סע"ש 44931-03-15 עלי הורוביץ נ' רשפים דלתות בע"מ

1.מר עלי הורביץ, עבד אצל הנתבעת- חברה העוסקת בייצור, שיווק והתקנת דלתות, כמנהל שיווק ומכירות 17 שנים משנת 1997 ועד יוני 2014. התובע עותר לקבל למעלה מ-1,900,000 ₪ בגין הפרשי שעות נוספות, השלמת פיצויי פיטורים ודמי חופשה.

2.התובע טוען שעבד ללא הסכם בכתב ומבלי שקיבל הודעה לעובד על תנאי עבודתו. לטענתו, עבד 13 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע וכן 6 שעות בימי ו', אך לא קיבל תשלום בגין שעות נוספות. לטענתו, הוא פוטר באמצע שנת 2014 ובסיום עבודתו הופרו זכויותיו בתשלום פדיון החופשה ובתשלום פיצויי הפיטורים. בינואר 2012 הועלה שכרו מ-22,000 ₪ ברוטו ל-24,000 ₪. לטענתו הוא זכאי ליתרת שעות נוספות בסך של 1,687,387 ₪ ולחילופין תגמול בגין שעות נוספות בסך של 652,556 לפי 15 שעות נוספות לשבוע בהתאם לסעיף 16ב לחוק הגנת השכר, והשלמה של פיצויי פיטורים בסך של 64,000 ₪. כמו כן, טוען שהוא זכאי לפדיון דמי חופשה בסך של 28,000 ₪.

3.הנתבעת טענה שהתובע כיהן כמנהל שיווק והמכירות של החברה והיה איש אמונו וסודו של מר רפי סלהוב מנכ"ל ובעלי הנתבעת, עיקר עבודתו של התובע היה ניהול מערך השיווק והמכירות מול לקוחות החברה ועבודתו היוותה משרת אמון לכל דבר ולא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו בהתאם לסעיפים 30(א)5+6 לחוק שעות עבודה ומנוחה. בשנתיים האחרונות לעבודתו היה גם מנהל הסניפים של הנתבעת, בחודש מאי 2014 התקיימה פגישה בין מנכ"ל הנתבעת לתובע בנוגע להמשך דרכו של התובע בנתבעת, בפגישה ביקש התובע לסיים את עבודתו, העבודה הסתיימה בהסכמה וברוח טובה, ביום 1.6.14 נמסרה לתובע הודעה על סיום עבודתו והוא המשיך לקבל שכר עד יום 30.6.14.

4.עיקר המחלוקת בתיק -האם על התובע חל חוק שעות עבודה ומנוחה או שמא מדובר בתפקיד הנהלה או תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי או מדובר בעבודה שלא ניתן לפקח על שעות העבודה של התובע.

5.התובע הצהיר שהפעם האחרונה שמנכ"ל הנתבעת דיבר איתו על תנאי העסקתו היתה בשנת 2000 והסיכום בעל פה כלל זיקה בין הישגי המכירות לשכר אך למרות שהתוצאות שהשיג חרגו לטובה מהתחזיות בחר המנכ"ל שלא לכבד את הסיכום ושילם את השכר כרצונו והעלה את השכר בתדירות נמוכה כל חמש – שבע שנים. התובע הצהיר שהתחיל עבודתו כל יום ב-7:00 וסיים בשעה 20:00 בערך ובימי ו' בין 7:00 ל-13:00. לטענתו, המנכ"ל העיר לו שהוא מצפה לראות אותו עובד בשעות מאוחרות כי הוא משלם לו מספיק שלא יסיים את העבודה ב-17:00.

6.התובע הצהיר שכמנהל שיווק ומכירות היה כפוף באופן מוחלט למר סלהוב בעל השליטה בנתבעת וכן הצהיר שהוא לא היה מוסמך לקבוע דבר בתחום פעילותו והיה עליו לקבל את אישורו של מר סלהוב לכל פעולה. לאור זאת טוען התובע שהוא זכאי להפרשי שעות נוספות בגין 7 השנים האחרונות לעבודתו בסך של 1,600,000 ₪ ולחילופין לפי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר מיום 1.2.09 בסך של 652,000 ₪.

7.מנהל הנתבעת הצהיר שהתובע היה איש אמונו וסודו במשך כל השנים כששימש כמנהל השיווק והמכירות של החברה והוא היווה צלע עיקרית ובסיסית בנתבעת תוך שהוא אמון על החלק העיקרי של הכנסות החברה שנעמדים במאות מיליוני שקלים בתקופת עבודתו. לאור זאת, רכבו לא היה מנוטר ע"י חברת איתוראן, כמו שאר הרכבים בחברה מאחר שלא היה צורך לדעת היכן התובע נמצא לאור מהות התפקיד כמשרת אמון בכירה. באשר לנסיבות סיום העבודה, הצהיר מנהל הנתבעת שלאחר 15 שנות עבודה החל התובע לאבד מוטיבציה תוך שהוא מתרשל בתפקידו וגורם לנזקים של מאות אלפי שקלים. בשל כך שוחחו ובמסגרת השיחה התובע הסביר שהוא חש שאיבד את המוטיבציה לאור זאת ביקש מר סלהוב מהתובע לנסות לקבל על עצמו תפקיד אחר של מנהל כל סניפי הנתבעת שגם תפקיד זה היווה תפקיד ניהולי בכיר שלא ניתן היה לפקח על שעות העבודה אך גם בתפקיד זה התובע פעל ברשלנות ולאור זאת בחודש מאי 2014 התקיימה פגישה בין הצדדים בה אישר לתובע לסיים את תפקידו בהסכמה וברוח טובה. לטענתו השכר הגלובלי הגבוה שיקף את התפקיד הבכיר והרגיש שהיווה משרת אמון והתובע עבד מספר שעות לפי ראות עיניו.

8.כמו כן, הגישה תצהיר מטעם הנתבעת גב' אלה פחמוב, מנהלת המפעל בנתבעת שהעידה שהתובע היה בעל משרת אמון בחברה, היתה לו עצמאות מוחלטת ושיקול דעת בלעדי בכל הקשור לתפקידו וכן הצהירה שהתובע פקד את המשרד שעות מועטות מידי יום ומספר ימים מצומצם בשבוע. כן הצהיר מר ערן לובטון, אחראי מכירות קבלנים בנתבעת שגם תפקידו כמו תפקידו של התובע ושל גב' פחמוב הוגדר כתפקיד אמון ולטענתו השכר שהתובע קיבל גבוה באופן משמעותי אף אם היו מבקשים לעבוד על בסיס תגמולים בסך של חצי אחוז מהעסקאות.

9.בדיון ההוכחות העיד התובע ואישר שהיה מנהל השיווק בנתבעת ובשנתיים האחרונות לעבודתו היה אחראי גם על הסניפים אך המשיך בפעילות השיווקית שמר סלהוב בחר לשתף אותו בה. התובע אישר שהוא היה מוותיקי הנתבעת אך לטענתו כמעט ולא היו לו סמכויות. הוא אישר שהוא חתם על הסכמים של עשרות מיליונים רק לאחר שקיבל אישור ממר סלהוב לחתום עליהם. הוא אישר שמבחינה סובייקטיבית לתפקיד שמילא נדרשת מידה של אמון וכן אישר שהוא היה קובע לעצמו את הפגישות ואת לוחות הזמנים וזו היתה העצמאות שלו. באשר לרמת השכר בנתבעת אישר התובע שחלק מהעובדים משתכרים שכר מינימום וחלק בשכר של פועלים אך לטענתו השכר שקיבל של 22,000 ₪ ובשנתיים האחרונות של 24,000 ₪ הוא לא גבוה, לטענתו הוא אף נמוך והצהיר שהוא יודע שאנשים שמוכרים בסדרי גודל כמו שלו משתכרים בשכר אחר לגמרי והצהיר שקיבל ממתחרים של הנתבעת הצעה לבוא לעבוד אצלם ב-50% יותר בלי לעבוד יותר. לטענתו לא היו לו סמכויות לקבל החלטות בשום עניין גם לא בבורג ואם היה עושה כן היה מקבל נזיפה תוקפנית. כשנשאל האם לטענתו קופח במשך 17 שנה בעניין השעות הנוספות מדוע לא פנה בעניין, על כך השיב שבתחילת עבודתו ישב עם מר סלהוב על השכר, הם קבעו מודל השתכרות שהנתבעת לא עמדה בו ואם הוא היה מיושם אז השכר היה לא רק כפול ומשולש אלא אפילו יותר. אך הסביר שהכסף זה לא הדבר הכי חשוב והרגיש שהוא היה שותף בהתפתחות וגידול של החברה.