לפניי בקשה לחיוב המשיב (התובע), תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהן של המבקשות (הנתבעות), מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: הבקשה ותקסד"א, בהתאמה).
הנתבעות טוענות כי יש להיעתר לבקשה לאור אי עמידתו של התובע בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתו במסגרת הליך זה בסך של 3,000 ₪, בשל אי התייצבותו לדיון המוקדם (החלטת כב' השופטת זלמנוביץ-גיסין שניתנה במעמד הדיון ביום 7.7.216).
הנתבעות מוסיפות ומציינות, כי תביעה קודמת שהגיש התובע כנגד הנתבעת 1 נמחקה מחוסר מעש ללא חיוב התובע בהוצאות לטובת הנתבעת 1 (סע"ש 31997-11-13, בפני כב' השופטת אגסי, להלן: ההליך הקודם), וזאת, חרף העובדה כי הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה במסגרת ההליך הקודם, התייצבה לדיון שהתקיים ביום 27.10.2014 ואף ביצעה הליך גילוי מסמכים.
התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי מטרתה לחסום את דרכו לבית הדין תוך פגיעה בזכות הגישה לערכאות ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. לטענתו, מצבו הכלכלי הקשה אינו מאפשר לו לשאת בשלב זה בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו, ואילו התביעה כנגד הנתבעות מבוססת ובעלת סיכויים גבוהים ביותר, ועל כן הוא מבקש לשאת בתשלום ההוצאות עם סיומו של ההליך, באמצעות קיזוז שיעורן מן הסכום שייפסק לזכותו.
התובע מדגיש כי אי תשלום ההוצאות אינו מבטא זלזול בהחלטת בית הדין, אלא נובע מן המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלע בעקבות פיטוריו ללא הודעה מוקדמת.
דיון והכרעה –
הבקשה הוגשה ביום 5.9.2016, ימים אחדים לאחר שנכנס לתוקפו התיקון לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)(תיקון), התשע"ו-2016, שעניינו לערובה לתשלום הוצאות, וכך הוא קובע:
(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"
(תקנה 117 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991, נכנסה לתקופה ביום 2.9.2016, להלן: תקנות בית הדין לעבודה, והתיקון לתקנות, בהתאמה)
טרם התיקון לתקנות הכריעו בתי הדין לעבודה בבקשות מסוג זה בהתאם לתקנה 519 לתקסד"א, שאומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969. יחד עם זאת נקבע בפסיקה, כי שומה על בתי הדין לתת משקל לעובדה כי בתקנות בית הדין לעבודה לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519, וכי עליהם להביא בחשבון גם את "המיוחד שבמשפט העבודה" (בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06; דב"ע נה/218 – 3 עלי איוב אל-הדיה– שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, 394).