פלאפון תקשורת בע"מ ואח' נ' דורית שטרן

ופסק דין (בהליך כנגד המבקשת מס' 2)

1.לפנינו שתי בקשות לסילוק על הסף של הערעור שהוגש לפי סעיף לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 (להלן – חוק עבודת נשים), על החלטה מיום 24.9.15, להתיר את פיטוריה של המשיבה (להלן - ההחלטה או החלטת הממונה).

המבקשת מס' 1 (להלן – פלאפון) היתה מעסיקתה של המשיבה. המבקשת מס' 2 תכונה להלן - המדינה.

2.החלטת הממונה הגיעה לידי המשיבה ביום 6.10.15 (סעיף 10 לכתב הערעור ור' גם הודעת המשיבה מיום 30.5.16).

בסעיף 13ד' לחוק עבודת נשים נקבעה הזכות לערער על החלטת הממונה וכן המועד שבו יוגש הערעור:

"הרואה עצמו נפגע מהחלטת שר התעשיה המסחר והתעסוקה לעניין מתן היתר לפי הוראות חוק זה, רשאי לערער עליה לפני בית דין אזורי לעבודה, בתוך 45 ימים מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעתו."

פשיטא, שהיה על המשיבה להגיש את הערעור לבית הדין לא יאוחר מיום 22.11.15.

ההליך בבית הדין נפתח ביום 25.1.16, למעלה מחודשיים לאחר המועד האחרון שבו המשיבה יכלה להגיש את הערעור.

4.לטענת פלאפון, מדובר בכתב ערעור שהוגש בחלוף המועד הקבוע להגשתו ודינו דחייה על הסף.

לטענת המדינה, על פי פסיקת בתי הדין האזוריים, ערעור שהוגש בחלוף כארבעה חודשים ממועד קבלת החלטת הממונה, דינו סילוק על הסף. אין מדובר באיחור של ימים ספורים וגם לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. לגופו של ערעור נטען שסיכוייו קלושים, כיוון שסמכות בית הדין להתערב בהחלטת הממונה היא מצומצמת ומדובר בביקורת מנהלית על החלטת הממונה.

5.בתגובה לבקשות, המשיבה טענה שמדובר באיחור בן מספר ימים, כאשר מדובר בהליך מהותי עבורה ועל כן סילוק על הסף מהווה סעד קיצוני ולא מידתי. נטען שהמשיבה "היתה בהלם מהפיטורים, התרוצצה בין מעסיקים למצוא עבודה, רצה בין עורכי דין משאינה מכירה בעבר הליכים משפטיים וכן מנסה בין לבין גם לגייס את האגרה לתביעה". כן נטען שבחלק מהימים, התובעת לא היתה בקו הבריאות.

משנדרשה לפרט את הנימוקים להארכת המועד להגשת הערעור, המשיבה הוסיפה וטענה שניתן להאריך את המועד מטעמים מיוחדים שיירשמו ואין מדובר ברשימה סגורה. המשיבה חזרה וטענה שהאיחור הוא קצר, כי שהתה בחופשת מחלה וכן כי סיכויי הערעור טובים.

דיון והכרעה

6.על פי ההלכה הפסוקה, יש להעדיף בירור סכסוכים לגופם על פני סילוקם על הסף (דב"ע נא/ 3-195 תובנה מכונות תרגום בע"מ – סגל, פד"ע כג 274 (1991); דב"ע נב/ 3- 217 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ – הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"ע כז 3 (1994); דב"ע נו/ 3-140 כי"ל-כימיקלים לישראל בע"מ – שור, פד"ע ל 152 (1996)).

ביחס להליכים שהוגשו באיחור, שלא במועד הקבוע בדין, מורה תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה, תשנ"ב – 1991 כך (ההדגשה הוספה – ד.ו.):

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.

בית הדין הארצי חזר על ההלכה הפסוקה בנושא השיקולים בבקשות להארכת מועד בפסקי דין רבים. כך למשל, נפסק בע"ר (ארצי) 23251-11-16 ימיני – מדינת ישראל, 19.4.17 (ההדגשות במקור – ד.ו.):