סע"ש 45689-01-17

1.לפניי בקשת הנתבע מיום 27/3/17 להפקדת ערובה (להלן: "הבקשה").

2.ביום 19/1/17, הגיש התובע, תושב הרשות הפלסטינית, כתב תביעה כנגד הנתבע, בו טען, בין היתר, כי עבד אצל הנתבע כפועל חקלאות בתקופה שמיום 26/12/13 עד ליום17/6/16 – מועד בו פוטר לאלתר. בכתב התביעה נתבעו הרכיבים הבאים: הפרש שכר מינימום, פיצוי לפי חוק הודעה לעובד, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פיצוי בשל אי הנפקת תלושי שכר, פיצוי בשל אי הפרשה לפנסיה ודמי חגים. סכום התביעה הועמד על סך 115,247 ₪.

עיקר טענות הצדדים

3.בבקשה טוען הנתבע, בין היתר, כי לכתב התביעה לא צורף בדל מסמך ו/או ראשית ראיה אשר יש בה כדי לתמוך בטענות התובע אשר מעולם לא הועסק על ידי הנתבע. בהתאם להוראות תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות"), יש להורות על חיוב בהפקדת ערובה לגבי תובע שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954, אלא אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו, דבר אשר לא אירע במקרה דנן. לאחר כניסתה של התקנה הנ"ל לתוקף, נתקבלו החלטות של בתי הדין האזוריים לעבודה אשר קבעו כי יש לחייב תובעים בהפקדת ערובה בנסיבות דומות אשר בהן לא היו קיימים היתרי עבודה לתקופה הנתבעת. בשים לב לסיכוי התובענה יש לקבל את הבקשה, וזאת למניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע.

4.בתגובתו מיום 29/3/17, טוען התובע, בין היתר, כי קבלת הבקשה משמעה כי החוטא יצא נשכר כשהנתבע מנסה בכל הדרכים להכביד על התובע בניהול התביעה. לכתב התביעה צורף נספח שהינו רשימת היתרי עבודה אשר הנתבע ביקש להנפיק, וזאת בניגוד לנטען בבקשה. מדובר בראיות בכתב אשר מאפשרות לתובע להיכנס בשערי בית הדין ולתבוע את זכויותיו, כשעל הנתבע לתת הסבר מניח את הדעת כיצד השתרבב שמו של התובע בהיתרי התעסוקה על שמו. מעיון בהיתרי העבודה עולה כי נרשם עליהם שם הנתבע כמעסיק. בשלב זה לא ניתן לקבוע כי התביעה הינה מופרכת, התובע עובד בעבודה מסודרת ומשתכר סך של 5,000 ₪ ועצם היותו תושב הרשות הפלסטינית אינו נימוק לקבלת הבקשה, מה גם שהנתבע אינו טוען לחוסר יכולתו הכלכלית. זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית, הן רשימת היתרי העבודה שצורפה לכתב התביעה והן היתר העבודה שעליו תמונתו של התובע (צורף לתגובתו) מהווים למעלה מראשית ראיה להוכחת תביעתו כאמור בתקנות.

המסגרת הנורמטיבית

5.עד לאחרונה לא היתה בתקנות תקנה ספציפית אשר דנה בסוגיית הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. אי לכך, הוראות תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אומצו על ידי בתי הדין לעבודה וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 .

6.ביום 2/9/16, נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 116א לתקנות, שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", הקובעת כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".