FANA SIYOM WOLDU נ' יוסף בוזו ואח'

התובעת, מהגרת עבודה מאתיופיה, הועסקה על ידי הנתבעים במשק ביתם שבמוצא עלית, למשך תקופה ששנויה במחלוקת.

לטענת התובעת, היא החלה את עבודתה אצל הנתבעים בחודש 10/2012 ויצאה לחופשת לידה בעודה בהיריון בחודש 9/14. בחודש 1/15, היא ביקשה, בהתאם לסיכום עם הנתבעים, לחזור לעבודתה אך הנתבעים סירבו לקבלה ובכך פיטרו אותה.

בתביעתה עותרת התובעת לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע, פיצויים לפי סעיף 13א(ב) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954, החזר הוצאות לידה, פיצוי שאינם תלויים בנזק לפי סעיף 10(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, פיצוי בגין אי קבלת דמי לידה, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות ותוספת וותק.

הנתבעים הגישו כתב הגנה בו הודו כי העסיקו את התובעת במשק ביתם, אך טענו שתקופת עבודתה של התובעת הייתה מחודש 1/2014 עד להתפטרותה בחודש 7/2014. הנתבעים הכחישו את זכאותה של התובעת לכל הסעדים להם עתרה וטענו כי הם זכאים לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות.

בשלב הדיון המוקדם חזרה בה התובעת מטענתה בכתב התביעה לפיה חל על יחסי הצדדים צו ההרחבה בענף הניקיון, ובהתאם לכך גם מתביעותיה לתוספת וותק ולפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.

עובדות שאינן במחלוקת

התובעת, נתינת אתיופיה, נכנסה לישראל דרך גבול מצרים בחודש 7/2010. בשימוע שנעשה לה על ידי רשות האוכלוסין בסמוך לאחר כניסתה לישראל, היא אמרה שהיא בת 25, נוצרייה, רווקה. בהמשך, בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק, ניתן למבקשת רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון וניתן עליה צו הרחקה, בהתאם לסעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל.

התובעת הועסקה במשק ביתם של הנתבעים, לפחות מחודש 1/14 עד לחודש 7/2014.

לתובעת שולם שכר חודשי שכלל דמי נסיעות. לא ניתנו לתובעת תלושי שכר. לא הוצא לה ביטוח רפואי ולא שולמו בעדה דמי ביטוח לאומי.

שעות עבודתה של התובעת היו מ-7:00 עד 13:00 בימים א'-ו' (הנתבעים טענו תחילה כי התובעת עבדה מ-7:30 עד 13:00, אך בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי התובעת התחילה את עבודתה בשעה 7:00).

התובעת ילדה ביום 14.10.14.

לפני שהתובעת ילדה, התובעת הביאה חברה שלה ששמה סינאית כדי שתחליף אותה בעבודה אצל הנתבעים. סינאית עבדה תקופה מסוימת במשק ביתם של הנתבעים אך סיימה לעבוד לפני חודש 1/15.

המחלוקות

המחלוקות הטעונות הכרעה הן:

• מה הייתה תקופת עבודתה של התובעת?

• האם הנתבע מסר לתובעת הודעה בכתב על תנאי עבודתה?

• מתי הובאה סינאית על ידי התובעת לבית הנתבעים על מנת שתחליף אותה?

• מה הייתה מטרת הבאתה של סינאית על ידי התובעת לנתבעים – האם כטענת התובעת הוסכם בינה לבין הנתבעים שסינאית תחליף אותה בתקופת חופשת הלידה שלה, או שמא כגרסת הנתבעים – התובעת הודיעה על התפטרותה ודאגה שלנתבעים תהיה עובדת מחליפה.

• האם התובעת התפטרה כגרסת הנתבעים או שמא פוטרה בכך שהנתבעים סירבו לקבל את התובעת חזרה לעבודה בחודש 1/15.

• באיזה מועד נודע לנתבעים על הריונה של התובעת?

• מה היה שכרה של התובעת והאם כטענת הנתבעים הוא כלל תשלום עבור זכויותיה הסוציאליות של התובעת?

• האם כטענת התובעת שילמו הנתבעים לתובעת סך 6,500 ₪ כהשתתפות בהוצאות הלידה שלה?

• האם התובעת זכאית לסכומים הנתבעים על ידה?

   

  גרסת התובעת

התובעת העידה לעצמה.

על פי גרסת התובעת היא עבדה אצל הנתבעים החל מ-10/12 תמורת משכורת חודשית בסך 6,000 ₪. בשנת 2014 היא הרתה. היא יצאה לחופשת לידה בחודש 9/14, וסיכמה עם הנתבעים שלאחר הלידה וחופשת הלידה, היא תחזור לעבודתה אצל הנתבעים. היא הביאה לנתבעים את סינאית. ביום 14.10.14 היא ילדה ונשאה בהוצאות הרפואיות בסך 13,000 ₪. לאחר הלידה היא ביקשה מהנתבעים להשתתף בהוצאות הלידה והם שילמו לה מחצית מהסכום בסך 6,500 ₪. בחודש 1/15 היא ביקשה לשוב לעבודתה אך הנתבעים סירבו לקבלה לעבודה בנימוק שהם מעסיקים עובדת אחרת. לטענת התובעת, הנתבעת 2 אמרה לה "יש לך ילד, לא צריך אותך עם ילד".

גרסת הנתבעים

הנתבעים העידו לעצמם.

הנתבע 1 (הנתבע) העיד בתצהירו שבחודש 1/14 הוא קיבל את התובעת לעבודה במשק הבית לתקופת ניסיון. הוא איתר את התובעת דרך מרכז הסיוע לעולי אתיופיה במבשרת ציון, והתובעת הציגה עצמה כעולה חדשה מאתיופיה ואמרה לו שאין לה כל בעיה לעבוד. לפיכך הוא לא העלה בדעתו שהיא מבקשת מקלט. לאחר פגישתם הראשונה בינואר 2014, הנתבע סיכם עם התובעת שתעבוד שישה ימים בשבוע משעה 7:30 עד 13:00 תמורת שכר שעתי בסך 45 ₪, כך שישולם לה סך 6,500 ₪ נטו לחודש שיכלול את שכרה וכל זכויותיה האחרות, לפי הפירוט הבא: שכר היסוד של התובעת בגין 70% משרה יעמוד על 4,700 ₪, דמי הנסיעות יעמדו על 500 ₪, סך 600 ₪ ישולם בגין "חופשה הבראה חגים" וסך 700 ₪ בגין פנסיה. בשיחה נכח חבר של התובעת שהסביר לה את דבריו של הנתבע, מאחר שהתובעת לא ידעה עברית. בתום השיחה אמר לתובעת ולחבר שלה כי ימסור לתובעת הודעה בכתב על תנאי עבודה שישקף את הסיכום בין הצדדים, וכך עשה.

הנתבע הוסיף שהתובעת עבדה לפרקים שאינם רצופים עד שהודיעה בחודש יולי 2014 שאינה מעוניינת להמשיך בעבודתה ובמקומה היא הביאה את חברתה סינאית, שעבדה במשך כחודשיים ונעלמה. מעולם לא סוכם עם התובעת כי סינאית תחליף את התובעת בתקופת חופשת הלידה של התובעת וכי התובעת תחזור לעבודתה אצל הנתבעים לאחר חופשת הלידה.

לטענת הנתבע, התובעת מעולם לא הודיעה לנתבעים על הריונה והם לא ידעו עליו עד שקיבלו את כתב התביעה. הנתבעים מעולם לא שילמו לתובעת סכום כלשהו כהשתתפות בהוצאות הלידה שלה.

הנתבעת 2 (הנתבעת) העידה בתצהירה שהנתבע קיבל את התובעת לעבודה במשק ביתם לתקופת ניסיון של מספר חודשים בודדים, וכי כל פרטי ההתקשרות סוכמו בין התובעת לבין בעלה. הקשר היחיד שלה לתובעת היה במתן הוראות בעניין עבודות משק הבית. הנתבעת הכחישה שפיטרה את התובעת ומעולם לא אמרה לתובעת שבשל כך שיש לה ילד אין צורך בעבודתה. הנתבעים לא רצו שהתובעת תעזוב אך היא עזבה את העבודה מרצונה בחודש 7/14 והביאה את חברתה שתחליף אותה. הנתבעת לא ידעה דבר על כך שהתובעת בהריון.

הכרעה בין הגרסאות

בית הדין מעדיף את גרסתה של התובעת במחלוקות בעניין תקופת העבודה, מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה, מועד הבאתה של סינאית על ידי התובעת לנתבעים ומטרת הבאתה, קיומו של סיכום בדבר יציאת התובעת לחופשת לידה וחזרתה לעבודה אצל הנתבעים לאחריה, ידיעת הנתבעים על הריונה של התובעת ופיטוריה של התובעת באי הסכמה לקבלה חזרה לעבודה בהתאם לסיכום. להלן הנימוקים לכך:

התובעת הגישה בקשה לצו שיורה לחברת פרטנר תקשורת להגיש פלט של שיחות בין מספר הטלפון הסלולרי של התובעת לבין מספר הטלפון הסלולרי שהתובעת טענה שהיה של הנתבעת. התובעת הגישה במסגרת הבקשה תצהיר בו העידה שהיא רכשה את כרטיס הסים של הטלפון הסלולרי שלה והוא בשימושה, ובדיון ההוכחות בית הדין בדק האם התקשרות למספר שהתובעת טענה לו גורמת לטלפון שהיה ברשותה בדיון לצלצל, והתברר שאכן כך הוא. נעיר כי החלטה של בית הדין להתנות, לפי בקשת הנתבעים, את מתן הצו לחברת התקשורת בקבלת אישור של החברה לכך שהמספר שהתובעת טענה שהוא שלה הוא אכן רשום על שמה, בוטלה בהליכי ערעור שנקטה התובעת וניתן צו בהתאם להסכמת הצדדים בהליכי הערעור.

הנתבעים לא הכחישו בתצהיריהם את טענת התובעת כי מספר הטלפון שהתובעת טענה שהיה בשימושה של הנתבעת, אכן היה בשימושה.

בדיון ההוכחות, לאחר סיום חקירתה הנגדית של התובעת, הודיע ב"כ הנתבעים לבית הדין שהנתבעים מכחישים את טענות התובעת באשר להיות מספר הטלפון שהתובעת טענה שהוא שלה – שלה, ובאשר להיות מספר הטלפון שהתובעת טענה שהוא של הנתבעת – של הנתבעת.

זמן קצר לאחר מכן נסתרה הכחשה זו כאשר הנתבע 1 אישר בחקירתו הנגדית שהמספר שהתובעת טענה שהוא של הנתבעת אכן היה בשימוש הנתבעת (פרוטוקול עמ' 19, שורה 15).

פלט השיחות שהוגש לבית הדין על ידי חברת פרטנר תומך באופן ברור וחד משמעי בגרסת התובעת, שכן השיחה הראשונה בין שני הטלפונים התקיימה ביום 17.10.12, ולאחר מכן התקיימו שיחות בכל החודשים עד לחודש 8/14. השיחה האחרונה התקיימה ב-18.8.14.

הנתבעים לא הציעו בתצהיריהם הסבר כלשהו לראיה זו.

כאשר הנתבע נשאל על כך בחקירתו הנגדית הוא אמר שאין לו הסבר לראיה זו, אך יש לו השערה שאינו יכול להוכיחה, והיא שהתובעת קיבלה מהעובדת שהועסקה במשק ביתם של הנתבעים לפני התובעת - שאף היא הגיעה אליהם ממרכז עולי אתיופיה - את הטלפון שלה. הנתבע לא פעל לאימות השערה זו: הנתבעים לא הזמינו לעדות את עובדת קודמת. "השערה" זו ממילא אינה מסבירה קיומן של שיחות בין התובעת לבין הנתבעת בחודש 8/14.

הנתבעת עומתה עם ראיה זו בחקירתה הנגדית וטענה שלא הייתה לה דרך לדבר עם התובעת שלא יודעת עברית. טענה זו אינה משכנעת. בדיון המוקדם מיום 19.1.16 ובדיון ההוכחות מיום 11.7.17, התובעת העידה בעברית. לפי עדותה של התובעת, היא דיברה עם הנתבעים בעברית, ועדות זו מקובלת עלינו. ריבוי שיחות הטלפון שהתקיימו בין התובעת לבין הנתבעת כעולה מפלט השיחות אינו מתיישב עם טענת הנתבעת כי לא יכלה לדבר עם התובעת בשל כך שהתובעת אינה יודעת עברית.

התובעת הכחישה כל קשר בינה לבין מרכז הסיוע לעולי אתיופיה. הכחשה זו הגיונית בשים לב לכך שהתובעת הסתננה לישראל ואינה יהודייה. הנתבעים לא הביאו עד כלשהו ממרכז הסיוע כדי לתמוך בטענתם שהמרכז סייע להם באיתורה של התובעת.

במהלך חקירתה הנגדית של התובעת היא עומתה עם גרסתו של הנתבע ולהלן חילופי הדברים:

"ש. יוסי אומר שאת באת בחודש יולי עם סינאית, הכנסת אותה לעבודה והלכת. לא רצית להמשיך לעבוד.

ת. שקר. אפילו החתונה של הבת שלה אסנת הייתה ב-28.8. עבדתי קשה בגלל החתונה. הגיעו חברים, הכינו בר ע"י הבריכה".

בחקירתו הנגדית של הנתבע, שהנתבעת הייתה נוכחת בו, אישר הנתבע שיש לו בת ששמה אסנת שנישאה בחודש אוגוסט 2014. כאשר הנתבעת נשאלה אם נכונה עדות התובעת שהיא עבדה אצל הנתבעים בחתונת בתם בחודש אוגוסט, הנתבעת לא הכחישה טענה זו:

"לשאלת בית הדין, התובעת העידה שהיא עבדה אצלכם בחתונה באוגוסט, זה נכון? אשיב, לא זוכרת שהיה משהו חריג באותו יום וביקשתי ממשהו לעשות משהו. כל פעם שהיה לנו אירוע בבית תמיד התווספו אנשים לטובת האירוע. לא נתתי דברים מיוחדים בעבודה מעבר. אולי עבודה כמה שעות מעבר. לגבי האירוע של אסנת – לא זוכרת".

ידיעת התובעת על דבר נישואיה של בתם של הנתבעים בחודש 8/14 בבית הנתבעים ואישור עובדה זו בחקירת הנתבעים, מחזקת באופן ניכר את גרסת התובעת שהיא עבדה בחודש אוגוסט 2014, באופן שאין לקבל את גרסת הנתבעים שהתובעת התפטרה בחודש יולי 2014. ניכר גם מעדותה של הנתבעת שהיא לא הכחישה את טענת התובעת, ובסוף דבריה ניסתה לומר, באופן מתחמק ובלתי מהימן, שהיא לא זוכרת אם התובעת הייתה באירוע של בתה, כאשר בדבריה לפני כן היא למעשה אישרה שייתכן שהתובעת עבדה כמה שעות מעבר לשעותיה הרגילות בהקשר לאותו אירוע.

כאשר הנתבע עומת עם העובדה שפלט השיחות מראה שהתקיימו בין התובעת לבין הנתבעת שיחות בחודש 8/14, באופן שאינו מתיישב עם גרסת הנתבעים לפיה התובעת התפטרה בחודש 7/14, לא היה לו הסבר לכך.

כשם שהנתבעים התכחשו באופן בלתי מהימן לטענות התובעת בדבר מספרי הטלפון שלה ושל הנתבעת, כך התכחשו באופן בלתי מהימן לראיות נוספות שהגישה התובעת. התובעת הגישה תצלומים שצילמה בטלפון שלה מביתם של הנתבעים. הצילומים כוללים צילום של שער הכניסה לחצר ביתם, וכן מספר צילומים מתוך בית הנתבעים, לרבות מכונות כביסה וייבוש. בתגובה להגשת אותם מסמכים (במסגרת תגובת התובעת לדרישת הנתבעים להתנות את מתן הצו לחברת הסלולר באישור החברה לגבי מספר הטלפון של התובעת), טענו הנתבעים כי בראיות אלה אין ולא כלום וכי התמונות אינן כוללות פרטים הקושרים את הנתבעים לתמונות. אלא שכאשר הוצגה תמונה שהגישה התובעת (שמסומן עליו תאריך 19.12.12), אישרה הנתבעת שזהו חדר מתוך ביתם של הנתבעים. בהמשך טענה, באופן לא מהימן, שהיא אינה יודעת אם מכונת הכביסה ומכונת הייבוש שבתמונה שהוצגה לה, הן שלה. נציין שגם אם לא נסתמך על הכיתוב של תאריכי התמונות הללו כראיה לתמיכה בגרסת התובעת בעניין תקופת עבודתה, התייחסות הנתבעים לתמונות מצביעה על חוסר המהימנות של טענותיהם לפני בית הדין.

איננו מקבלים את טענת ב"כ הנתבעים כי אין להסתמך על ראיות אלה בשל כך שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות. הנתבעים לא היפנו לאיזה מן החלופות שבסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אשר מכוחה יש לפסול ראיות אלה. סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" מהווה פגיעה בפרטיות. התמונות שהגישה התובעת אמנם צולמו ברשות היחיד (למעט הצילום של שער הכניסה לחצר), אך הם אינם צילומים של אדם. מכל מקום, לא הועלתה כל התנגדות לראיות אלה בדיון ההוכחות, והטענה לפסלות הראיות עלתה בסיכומי הנתבעים.

בכל הנוגע לגרסת הנתבע באשר לסיכום שאליו הגיע עם התובעת, הרי שבחקירתו הנגדית התגלתה סתירה מהותית ביחס לנטען בתצהירו. בתצהירו טען הנתבע כי הפירוט של סכומי השכר, הנסיעות, ההבראה החופשה והחגים והפנסיה סוכמו בינו לבין התובעת. בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי פירוט זה לא נמסר לתובעת.

התובעת הכחישה בחקירתה הנגדית כי טופס ההודעה לעובד שהנתבע צירף לתצהירו אי פעם נמסר לה. אנו מקבלים עדות זו ומעדיפים אותה על עדות הנתבע בתצהירו, אשר כאמור מסר בתצהירו פרטים אודות נסיבות הסיכום עם התובעת וכתיבת ההודעה על תנאי עבודה, שנסתרו על ידו בחקירתו הנגדית.

גרסת הנתבעים, אם כן, ביחס לתקופת העבודה, מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה והתפטרות התובעת בחודש 7/14, נמצאה בלתי מהימנה על ידי בית הדין.

בשים לב לפערי המהימנות בין התובעת לבין הנתבעים, שעדותם כאמור נמצאה בלתי מהימנה, לעומת עדות התובעת שהייתה מהימנה על בית הדין, אנו מאמצים את עדות התובעת לפיה מסרה לנתבעת הודעה בעל פה על היותה בהריון כאשר הייתה בחודש החמישי או השישי של ההיריון, ובית הדין דוחה את טענת הנתבעים כי לא ידעו שהתובעת בהריון. עדותם כי חשבו שהתובעת צעירה בת 17 וכי היא קטנה והתלבשה בבגדים רחבים כך שהריונה לא ניכר – אינה מהימנה בעינינו.

בהתאם, בית הדין גם מעדיף את גרסת התובעת לגבי המועד שהיא הביאה את סינאית להחליפה, וכן מקבל את גרסת התובעת בדבר הסיכום שהיה בעניין חזרתה של התובעת לעבודה לאחר חופשת הלידה.

כמו כן, בית הדין מאמץ את עדות התובעת באשר לנסיבות סיום עבודתה, לרבות טענת התובעת כי הנתבעת סירבה לקבל את התובעת לעבודה בשל היותה אם. בית הדין אינו מקבל את טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה התגלו סתירות בגרסת התובעת בעניין זה. הנתבעים מפנים לעדות של התובעת לפיה היא לא חזרה לעבודה שכן סינאית הודיעה לה שהנתבעת לא מסכימה לחזרתה של התובעת בשל כך שלתובעת יש ילד. אלא שהפנייה לעדות זו מתעלמת מתשובה התובעת בהמשך הדברים לפיהם לאחר ששמעה זאת מסינאית היא התקשרה לנתבעת והנתבעת אמרה לה שאינה מסכימה לשובה לעבודה בשל כך שיש לה ילד. בהמשך העידה שניסיונות נוספים שלה להתקשר לנתבעת לא צלחו וכי העובדת החדשה של הנתבעים, שהתובעת ידעה לנקוב בשמה (לבנה), אמרה לה שהנתבעת אינה בבית.

טענת הנתבעים לפיה פלט השיחות אינו תומך בגרסת התובעת אינה משכנעת שכן הצו שניתן לחברת פרטנר קבע כי התקופה שעבורה היה על פרטנר להגיש פלט שיחות הייתה מחודש 10/12 עד לחודש 10/14. זו התקופה שבעדה התבקש הצו, כפי הנראה בשים לב לכך שהתובעת ביקשה להוכיח כי עבדה בתקופה שקדמה לחודש 1/14. מכל מקום, פלט השיחות אינו תומך בגרסת הנתבעים לפיה התובעת התפטרה בחודש 7/14, ועל כן נותרה בפני בית הדין גרסת התובעת שלא נסתרה באשר לנסיבות סיום עבודתה.

בנסיבות העניין, גם אם היה עדיף שהתובעת תביא לעדות את סינאית כדי לתמוך בגרסתה, הראיות שקיימות בתיק תומכות בגרסת התובעת גם ללא תמיכה כזו, ואיננו רואים בנסיבות העניין להסיק מסקנה לחובת גרסת התובעת מאי הבאתה של סינאית לעדות.

כמו כן אנו מעדיפים את עדותה של התובעת לפיה הנתבעים שילמו לתובעת סך 6,500 ₪ כהשתתפות בהוצאות הלידה.

המחלוקת בעניין הזכויות הכלולות בשכרה של התובעת

בית הדין מעדיף את גרסתה של התובעת לפיה שולם לה שכר בסך 6,000 ₪ וכי שכר זה כלל דמי נסיעות בלבד. בית הדין אינו מקבל את גרסת הנתבעים כי התובעת קיבלה 6,500 ₪.

בית הדין אינו מקבל את טענת הנתבעים כי העובדה שהתובעת עבדה משרה חלקית והשתכרה 6,000 ₪, כאשר שכר המינימום למשרה מלאה היה כ-4,700 ₪, תומכת בגרסת הנתבעים באשר להכללת זכויותיה הסוציאליות של התובעת בשכרה. הנתבע טען כי הבסיס לשכרה של התובעת היה 45 ₪ לשעה – שכר מקובל לעובדי משק בית. התובעת עבדה כ-150 שעות חודשיות, כך שתשלום 6,000 ₪ איננו סכום שחורג משכר סביר לעובד משק בית.

מאחר שדחינו את טענת הנתבע בעניין קיומו של סיכום בדבר הכללת זכויות התובעת בשכרה ואיננו מקבלים את עדותו כי הוא נתן לתובעת הודעה על תנאי עבודה שבה מפורט הסדר שכר כולל כאמור (וכן בשל כך שעל פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 הסדר כאמור אינו יכול כלל לכלול זכויות חופשה), אנו מקבלים את גרסת התובעת לפיה שולם לה סך 6,000 ₪ לחודש וכי סכום זה כלל דמי נסיעות בלבד.

על פי אתר האינטרנט של "אגד", עלות "חופשי חודשי" במבשרת ציון בשנת 2014 הייתה 246 ₪.

בהתאם לכך, לצורך חישוב זכויותיה של התובעת שכרה הינו 5,754 ₪.

התביעה לפיצויי פיטורים: התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בגין תקופה מאמצע חודש 10/12 עד אמצע חודש 3/15, בשים לב לאיסור הפיטורים במשך 60 ימים לאחר שיבת עובדת מתקופת הלידה, כלומר בעד 30 חודשים, ובסך הכל 14,385 ₪.

התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים

בשים לב לממצאים שקבענו, איננו מקבלים את טענות הנתבעים כי הוכחה עילה להפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לא היה ממש במחלוקת שהנתבעים העמידו ביחס לזכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, ואי תשלומם לא נבע מטעות כנה.

יחד עם זאת, בשל המשמעות החמורה של הטלת פיצויי הלנה מלאים, שמגיעים כדי 515% בחישוב שנתי (עע 1242/04 אבלין דהן ואח' נ. עיריית לוד, מיום 28.7.05), נפסק כי לבית הדין שיקול דעת בפסיקת פיצויי הלנה גם כאשר המעסיק אינו מרים את הנטל להוכיח עילה מן העילות לביטול או להפחתת פיצויי הלנה הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר (עע 300029/98 מכון בית יעקב למורות – ג'וליה מימון (מיום 29.11.2000). יחד עם זאת, על בית הדין לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים באופן שיגשים את מטרתם ההרתעתית והעונשית.

במועד מתן פסק דין זה מולנים פיצויי הפיטורים שמגיעים לתובעת במשך שנתיים וחצי (התובעת פוטרה בחודש ינואר 2015). בית הדין מעמיד את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים על סך 100% לשנה ללא ריבית דריבית, ופוסק לתובעת סך 35,963 ₪.

התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה

על פי צו ההרחבה להסכם פנסיה חובה מיום 27.9.11, שיעורי ההפרשות שהיה על הנתבעים להפריש לפנסיה עבור התובעת היו 4.16% מהשכר בשנת 2012, 5% בשנת 2013 ו-6% בשנת 2014.

לפיכך עבור שנת 2012 בה עבדה התובעת שני חודשים וחצי, היא זכאית ל-598 ₪, עבור שנת 2013 היא זכאית לסך 3,452 ₪. עבור שנת 2014 התובעת זכאית לסך 4,143 ₪ ובגין שלושה חודשים וחצי בשנת 2015 היא זכאית ל-1,208 ₪, ובסך הכל ל-9,401 ₪.

התביעה לדמי הודעה מוקדמת

בגין פיטוריה זכאית התובעת לדמי הודעה מוקדמת בסך 5,754 ₪.

התביעה לחלף דמי לידה

תביעת התובעת לפיצוי בגין אי תשלום דמי לידה מקובלת עלינו, שכן לו היו הנתבעים משלמים דמי ביטוח לאומי בגין העסקת התובעת כפי חובתם, הייתה התובעת זכאית לדמי לידה בעד 15 שבועות. לעניין זה מקובלת על בית הדין טענת התובעת כי בהתאם להגדרת "מבוטחת" שבסעיף 40(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי, התובעת עונה על הגדרת "מבוטחת", ועל פי סעיף 50(א)(1) היא הייתה זכאית לדמי לידה בעד 15 שבועות.

לעניין זה אין ממש בטענות הנתבעים שהתביעה מעוגנת באי הוצאת תלושי שכר. עילת התביעה היא אי תשלום דמי ביטוח לאומי.

חלוקת שכרה החודשי של התובעת – 5,754 ₪ ב-4.2 (שבועות בחודש) מביא לתוצאה של 1,370 ₪ לשבוע. לפיכך נפסוק לתובעת 20,550 ₪.

התביעה לפיצוי לפי סעיף 13א(ב) לחוק עבודת נשים

בהתאם לקביעותינו, התובעת פוטרה בניגוד לסעיף 9(ג)(1א) לחוק עבודת נשים, קרי: בתוך 60 הימים לאחר תום תקופת הלידה וההוראות. משכך קמה סמכותו של בית הדין לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק, לפסוק לתובעת שלא יפחת מ-150% משכרה בעד "התקופה המזכה", שהינה, כאמור בסעיף 13א(ב)(2) לחוק, התקופה שמיום פיטורי התובעת עד לתום התקופה שבה חלה הגבלת פיטורים.

בהתאם לכך, התובעת זכאית לפחות ל-150% משכרה עבור החודשיים שלאחר פיטוריה.

בהתאם לכך, נפסוק לתובעת סך 14,262 ₪.

התביעה לפיצוי לפי סעיף 10 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

פיטוריה התובעת היו נגועים בהפליה פסולה מחמת הורות בניגוד לסעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

לפיכך זכאית התובעת לפיצוי לפי סעיף 10(א)(1) לחוק, אשר מסמיך את בית הדין לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין.

בשים לב לחומרת ההפלייה שפיטורי התובעת נגועים בה – פיטורים של עובדת אך בשל כך שהיא הפכה לאם – אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪.

התביעה לפדיון חופשה

התובעת צברה 30 ימי חופשה בתקופת עבודתה ובתקופה שבה חלה הגבלה חוקית על פיטוריה (שכן לפי סעיף 6(ט) תקופת הלידה וההורות אינה פוגעת בזכויות עובדת התלויות בוותק).

הנתבעים לא הוכיחו כי נתנו לתובעת חופשות ושלמו לה דמי חופשה.

ערך יום עבודה של התובעת לעניין חופשה הינו 221 ₪ (5,754 ₪ לחלק ל-26). לפיכך נפסוק לתובעת סך פדיון חופשה בסך 5,437 ₪ (6,630 ₪ * 82%).

התביעה לדמי הבראה

הנתבעים לא הוכיחו ששילמו לתובעת דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתה האחרונות התובעת צברה 11.5 ימי הבראה.

בשים לב לכך שהתובעת עבדה 36 שעות שבועיות, היקף משרתה של התובעת היה 82%.

יום הבראה הינו 378 ₪. לפיכך זכאית התובעת לסך 3,565 ₪.

התביעה להשתתפות בהוצאות לידה

הנתבעים הפרו חובתם לפי סעיף 1ד לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, לבטח את התובעת בביטוח רפואי.

בהתאם לכך, הנתבעים אחראים לפצות את התובעת בגין הוצאות רפואיות בהן נשאה עקב הלידה.

התובעת לא שמרה את האסמכתא לתשלום לבית חולים עבור הלידה, אך עדותה לפיה היא שילמה לבית החולים סך של 13,000 ₪ מקובלת עלינו כסבירה.

משהעמידה התובעת את תביעתה על סך 6,500 ₪, נפסוק לתובעת כבקשתה סך 6,500 ₪.

התביעה לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע

התובעת פוטרה שלא כדין אך אנו סבורים כי בפיצוי שפסקנו לעיל לפי חוק עבודת נשים וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה מגולם גם הפגם שבפיטורי התובעת ללא שימוע. לפיכך לא נפסוק לה פיצוי נפרד.

סוף דבר

התביעה מתקבלת כאמור להלן והנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

• פיצויי פיטורים בסך 14,385 ₪.

• פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 35,963 ₪.

• פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 9,401 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.15 עד לתשלום בפועל.

• דמי הודעה מוקדמת בסך 5,754 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.15 עד לתשלום בפועל.

• פיצוי בגין הפסד דמי לידה בסך 20,550 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.15 עד לתשלום בפועל.

• פיצוי לפי סעיף 13א לחוק עבודת נשים בסך 14,262 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.15 עד לתשלום בפועל.

• פיצוי לפי סעיף 10 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה בסך 20,000 ₪.

• פדיון חופשה בסך 5,437 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.15 עד לתשלום בפועל.

• דמי הבראה בסך 3,565 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.15 עד לתשלום בפועל.

• פיצוי בגין אי ביטוחה של התובעת בביטוח רפואי בסך 6,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.15 עד לתשלום בפועל.

הנתבעים ישלמו לתובעת שכר טירחת עורך דין בסך 14,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אב תשע"ז, (31 יולי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".