המגדל המעלה בע"מ ואח' נ' ABAKER YAGOUB ISHAG

לפניי בקשה לחייב את התובע/המשיב, בעל דרכון סודני, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של המבקשים/הנתבעים 3-4, בגין התביעה שהגיש נגדם ונגד נתבעים נוספים (להלן: הבקשה). לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכל יתר המסמכים שבתיק, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כ"זכות ה"נעלה" מזכות יסוד" (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 628; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר – Saint Peter In Gallicantu, לא פורסם, ניתן ביום 6.7.2003). יחד עם זאת, וככל זכות, אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו. מאחר שחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע מהווה פגיעה בזכות הגישה של התובע לערכאות, יש לערוך את האיזון בין הזכויות המתנגשות בהתאם לכללים שהתוו בתקנות ובפסיקה.

ביום 2.9.2016 נכנס לתוקפו תיקון תשע"ו לתקנות בית הדין לעבודה (להלן: התקנות), שבמסגרתו הותקנה תקנה 116א, וכך היא קובעת:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

על פי לשון התקנה, הכלל הוא כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. זאת, בין היתר, כעולה מדברי ההסבר לתיקון תשע"ו (2016) לתקנות, לנוכח הצורך הגובר "להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים" (להלן: דברי ההסבר).

במקרה שלפניי מבקשים הנתבעים להפעיל את כלל ולחייב את התובע, שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה בעלת האמנה, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם. לטענתם, התובע לא הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו נגדם, שכן הועסק על ידי הנתבעת 3 במשך שלושה חודשים בלבד, אשר במהלכם שולמו לו כל זכויותיו, ואילו ביחס לנתבע 4 ממילא לא הציג ראשית ראיה לקיומה של עילת תביעה אישית.

התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי מאחר שאין מחלוקת כי חל על צדדים צו ההרחבה בענף הבניין, ואילו מתלושי השכר של התובע עולה, כי הנתבעים לא הפרישו עבורו כספי תגמולים ממועד תחילת עבודתו בהתאם להוראות צו ההרחבה כאמור, הרי שבכך הציג ראשית ראיה להוכחת התביעה כנדרש. כמו כן טוען התובע, כי מתלושי השכר עולה אף עולה כי לא שולם לו גמול שעות נוספות ופדיון חופשה, הגם שהיה זכאי לרכיבים אלה.

מעיון בתלושי השכר שהונפקו לתובע על ידי הנתבעת 3 עבור חודשים 2/2014 עד וכולל 5/2014 (צורפו לתצהיר גילוי מסמכים מטעם התובע), כמו גם בטופס 106 שהנפיקה לו הנתבעת 3 עולה, כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 3 לכל הפחות ארבע חודשים, ובמהלכם לא בוצעו עבורו הפרשות כלשהן לקרן פנסיה. זאת, על אף שהנתבעת 3 אינה כופרת בטענה כי חל עליה צו ההרחבה בענף הבניין, ואף הגישה בקשה לעיכוב ההליך לצורך מיצוי הליכים בפני וועדה פריטטית מכוח הצו האמור (בקשה שנדחתה בהחלטת כב' השופטת העמיתה הופמן, ביום 16.5.2017).