חקמון נ' מדינת ישראל ואח'

1.התובע עבד בבית החולים הממשלתי רבקה זיו בצפת (להלן: "בית החולים"), וזאת החל משנת 1992 ועד לחודש מאי 2012.

בתביעה שהגיש טוען הוא להתנהלות בלתי תקינה כלפיו מצד הנהלת בית החולים ובעיקר מצידו של הנתבע מס' 3, שכיהן כמנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים (להלן: "מר חמוז"), הן במהלך תקופת עבודתו והן בקשר לסיומה, כאשר לא ברורות נסיבות סיום ההעסקה הנטענות על ידיו, האם לטענתו פוטר, או שמא אולץ, על פי הנטען, לצאת לגמלאות.

בכתב התביעה, שנושא לא פחות מ- 327 סעיפים ו- 41 עמודים, נפרשת בסירבול תשתית נרחבת של טענות עובדתיות ומשפטיות השלובות זו בזו, ורצופות אזכורי פסיקה וספרות משפטית, כמו גם טיעונים סבוכים של הנחות יסוד משפטיות, הנוגעות לשורה ארוכה של גורמים מבין העובדים ובעלי תפקידי הנהלה בבית החולים, וסכסוכים שונים בינם לבין התובע ובינם לבין עצמם או לבין הנהלת בית החולים.

התובע טוען כי סבל מהתנכלות, אשר נבעה מהיותו חבר ועד עובדים, ועל כן תובע פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין הפרת זכות ההתארגנות.

עוד טוען התובע כי סיבה נוספת להתנכלות היא היותו "חושף שחיתויות", ותובע סך של 500,000 ₪ כפיצוי מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997, כאשר את שני סוגי הפיצוי האחרונים הבהיר כי הוא תובע במצטבר משהם נובעים מאותה מסכת עובדתית.

בנוסף, טוען התובע כי הופרה זכותו לפרטיות משהרשו לעצמם הנתבעים לעיין בתיקו הרפואי שלא למטרות רפואיות.

יוער, כי התובע הגיש תביעה לבית משפט השלום בעילה מכוח חוק הגנת הפרטיות ולטענתו אולץ למשוך אותה בשל התיישנות, ובכתב תביעה זה מובהר מצידו שהוא תובע את הנתבעים בגין עיון בתיקו הרפואי מכוח עילת הרשלנות, תוך שהוא טוען שהעיון בתיקו הרפואי נעשה בכוונה להביא לסיום העסקתו שלא כדין, ותובע פיצוי בהקשר זה בסך של 100,000 ₪.

התובע גם מבקש שבית הדין יתן צו להשבתו לעבודה, ופיצוי בגין פיטוריו שלא כדין בסך של 24 משכורות ובסך של 144,000 ₪.

בנוסף, תובע הוא פיצוי בסך של 1,579,670 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד.

למותר לציין שלכתב התביעה צורפו מאות מסמכים.

2.הנתבעים, אשר מיוצגים על ידי הפרקליטות, הגישו כתב הגנה ובו נטענו הטענות המקדמיות הבאות, אשר הנן, בין היתר, מושא החלטה זו –

א.יש לסלק על הסף את התביעה האישית כנגד הנתבע מס' 3 מר חמוז, הן משום שלא הוא זה שהיה מעסיקו של התובע, והן משום שהתובע לא הצביע על מקור סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעותיו כנגדו.