתה מאוחר יותר מהווה הרחבת חזית. בנוסף לטענת הנתבע התובע הסתמך על נתונים שכלל לא היו בידו.

       80. אין לקבל טענות אלה של הנתבע. כבר בתביעה (סע' 17-21 )מציין התובע את עניין הדוחות במפורש ועל כן אין הרחבת חזית . מטב לולא נטענה טענה זו. כך גם לגבי נתוני וטענות התובע.

       81. מר איתן לוי , אשר אמון על התחשיבים והמידע הנוגע לפן הכלכלי, ואשר שמו מופיע בהסכם כבר סמכא בעניין הכספים , נחקר בחקירה נגדית . בהסכם נקבע במפורש כי הוא המופקד על החישובים ומילתו היא המילה האחרונה. איתן לוי ציין כי עשה הפרדה חלקית (ע' 1 ש'21-15), וכי לא התבקש לעשות הפרדה.

       82. בחקירתו הנגדית לא זכר פרטים רבים ואחרים לא ידע. למעשה לא היה בעל המילה האחרונה באמת או בכלל.

       83. עד זה הגם ששמו מופיע בהסכם כמי שמוסמך להכריע בין הצדדים , כלל לא היה מודע לקיום ההסכם, להופעת שמו בהסכם, למחוייבותו, ולגרסתו אין לו כלל כלים לבצע את האמור בהסכם:

           " ש. האם פורת הציג בפניך את הסכם שנחתם בינו לתובע. הסכם שיש לך תפקיד משמעותי בו.

           ת אני לא זוכר שראיתי אותו.

           ש. האם נאמר לך שמונית להיות גורם מחייב בין הצדדים לצורך קביעת רווחיות הסניף לצורך חלוקת הרווחים.

           ת מי שעשה את זה זה השותף שלי, אני לא ראיתי את זה. זה המשרד. אני לא זוכר דבר כזה.

           ש. מי העובד שמכיר את הפרטים האמיתיים

           ת. מאז או היום, אני לא יודע מי היה אז."(דגש ש.ש.)

            

           ובהמשך:

           " ש. אם יגידו לך זו החברה שאתה צריך להוציא לגביה דוח אמת על רווח והפסד בתקופת התובע. אתה יכול לעשות זאת.

           ת אני מנה"ח רושם פעולות על פי מסמכים שמוצגים בפניי, אני לא יודע לנתח. אני לא גוף כלכלי שאמור לנתח מה קרה ומה לא. אם הבאת לי נתונים על עובד, רשמתי את זה כהוצאה. אני לא מנתח המסמך הזה הוא מאזן בוחן שמראה מה הייתה הכנסה ומה הוצאה. "

           וכן:

           " ש. האם ידעת מפי מישהו מהם או מהשותף שלך המנוח שצריך להנפיק דוחות רבעוניים לעסק במודיעין.

           ת לא זוכר ששמעתי ולא התעסקתי עם זה. "(דגש ש.ש.)

            

       84. חד משמעית מר לוי לא ידע על ההסכם ולא עשה דוחות על פי ההסכם וכל איזכורו בהסכם שלא בידיעתו הוא מהלך, של הנתבע. מר לוי עבד בחברה שנתנה לנתבע ולנתבעת שירותים. אין ספק שהנתבע ידע, מה שהתובע לא ידע ולא יכול היה לדעת, שמר לוי יעשה מה שהנתבע יבקש ממנו.

       85. דהיינו, בסעיף זה בהסכם יש הטעייה מהותית של התובע גם בעניין זה. הופרכה טענת הנתבע כי יחסי הכוחות בכתיבת ההסכם או במו"מ היו שווים . לנתבע היה היתרון חד משמעי של מי שמכין חוזה ולכן יתפרש לרעתו-יישום פסיקה זו נכון גם בסוגיה זו.

       86. לבסוף בחקירתו הנתבע מודה שלא נתן הנחיה, בניגוד לאמור בהסכם, להפרדת הנהלת החשבונות של הסניפים(ע'28 ש'15-26).לטעמו ניתן היה לגזור הפרדה זו. בפועל לא נעשה הדבר ולא הוכח . הנתבע כשל ביצירת הנהלת חשבונות שתאפשר לתובע להבין ולגזור את חלקו. בניגוד להסכם. על כן הוכח כי לא מדובר ב"שותפות" שכן בעדר נתונים לגזור רווח או לקובעו, ממילא לא היה בסיס לתשלום 25% ממנו.

       87. יש בכך לתמוך בהוכחה שהנתבע לא התכוון לתת לתובע רווחים מהנתבעת , והנתבע עצמו כחולש על כל הסניפים של הנתבעת לא היה צריך את המידע ברמת הזכיין הבודד.

       88. כיצד התכוונו הנתבעת והנתבע לשלם לתובע על פי רווחי הסניף בנסיבות כאלה? כנראה לא התכוונו לשלם לתובע בין אם היו ובין אם לא היו רווחים. לא מדובר בשותפות , באף היבט, לא הסכמי ולא מעשי.

       89. המנגנון מצויין בהסכם עצמו בס' 1 ה' ולפיו משרד יועצי מס קדאל ואיתן לוי יבצעו ההפרדה ויהיו הקובעים .כך לא נהגו- עניין זה לא בוצע ובכך הוליך הנתבע את התובע שולל. בכך הפר הנתבע את החוזה.

       90. בשאלת "הרמת מסך", הוכח חוסר תום לב לכתחילה בהתנהגות הנתבע, כזה שימקסם רווחיו , תוך שימוש לרעה בתובע, כצינור לקבלת הלוואה בסך 120,000 ₪ מהבנק , התובע כמקור ל80,000 ₪ תזרים כספים מיידי, ומנגד אי קיום כל אפשרות לתובע להתחקות אחר הרווחים מהם היה אמור לקבל 25%.

       91. בנוסף, הנתבע הילך בבנק כבתוך שלו ,מכל מקום כך ראה את הנתבע פקיד הבנק שאיפשר לנתבע עיון בכל מסמכי הבנק ולפעול בעניין התשלומים אף שלא היה בעל החשבון.

       92. הנתבע נשאל והשיב ביחס לדפי החשבון של התובע המצויים בידו: "ש. מאיפה הגיעו אליך דפי החשבון ת. כיון שיודעים שהוא קרוב משפחה שלי, ואני נמצא שם הרבה שנים, אמרו לי שהוא לא משל.."(32 ש' 16-20)(דגש ש.ש.) גרסתו מחזקת את גרסת פקיד הבנק אשר אישר כי התובע לא היה מקבל הלוואה לולא הכיר הפקיד בבנק את דודו- הנתבע.

       93. באמור לעיל הוכחה גרסת התובע בתצהירו כי נוכח קרבת המשפחה ביניהם, חזר הנתבע והדגיש שהוא אחראי על הכסף, ואחראי האופן אישי לכל ההתחייבויות ולהחזר כל סכום לתובע(ס' 23-26 לתצהיר התובע, ס' 5 לתצהיר תמר מנחם). בסע' 18 לתצהיר הנתבע הוא מכחיש כל ערבות אישית ומטיל את המחוייבות על הנתבעת. אולם בפועל ,קרבת המשפחה היא זו שגרמה לתובע ולאשתו לסמוך על הנתבע וגם לבנק לסמוך על הנתבע.

       94. הוכח כי הנתבע היה המוציא והמביא בכל עסקי הנתבעת, מנהלה בפועל אולם לא בשל כך גם ערב לחובותיה. הנתבע ערב מכח הרמת מסך בעילות של חוסר תום לב, שימוש לרעה בהתקשרות עם התובע ,וניצולו. נטילת כספים שלא למטרתם הרשומה בהסכם.

       95. התנהגות זו של הנתבע מצדיקה הרמת מסך בינו לבין הנתבעת, ובפרט בהליכים בבית הדין. הרמת המסך הופכת אותו לחייב באופן אישי בחובות לתובע. לפיכך נדחית גם טענת הנתבע כי משהנתבעת אינה חדלת פירעון לא היה מקום לתבוע אותו אישית. הוכח כי עשה שימוש לרעה במעמדו כאורגן של החברה בהיבטים לעיל.

       96. גם מכל הטעמים לעיל, על הנתבעים ביחד ולחוד ,להשיב לתובע את הסך הכולל של 80,000 ₪ .

       97. מאחר ופסקנו לעיל כי התובע לא הפר את החוזה, (לטענת הנתבע בגין הפרות אלה תבע נזקים ) לא קמה זכות קיזוז מול סכום זה.טענת הנתבעת לקיזוז נדחית.

            

            

           האם היו רווחים בסניף בתקופת ההסכם בה עבד התובע

       98. מהמפורט עד כה השכלנו להבין שלא ניתן לזקק מידע בדבר רווחים בחודשי עבודת התובע, מהמסמכים. דהיינו חרף התחייבות הנתבעת בהסכם והנתבע בעל פה , חקירת מר לוי העלתה שהנתבעים הפרו את ההסכם ולא הנחו את המשרד (יועצי מס קדאל) או את מר לוי לפעול על פי ההסכם. הנתבע אישר כי לא הנחה כך , למרות האמור בהסכם.

       99. הנתבע טען בתצהיר כי הועבר דו"ח מדי רבעון(ס' 23) בחקירתו הנגדית, אמר שביקש כל רבעון(ע' 39 ש' 26) . מר לוי סתר גרסה זו. הנתבע טען שזרק את הדוחות לפח,(ע' 39 ש' 32). תשובה תמוהה. בניהול תקין של עסק דוחות נשמרים בעסק וגם אצל הנהלת חשבונות, אלא אם רוצים להסתיר משהו ממישהו. תשובתו זו של הנתבע לא מתקבלת על הדעת, הוא לא הביא תרשומת כי העביר לתובע (ע' 40 ש' 1-9). מכל מקום על פי ההסכם היה עליו להעביר את הדו"ח ,אם וככל שהיה כזה, לתובע. אף זאת לא עשה ובכך הפרו כאמור הנתבעים את ההסכם.

       100. גרסתו זו של הנתבע שונתה , ולאחר מכן ציין כי הוצאו דוחות מנהלת חשבונות .(ע' 40 ש' 9-12 דברי ב"כ הנבעת ולאחריהם דברי הנתבע ), לגרסתו זו מדובר על דוח רבעוני, אולם לא זה המסמך שצורף ע"י הנתבעים לתצהיר. משעומת עם עובדה זו, העיד כי לתובע נתנו דוחות רבעוניים ולהליך צורפו חצי שנתיים. טענת סרק.

       101. גרסת הנתבע השתנתה בהתאם למה שהתאים באותו רגע בעדות. מכל מקום אין כל אסמכתא שניתן לתובע דו"ח כלשהו ומר לוי העיד שלא נדרשו להנפיקם.

       102. בנוסף הנתבע מודה ששני הדוחות שהוגשו, מתייחסים לאותו דבר. "יש פה טעות. זה אותו דוח למרות שבכותרת שלו הוא מתייחס לינואר יוני.... המשרד עשה טעות אין בעיה נוציא חדש...." הוכח כי הדוחות לאו דוחות הם ואפילו הנתבע מודה בכך בפירוש בעדותו.

       103. תכלית השתתפותו של התובע בתשלום 200,000 ש"ח, 80,000 במזומן ו-120,000 בהלוואה הייתה במצג שווא , שבכך יתווסף לשכרו רכיב נוסף – פועל יוצא מהרווחים. הוכח כי בפועל הנתבעים לא התכוונו לתת לתובע חלק ברווח, לא עשו דבר כדי שיתאפשר לדעת מה הרווח, ובכך לא רק שהוליכו את התובע שולל , אלא שהפרו את הסעיף שהנתבע אישר שהוא עצמו כתב כפי שנאמר על ידו בפרו' . בכך לא רק שהוא ערב לסכומים, אלא נושא באחריות אישית.

       104. אולם ,לצורך חישוב הסעד של תשלום רווח ,למרבה הצער לא ניתן לדעת ולא הוכח בדוחו"ת אם היו רווחים לסניף . תביעה זו לרווחים נדחית.

       105. התובע טען כי בכל זאת ניתן להעריך את הרווחים. זאת לא מהדוחות אלא דווקא מתביעתם הנגדית של הנתבעים. התובע הפנה לתצהיר הנתבע בסעיף 73(ג) ד. טוען הנתבע כי אובדן הרווחים עמד על 7000 ש"ח לחודש ו70,000 ש"ח ל-10 חודשים. לטענת התובע נתון זה סביר , ומשעבד 9 חודשים זכאי לרבע מ- 63,000 דהינו סך 15,750 ש"ח.

       106. ההסכם מתייחס לרווח על פי הדוחות. בהעדרם אין להסיק מסעיף זה בתצהיר הנתבע. ממילא כפי שיפורט להלן נזקי הנתבעים נטענו בעלמא וללא ביסוס ואף הופרך חלקם. על כן נדחית גם התביעה לרווחים על פי הערכת הרווח בתצהיר הנתבע.

       107. בהעדר הוכחה לרווחים בחודשי עבודת התובע, בסניף בו עבד, לא ניתן לגזור עבורו 25%.

       108. לא מצאנו כל בסיס לדוחות, וגם לא להערכה שבתצהיר הנתבע שגרסתו כולה הייתה רעועה, ולכן לא ניתן להסתמך על תצהירו של הנתבע או על הדוחות להערכת הרווח. אולי יצא מכך חוטא נשכר אך בהעדר הוכחה לרווח או להפסד, עם כל הצער תביעת התובע לרווחים נדחית.

             

            התביעה שכנגד

             

            האם נגרמו לנתבעת נזקים

       109. מהדוחות שכן הוגשו ע"י הנתבע בתצהירו, עולה כי הכנסות 3013 עלו ב65% ביחס להכנסות 2012 . מדוחות אלו עצמם הוכח שיש לדחות את התביעה שכנגד לעניין הפסדים. כמו כן הסניף המשיך לפעול, ופרט לרווח שנרשם כנראה המשיך להרוויח.

       110. דהיינו ממסמכי הנהלת החשבונות שצורפו לתצהיר הנתבע עולה שהכנסותיה גדלו, מטעם זה , ולא רק, התביעה שכנגד נדחית.

       111. הנתבע טען כי הוא עבד בסניף ולכן זכאי לפיצוי בסך 3500 ₪ לחודש.

       112. דין תביעה שכנגד זו להידחות. כבר הראינו והוכח לעיל כי נהג נהג בעלים ועשה כבתוך שלו, תוך פגיעה בזכויות התובע והפרה של הסכם שהנתבע עצמו יצר.היה נוכח בסניף בכל שלב, לפי הבנתו.

       113. בנוסף הגב' לדרמן עשתה חפיפה עם התובע והחליפה אותו בעלות נמוכה יותר. כך שהנתבעים צמצמו עלויות. תלושי שכרה שצורפו תומכים בגרסת התובע.

       114. טענת העמדת הרכב והסעה מירושלים נדחית אף היא, התובע טען כי כך היה בתקופה בה עבד וכך המשיך לאחר מכן, אין לנו הוכחה מטעם הנתבע לנזק זה אשר נטען בעלמא. הטענה העובדתית הופרכה.

       115. מכל מקום התובע היה "עובד" הא ותו לא. הוא לא היה שותף, לכתחילה האמור בהסכם, היה אות מתה שהנתבעים לא התכוונו לקיים כפי שהוכח בעדות מר לוי וכן בריבוי גרסאות הנתבע.

       116. כ"עובד" אין הוא נושא בנזקים. מכל מקום לא הוכחו נזקים. הטענות נטענו בעלמא וללא אסמכתא .הוכחה עליה בהכנסות הנתבעת.

       117. לסיכום, הנתבעת לא הוכיחה נזק. לא הוכח מנהל תפעולי אחר, העסקת גב' לדרמן הייתה זולה לנתבעים מאשר התובע, ההסעות מירושלים התקיימו קודם, כך נטען ע"י התובע ובעניין זה נסתרה גרסת הנתבעים. שאר הנזקים היו "אמדן" בלבד של 70,000 ₪ אשר כפי שנאמר לעיל, נטענו בעלמא. כל התביעה שכנגד נדחית.

       118. כך גם התביעה שכנגד להפסדים נדחית.

             

            פיצוי לתובע בגין הפרת הסכם ע"י הנתבעים

       119. התובע טען כי זכאי לפיצוי בגין הפרת ההסכם ע"י הנתבעים .התובע הוכיח כי הנתונים שייחסו לו הנתבעים מופרכים. התובע מכר את המונית תחילה כי חשב שעושה את עסקת חייו כשכיר, עם משכורת קבועה בעסק עם דודו עליו סמך, ועם סיכוי לתוספת במשכורת מרווח עתידי לנתבעת. התובע צירף את החשבוניות של מכירת המונית ורכישת המונית האחרת. התובע השתמש בכספי מכירת המונית(50,000 ₪ נספח ח' לתצהירו) לשלם לנתבע את 80,000 הש"ח לנתבעת ע"פ ההסכם, ועוד לווה ממשפחתו להשלים מעבר לסכום המכירה. עם סיום יחסי העבודה בין התובע לנתבעת שב התובע לעבוד כנהג מונית וצירף את החשבונית של הרכישה למונית קטנה יותר ואת ההלוואה שנטל אביו של התובע לשם כך.

       120. התובע טען כי בתחילה היה צריך לעבוד על מונית של אחר לו שילם 1600 ₪ לחודש ובסה"כ 6720 ש"ח . לכך לא הביא אסמכתא בכתב.

       121. לטענתו סך ההוצאות שנגרמו לו עקב הפרה שהפרו הנתבעים עמדה על 4220 ₪ לחודש. ול-6 החודשים הראשונים מסיום עבודתו על סך 15,600 ₪.

       122. התובע לא נחקר כלל על סכומים אלו ועל כן לא נסתרו.

       123. התובע צמצם נזקיו ככל האפשר , בכך שקנה מונית קטנה וישנה יותר, לשם כך נעזר באביו, שלווה עבורו. פעולותיו אלו , בנסיון לשפר הכנסתו ולהקטין נזקיו נטענו בתצהירו ולוו בחשבוניות ומסמכי הבנק. אלו לא נסתרו.

       124. המקור הנורמטיבי לתביעת נזקים אלה מהנתבעים הוא כפיצוי על הפרת הסכם. בשיקולים אותם לקחנו בחשבון בקביעת הפיצוי בגין רכיב זה נכללו הנושאים הבאים : התובע עשה להקטנת הנזק , הפסיד בגין מכירת מונית לפני ההסכם, והצורך לרכישת אחרת אחרי סיום ההסכם , הפסד הכנסה שוטפת . מנגד הנתבעים נהגו כלפיו בחוסר תום לב משווע גם כ"עובד" אפילו לו היה "שותף" - מה שאין כן, וגם כבן משפחה. התובע שימש ככלי בידי הנתבע שהיה זה שכתב את ההסכם ושילב בו אמירות אותן לא קיים, גם בדבר הרווחים לכאורה וגם בענייני ההלוואות ועוד, הכל כפי שפורט בהרחבה בכל פרק רלוונטי בפסה"ד לעיל .למעשה הציגו בפניו מצג שוא לכתחילה.

       125. בנסיבות אלה הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד בגין הפרת הסכם סך של 15,600 ₪.

             

            הפרשי ברוטו- נטו

       126. התובע תבע הפסד של 800 ש"ח בכל חודש נוכח ההגדרה של "נטו" בהסכם . מר איתן לוי נחקר אודות כך ואישר בעדותו את הסכומים עליהם הצביע התובע .(ע' 52-53).בעניין זה הוכיח התובע את מחדלי הנתבעים ברישום השכר בגין "נטו" בחוזה. אולם מדובר ב"חסכון" של עלויות מעסיק ולא בזכות של העובד לסכומים אלו. תביעה זו נדחית.

             

            זכויות התובע מכח דיני העבודה

             

       127. מאחר והוכח לעיל כי הרישומים בספרי הנתבעת אינם מהימנים ככל שהוצגו בפנינו , יש לבדוק באותו אופן גם את מסמכי הנתבעת האחרים כגון תלושי השכר, ותשלום זכויות מכח דיני עבודה.

       128. למעלה מהצורך יאמר כי , ביחס לרכיבים שהופיעו במפורש בכתב התביעה, בית הדין רשאי לפסוק סעד, אם דורש זאת הצדק, ויש בכך לייתר התדיינות נוספת , וזאת כל עוד הנתבע נחשף לטענות אלו ונתנה לו הזדמנות להתגונן מפניהם וכן אם התשתית העובדתית לגביהן זהה לתשתית העובדתית שנתבררה בהליך . הנתבעים שלפנינו , התייחסו לרכיבים גם בכתבי הטענות וגם בחקירה הנגדית וניתנה מלוא ההזדמנות להתגונן, ומדובר באותם מסמכים ותשתית ראייתית. במקרה הנוכחי התקיימו הנסיבות הללו.

             

             

             

            שכרו של התובע

       129. תלושי השכר של התובע עמדו על 4000 ₪ שכר יסוד ו- 200 ₪ נסיעות (צורפו לכ. התביעה) . התלושים אינם תקינים לא רק בהיבט זה. גם רישום החופשה לקוי , ועוד ועוד.

       130. התובע צירף את נספח ד' לתצהירו ממנו עולה לגרסתו כי בפועל קיבל מידי חודש לחשבון הבנק משכורת בסך 7500 ₪. כך גם מחוייבים הנתבעים. "יגיעו בסך הכל לסכום נטו של 7500 ש"ח לחודש..."(סע' 1 ג' להסכם).

       131. מר לוי , שזה היה תפקידו לערוך את התלושים, נחקר על תלוש השכר של התובע ועל ערך הברוטו (המחוייב על פי הדין והפסיקה ) וכך ענה:

            ת. אני יכול לעשות זאת בתכנה, לדעתי זה צריך לנוע סביב 8500 ₪ ברוטו. זאת הערכה.

            ש. מה ערכתך עלות מעביד שמשלם 8500 ₪ כאלה.

            ת יש תוספת של ביטוח לאומי כעלות מעביד. יש גם קופת גמל, ביטוח לאומי אז אולי יש תוספת של 300 ₪ בסביבות 8700 או 8800 ₪.

             ...... 

            ש. בתלוש שהונפק לתובע בפועל מה היה הברוטו ומה עלות מעביד של השכר ששולם בפועל.

            ת. ברוטו 4145 ₪, זה על 4000 , יש גם תלושים שמחושבים לפי שעות.

            ש. מה היה עלות השכר.

            ת. משהו כמו 4400, 4500

            ש. מציג תחשיב שערכתי. לפי תחשיב שערכתי זה נראה סביר?

            ת. כן. כל מה שאני אומר בקשר לתחשיבים זה לפי השערות.

            ש. אם במקום לשלם שכר של 7500 ₪ עם תלוש משכורת כדין, המבטא את כל העלויות הנלוות שולם שכר עם הנפקת תלוש של 4000 ₪ מדובר בחסכון של כמה מאות שקלים.

            ת לו היה משולם לו סכום 7500 ₪, ההבדל במס הכנסה וביטוח לאומי,

            ש. הוא חסך מדי חודש 800 שקלים.

            ת לו אלה המספרים זה בין 600 ל 800. אני לא יודע בדיוק. צריך לתת טווח שיהיה סביר. אני לא רואה את המספרים מדויק.

            ש. בתלושים שאתה צרפת לדוח אין מרכיבים כלשהם, לא קופת גמל, לא קר ן השתלמות לא ביטוח מנהלים, לא קרן פנסיה.

            ת יש פה ביטוח מנהלים, שילם לו ביטוח מנהלים. זה מה שכתוב בתלוש.

            ש. אם אני מעיין בתלושי השכר של מר מרדכי יוצא שהתלושים של 4000 שקלים, היה רק הפרשות של 161 שקלים ונסיעות 200 ₪. לא 500 ₪ שעולה למעביד נורמלי.

            ת למה לא? מה שדברנו זה סכומים שהמעביד משלם מעבר לתלוש שכר, בלי לרשום אותם בתלוש.

            ש. מה למטב ידיעתך היה הקף המשרה שלו בזמן שעבד אצל פורת.

            ת. אין לי מושג. "

       132. דהיינו גם מתלושי השכר שהגיש התובע , וגם מעדות מר לוי ניתן ללמוד שלא קויים בהם האמור בהסכם. הנתבעים לא עמדו בדיבורם.

       133. בהסכם נרשם במפורש בסע' 1 ג.

            

       134. בחקירתו הנגדית מודה הנתבע שלא נתן לתובע תלושים כמתחייב.(ע' 28 ש' 3-8). ניסה לתרץ זאת בבקשת התובע , לפיצול תמורה. החובה מוטלת על המעסיק.

       135. הנתבע הביא את תלושי השכר של גב' לדרמן בהם היו הסכומים נמוכים-7000 ₪ נטו וחודשיים אף 4500 נטו. לא ניתן ללמוד מתלושיה דבר פרט לכך שהנתבעת חסכה מהעסקתה, אל מול העסקת התובע. גב' לדרמן תבעה אף היא את הנתבעים (סע"ש 41852-12-14 פס"ד ניתן ביום 11/9/16).

       136. התובע צירף בחקירה הנגדית את ת/2 סימולצית שכר ממנה עולה כי 7500 ₪ נטו הם 9214 ₪ ברוטו.

       137. יש לקבל חישוב זה שלא נסתר ומר לוי בחקירתו (ש' 10) מאשר שהתחשיב סביר.

       138. על כן הבסיס לחישוב זכויות התובע הוא שכר של 9214 ₪ ברוטו.

             

            היקף משרתו

       139. על פי החוזה מדובר במשרת אמון ובשע"נ גלובליות. דהיינו היה ברור שכוונת הנתבעים שיעבוד ללא הגבלה. לכן הטענה של הנתבעים למשרה חלקית היא בסתירה לאמור בהסכם .

       140. בתלושים כתוב ימי תקן 25 שעות תקן 160. נתון לא סביר .25 ימים X8 ש' ביום נותן 200 שעות. לעומת זאת 160 שעות חלקי 25 נותן 6.4 ש' ליום. נתון זה לא מופיע בשום מסמך, וודאי שאינו משקף" משרת אמון" או שע"נ גלובליות. הופרכה חזקת התקינות של התלושים ולא רק בהיבט זה.

       141. העד מר איתן לוי גם נשאל לגבי היקף משרתו של התובע:

            " ש. השאלה היא לא על היום, היא על המועדים הרלוונטיים לתביעה. השאלה היא – כשאז עבדת עם הנתבעת איזה מסמכים נדרשו לעמוד לפניכם כדי שתכינו אז תלושי שכר.

            ת. הוא צריך לתת לי, מה הוא סיכם עם העובד, מה השכר, ממה מורכב השכר, סעיפי השכר ושעות עבודה וימי עבודה.

            ש. מה היו שעות העבודה וימי העבודה שנמסרו לך לגבי התובע.

            ת. משרה מלאה. זה מה שרשום. שוב, אני לא יודע אם זה היה בפועל. אה, 170 שעות. פה רשום התקן, סביב משרה מלאה.

            ש. תעיין בזה.

            ת. בכל הדוחות זה אותו הדבר. פה אני רואה 186, פה בתלוש משכורת של דצמבר 2013, נובמבר 2013, 170 בחודש.

            ש. אז הוא עבד משרה מלאה.

            ת. כן."(דגש ש.ש.)

             

       142. גם מעדותו של מר לוי עולה שהונחה לפעול באופן שהתובע עבד במשרה מלאה.

       143. גרסת התובע לא נסתרה, ואף נתמכה באמור לעיל.

       144. על כן זכויות התובע יגזרו מהיקף משרה מלאה.

       145. לא למותר לציין כי אין זו "משרת אמון" כלל וכל תכלית רישום זה הייתה לתת לו הרגשה של בכיר ושותף ואף היא לחמוק מתשלום שע"נ שיבצע מכח אחריותו.

       146. טענת הנתבעים כי התלוש חולק לבקשתו לקבלת הנחות לא הוכחה וממילא על פי ההסכם היה על הנתבעת להוציא תלוש נכון. זו חובתה כחוק וטענתה זו נדחית.

       147. התובע עבד במשרה מלאה.

             

            הבראה וביגוד

       148. התובע לא השלים שנת עבודה ועל כן התביעה לדמי הבראה נדחית.

       149. ביגוד אינו משולם בסיום יחסי עובד ומעסיק. התביעה נדחית.

             

             

             

             

            חופשה

       150. כפי שצויין לעיל לא מדובר במשרת אמון. ומכל מקום התובע זכאי לימי חופשה כחוק. העובדה שלא נוהל רישום תזקף לחובת הנתבע דווקא, גם נוכח סעיף השע"נ הגלובלי כאמור לעיל, וגם כי נטל ההוכחה בעניין זה על הנתבעת.

       151. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע פדיון חופשה (משרה מלאה,שכר ברוטו 9214 ₪, 9 חודשי עבודה) בסך כולל של 4031 ₪ .

             

            פנסיה

       152. התובע עבד משרה מלאה, 9 חודשים בשכר ברוטו 9214 ₪ (*4.16). על כן זכאי להפרשות לפנסיה בסך 3449.7 ₪.

             

            הלוואה בסך 10,500 ₪

       153. הנתבעת טענה כי בתאריך 22/05/13 ניתנה לתובע הלוואה לצורך תשלום חוב אישי לבנק מזרחי טפחות בסניף גבעתיים בסכום של 10,500 ₪. ממסמכי הבנק שהוגשו ומעד מטעם הבנק עולה כי הלוואה ניתנה לתובע לחשבון 218172. הנתבעת פרעה את מלא ההלוואה. אף שההלוואה ניתנה לחשבונו הפרטי של התובע בבנק מזרחי טפחות, שאינו חשבון החברה ואף לא חשבון הבנק ממנו ניטלה ההלוואה בסך 120,000 ₪. נציג הבנק ציין כי מדובר ב"פעילות פרטית" (עמ' 44 ש' 20-21). הנתבע טען כי ההלוואה ניתנה לתובע על יסוד היכרות עם הנתבעים.

       154. הנתבעים טענו כי המסמכים שהמציא הבנק מוכיחים שההלוואה נלקחה ע"י התובע והושבה ע"י הנתבעת. למרות שהחשבון הוא בבעלותו הבלעדית של התובע.

       155. הנתבעת טוענת כי על התובע להחזיר לה את מלא התשלומים ששילמה הנתבעת בגין ההלוואה (תשלומים ביום 28/07/13, 28/08/13, 29/09/13, 28/10/13 ו- 28/11/13).

       156. נציג הבנק התבקש להמציא מסמכים מאחר ובא לא מוכן.

       157. בנק הפועלים המציא את השיקים שמסרה הנתבעת לתובע בסך 2000 ₪ , אותם שילם התובע לבנק. ניכר מהם כי ב-28 לכל חודש שילמה הנתבעת לתובע סך 2000 ₪, ומנוב' 2500 ₪. החתימה על שיקים אלו מטעם הנתבעת היא כעולה מהכתוב "פורת" .

       158. מנגד הציג הבנק את השיקים המקבילים מחשבון מנחם מרדכי ותמר ששולמו למוטי מנחם בבנק לאומי ב-8 לכל חודש.

       159. שיקים נוספים של הנתבעת המשולמים לטובת התובע בבנק הפועלים. אשר על גבם נרשם "זיכינו חשבון המוטב בבנק מזרחי טפחות. סניף גבעתיים"

       160. מנגד, על כל מסמכי הבנק בחשבון שנפתח רשום התובע בלבד. אין את שם הנתבע כלל. מועד פתיחת חשבון 29/3/12 .רשום בעיסוק:" מסחר ושירותים " תפקיד: "מנהל בכיר". במסמך מאותו יום רשם הבנק "ענף משק: אירוח ואוכל". "בעל חשבון יחיד אין שותפים."

       161. מועד נטילת הלוואה בסך 10,500 ₪ הוא 22/5/13. ההלוואה ל-6 חודשים.

       162. מסמך נ/5 מראה את תנועות השיקים והחזרם וזיכוי השיקים הדחויים. נוכח השיקים הוכח האמור בתצהיר התובע ביחס לדרך בה נקט הנתבע, ששילם לתובע, תמורת השיקים שנתן התובע בבנק. עוד הוכח כי לתובע לא הייתה פעילות אחרת בבנק וכי החשבון לא התנהל כמו חשבון עו"ש פרטי.(עדות פקיד הבנק ע' 40- 41 , ע' 44 ש'17-30).הפקיד לא זכר את שיקולי האשראי, ובמסמכים שהגיש הבנק אין כל אסמכתא לבטוחה או לבסיס לנתינת ההלוואה.

       163. בכך יש לתמוך בגרסת התובע שהנתבע הוא אשר בגינו נתנה ההלוואה גם אם נרשמה על שם התובע.(ע' 46 ש' 13). כבר הוכח כי גם בהלוואה בסך 120,000 ₪ נקטו הנתבעים באותה שיטה ממש.

       164. נוכח כל האמור ובעיקר הדרך בה נהגה הנתבעת בפועל, פירעון ההלוואה נעשה והיה צריך להיעשות על ידי הנתבעת. התובע שימש כמריונטה מול הבנק. טענת הנתבעים כי היה על התובע לפרוע את ההלוואה בסך 10,500 ₪ נדחית.

             

            עגמת נפש

       165. זה המקרה בו יש הצדקה מלאה לחיוב הנתבעים בגין עגמת נפש. התנהלות הנתבעים כלפי התובע, הייתה באופן עקבי תוך הפרת ההסכם עימו. לכך יש להוסיף כי מכר את מוניתו, חוייב לתת לנתבעים פקדון חסר שחר, שלא הושב לו, וכל זאת תוך שהיה גם בן משפחה. הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד בגין רכיב זה סך כולל של 10,000 ₪.

             

             

            סוף דבר

             

       166. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע את הסכומים הכוללים הבאים:

            א. יוחזר לתובע הפקדון בסך 80,000 ש"ח שניטל ממנו. סכום זה יוחזר כשהוא נושא ריבית והצמדה מיום 1/7/12 ועד ליום התשלום בפועל.

            ב. פדיון חופשה בסך 4,031 ₪.

            ג. עגמת נפש בסך 10,000 ₪.

            ד. הפרשי פנסיה בסך 3449.7 ₪.

       167. פיצוי בגין הפרת הסכם בסך 15,600 ₪.

       168. התביעות להבראה וביגוד נדחות.

       169. נוכח מחלוקת משפטית של ממש, ובאין הפרשי שכר, לא נזקפת הלנה.

       170. התביעה הפרש בגין הנטו לברוטו נדחית מהנימוקים לעיל .

       171. התביעה שכנגד נדחית כולה מהנימוקים לעיל .

       172. תביעת הנתבעים להחזר סך של 10,500 ₪ ע"י התובע נדחית מנימוקים לעיל.

             

             

             

             

       173. בנוסף ישלמו הנתבעים שכ"ט ב"כ התובע בסך 11,500 ₪.

       174. סכומים אלו (פרט להחזר הפקדון- כאמור לגביו ) ישולמו תוך 30 יום .אם לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

             

             

            ניתן היום, ה' כסלו תשע"ט, (13 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

             

            החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

             

             

             

              

            נציג ציבור עובדים		נציג ציבור מעסיקים		שרה שדיאור, שופטת