סע"ש 49146-03-16

לפניי בקשת המבקשת/הנתבעת לתיקון כתב הגנה על דרך של הוספת טענת התיישנות (להלן: הבקשה).

המשיב/התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי הנתבעת החמיצה את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענה של התיישנות, בהתאם לסעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), וזאת מאחר שקדמו להגשת הבקשה הן כתב ההגנה המקורי שהגישה הנתבעת, והן ישיבת גישור, במעמד הצדדים, שבמסגרתה נדונו עילות התביעה לגופן. כמו כן טוען התובע, כי העלאת טענת ההתיישנות מהווה שימוש לרעה במידע שהתקבל במסגרת ישיבת הגישור בין הצדדים, בחוסר תום לב.

הנתבעת דוחה טענות אלה וטוענת, כי טרם חלפה ההזדמנות הראשונה מאחר שהתביעה טרם נדונה לגופה. טענת ההתיישנות הועלתה על ידי הנתבעת לפני ישיבת קדם המשפט, ואין לראות בישיבת גישור כדיון לגופו של עניין. כמו כן מפנה הנתבעת לפסיקה שלפיה על כללי הפרוצדורה לסגת מפני הדין המהותי בעת שהדבר נדרש לשם עשיית צדק.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים כפי שהובאו בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה מצאתי כי דין הבקשה להידחות, מן הנימוקים שיפורטו להלן:

1. סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה". וכך נפסק:

   "מהו פשר המונח ה"הזדמנות הראשונה", בהקשר להעלאת טענת ההתיישנות? לשאלה זו לא ניתן עדיין מענה ברור בפסיקה, ואף בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990), מעלה המחבר את הבעייתיות הקשורה בסוגיה זו. כך נאמר שם, בעמ' 256, ה"ש 4:

   ...כאשר התייצב הנתבע כדי להתנגד לדחיית תשלום האגרה, לא העלה את טענת ההתיישנות, או שבכלל לא התייצב, הועיל ולא היה לו ענין להתנגד לדחיית התשלום, אך כאשר נמסר לו כתב התביעה, הגיש כתב הגנה, ובו טען, כי התביעה התיישנה. ההחמיץ את 'ההזדמנות הראשונה'?" אקדים ואציין, כי נראה לי, שלא כל נתבע, שהעלה את טענת ההתיישנות בכתב-הגנתו, יצא ידי חובתו. שכן לו רצה המחוקק בהסדר זה, היה קובע זאת מפורשות ולא היה נוקט לשון ה"הזדמנות הראשונה". ניסוח זה מלמד, שייתכנו מקרים, בהם הנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בכתב-הגנתו אך עדיין ייחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות.

   לגופו של עניין, לא הייתי קובע נוסחה גורפת, כללית, שתכסה את כל המצבים, אלא בודק כל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה הייתה מהות הדיון הראשון שהתקיים, אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה העניין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט עמדה כלשהי ביחס לאותו דיון והאם היה נוכח בו אם לאו.

   בנסיבות העניין שלפנינו, כאשר מסתבר, שהמשיבות לא הופיעו כלל לפני בית המשפט בעת הדיון המקדמי בעניין בקשת המערערת להוצאת צווי-ביניים, והפעולה הראשונה של המשיבות במשפט התבטאה בהגשת כתב ההגנה, אשר במסגרתו נטענה במפורש טענת ההתיישנות, הרי אינני סבור, שהוראות סעיף 3 לחוק עומדות להן למשיבות לרועץ, ושיש מקום לקביעה, שהטענה האמורה לא הועלתה "בהזדמנות הראשונה"

   (ע"א 630/90 שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5), 365; וראו גם – ע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4), 769; ע"ע (ארצי) 1443/04 פלוני – מדינת ישראל, ניתן ביום 27.8.2007)

    

   על פי הפסיקה, המועד המאוחר ביותר להעלאת טענה של התיישנות הוא מועד הגשת כתבי הטענות, וההתלבטות הרווחת היא באשר למועדים מוקדמים להגשת כתב ההגנה, אך לא לאחר שזה כבר הוגש.

   בענייננו, הנתבעת הגישה את כתב ההגנה ביום 4.7.2016 (לאחר שתי בקשות מוסכמות להארכת מועד להגשתו), וביום 20.9.2016 אף התקיימה ישיבת גישור בין הצדדים.