פלונית נ' פלוני

לפנינו תביעה של עובדת סיעוד זרה מפקיסטן. התביעה הוגשה נגד בעלה של המנוחה בה טיפלה התובעת. תקופת עבודתה נמשכה מיום 1.11.15 ועד פטירתה של המנוחה ביום 17.1.18.

התובעת קיבלה כ-61.2% משכרה מחברת הסיעוד דרכה היא הועסקה. יתרת השכר והזכויות שולמו לה על ידי הנתבע. לטענתה, לאחר בירור מול עמותת "קו לעובד", היא זכאית לקבל מהנתבע תשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות. הנתבע טען מנגד שהוא לא חייב לתובעת דבר. בסיום העסקתה הוא שילם לה את הסכום שנדרש על ידה לאחר שהתייעצה מול קו לעובד, בסך 2,600 ₪ וחתם עמה על כתב ויתור זכויות. הוא העביר לה כספים נוספים עבור גמר חשבון ובכך פרע את חובותיו כלפיה במלואן. הנתבע זימן לעדות מטעמו את הגב' לודמילה שורמן והגב' קטיה קוצ'רנקו מקו לעובד.

דיון והכרעה

יחסי עבודה

1. התובעת טענה שהנתבע אחראי לתשלום זכויותיה כמי שהיה אחראי על העסקתה, פיקח על תנאי העסקתה, שילם שכרה והיה חתום על מסמכי העסקתה.

2. הנתבע לא הכחיש את גוף טענותיה ואך טען כי אין בהן כדי להטיל עליו אחריות כלפי העסקתה.

3. לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם דעתנו היא שהתקיימו יחסי העסקה בין הצדדים. כאמור, הנתבע לא הכחיש את טענות התובעת לגופן. הנתבע גם לא הכחיש בחקירתו הנגדית שהוא היה חייב לתובעת כספים, אך טען שהוא שילם אותם, בהתאם להסכם עם התובעת. כן נראה שהנתבע זנח את הטענה שהוא לא אחראי כלפי התובעת בסיכומיו.

4. לפיכך נקבע שהתקיימו יחסי העסקה בין הצדדים.

   מעמדו של כתב ויתור זכויות במשפט העבודה

5. כאמור, הנתבע השליך את עיקר יהבו על כתב ויתור הזכויות שהוא חתם עם התובעת ("כתב סילוק" צורף כנספח ג' להגנה). התובעת טענה מנגד שאין בכתב הסילוק כדי לגבור על זכויותיה מכוח משפט העבודה וכי היא לא התכוונה לוותר על זכויותיה.

6. אשר לדעתנו, לאחר עיון בטענות וראיות הצדדים, איננו סבורים שיש בכוחו של כתב הוויתור כדי להביא לסילוק טענותיה וזכויותיה של התובעת על אתר. הזכויות מכוח משפט העבודה הן זכויות קוגנטיות. משמעות הדבר היא שאין הצדדים לחוזה העבודה רשאים לוותר עליהן. זאת יאמר, הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית להכיר בתוקפו של כתב ויתור זכויות במשפט העבודה אם ובמידה שהוא יעמוד באמות מידה קפדניות שנקבעו. ניתן לסכם ולומר כי אמות המידה שנקבעו נועדו לוודא שהסכמת העובד ניתנה מרצון ומדעת. כך, נקבע שעל כתב הוויתור להיות ברור ומפורש; נקבע שעל כתב הוויתור לפרט לא רק את הזכויות בעדן ניתן תשלום מסוים אלא גם את הזכויות בעדן לא ניתן תשלום; עליו לפרט את הפערים בין מה שהעובד סבור שהוא היה זכאי לקבל לבין מה שהוסכם עליו ולתת הסבר לפערים אלו. זאת, על מנת שניתן יהיה לוודא שהעובד ידע על מה הוא מוותר, בתמורה למה ומדוע. כן, נקבע שאין להיצמד לבחינה כזו או אחרת אלא יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו (ר' דב"ע (ארצי) 2-10-98 אלדד קנטי - דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ (1.6.99); דב"ע (ארצי) 3-229-נד חמת ארמטורות ויציקות בע"מ - ישראל נעים (30.11.98); עע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ נ' משה שמיר (13.1.11); בר"ע (ארצי ) 54506-04-21 אייל נאור - אדמונדו סאגוצ'יו (04.05.21); ע"ע (ארצי ) 17587-10-15 מאיר פרץ - רשף בטחון (1993) בע"מ (28.03.18).

7. כתב הוויתור עליו הסתמך הנתבע אינו עומד באף אחת מאמות המידה שנקבעו בפסיקה. בפרט, אין בו התייחסות לטענות התובעת, הסכומים שלדעתה היה על הנתבע לשלם, על מה שהיא הייתה מוכנה לוותר ומדוע. לא ניתן להתחקות, לפיכך, אחר אומד דעתה של התובעת ולקבוע שהסכמתה ניתנה מדעת.

8. לבד מכך, גם עדות המתנדבות מקו לעובד שהיו מעורבות בעריכת ההסכם לא תמכה בעמדת הנתבע. מחקירתן עלה שלא הייתה להן הסמכה מקצועית בתקופה הרלוונטית בתחום דיני העבודה. הסכומים שצוינו על ידן במכתבי קו לעובד חוללו על ידי תוכנה, על פי נתונים שהוזנו בה, ולא היה להן שיקול דעת בעניין הסכומים. כן הן לא ידעו להסביר מדוע נדרשו זכויות סוציאליות לשנה האחרונה בלבד.

9. לפיכך, טענת הנתבע שכתב הוויתור ממצה את זכויותיה של התובעת נדחית.

   הפרשי שכר

10. התובעת טענה שהיא זכאית לתשלום הפרשי שכר בסך 35,807 ₪. הסכום חושב לפי טבלה שציינה את ההפרשים בכל חודש לתשלום. יצוין כי ההפרשים חושבו בהנחה שהשכר המלא לתשלום היה 3,600-3,800 ₪ נטו. על פניו נראה שמדובר בסכום נמוך יותר מזה שהתובעת הייתה זכאית לקבל. זאת שכן התובעת הייתה זכאית להשלמת השכר ששולם לשכר המינימום. כך למשל, בחודש 7/16 שולם לתובעת שכר (ללא זכויות סוציאליות) בסך 1731.5 ₪. כיוון שהתובעת עבדה משרה מלאה היא הייתה זכאית לשכר מינימום בסך 4,825 ₪. מכאן שהיא הייתה זכאית לקבל מהנתבע את ההפרש בסך 3,093.5 ₪, או 2,658 ₪ מהסכום הכולל (ביחד עם הזכויות הסוציאליות). לפי תחשיב התובעת היא זכאית להפרשי שכר בסך 1,450 ₪ עבור חודש זה בלבד.

11. הנתבע טען מנגד שהוא שילם את הסכומים המפורטים במלואם. כראיה הוא צירף דפי חשבונות שיעידו על ההעברות שהוא ביצע (נספח ה' לתביעה).

12. לאחר קבלת המסמכים תיקנה התובעת בתצהירה את סכום הפרשי השכר והעמידה אותו על 8,199 ₪. בחקירת הנתבע (עמ' 9, ש' 34 לפרוטוקול) ובסיכומי התובעת (סעיף 8.1 לסיכומים) הוסבר שההפרשים נובעים מאי תשלום מלא בחודשים 9-12/17. הפרשי השכר, לרבות התשלומים שביצע הנתבע על פי דפי החשבונות שהוא הגיש, פורטו בסיכומי התובעת. חשוב לציין כי, על פי הנתונים שפורטו הנתבע שילם לתובעת את ההפרשים מהסכום הכולל שהיא קיבלה מחברת הסיעוד. היינו, מסך כל התשלומים שקיבלה התובעת, לרבות תשלומים עבור זכויות סוציאליות. מכאן שלמעשה התובעת לא קיבלה את התשלומים שחברת הסיעוד העבירה לה עבור חלק מהזכויות הסוציאליות (נסיעות, חג, הבראה וחופשה).

13. הנתבע לא סתר את פירוט נתוני התשלומים שהוא ביצע לפי גרסת התובעת, גם לא בסיכומיו. כן, הנתבע נחקר על החודשים בהם אין ראיה לתשלום והוא הודה שאין בידו מסמכים נוספים שיעידו על חודשים אלו. עם זאת, הוא הציג מסמכים מיום 31.1.18 ו-16.5.18 המעידים על תשלום של 1,440 ₪ ו-4,000 ₪, בהתאמה. התשלום בסך 1,440 ₪ כבר נכלל בתחשיב התובעת. לעומת זאת, התובעת לא הכלילה בתחשיבה את התשלום בסך 4,000 ואת התשלום שהיא קיבלה במזומן בסך 2,600 ₪ כנגד כתב הוויתור. יצוין כי הנתבע טען בחקירתו הנגדית שהוא שילם לתובעת סכום נוסף בסך 2,000 ₪ אך הדבר לא נטען בכתב ההגנה, לא הוצגו ראיות אובייקטיביות לתמוך בטענה והתובעת לא הודתה שהיא קיבלה סכום זה.

14. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,599 ₪ הפרשי שכר.

    פיצויי פיטורים

15. התובעת טענה שהיא זכאית לתשלום חלק המעסיק בפועל בתשלום פיצויי הפיטורים, בסך 7,170 ₪ (2.21 שנות עבודה * 5,300 ₪ שכר המינימום האחרון בתקופה הרלוונטית = 11,713 ₪ * 61.22% חלק הנתבע).

16. הנתבע טען מנגד שכתב הסילוק פוטר אותו מכל תשלום נוסף.

17. לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם בעניין, דעתנו היא שהתובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. כאמור, טענת ההסתמכות של הנתבע על כתב הסילוק נדחתה. לא מצאנו שהסכומים שהנתבע שילם לתובעת כיסו דבר פרט לתשלום שכרה. בהקשר זה נזכיר שהנתבע השלים את שכר התובעת לסכום של כ-3,600 ₪, סכום שהוא נמוך יותר משכר המינימום. הנתבע לא הציג ראיות לכך שהוא שילם לה בנוסף עבור זכויות סוציאליות. לא בסיום העסקתה ולא במהלך העסקתה. כך גם התרשמנו שהיה מעדויות הצדדים. התשלום שהנתבע חייב בו הוא לאחר הפחתת חלקה של חברת הסיעוד.

18. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,170 ₪ פיצויי פיטורים.

    חלף הפרשות לפנסיה

19. בהמשך לדיונינו לעיל, הנתבע לא שילם לתובעת חלף הפרשות לפנסיה, אלא השלמה לשכר מינימום בלבד. עיינו בתחשיב התובעת, שנערך על בסיס שכר המינימום ובהתאם לחלקו של הנתבע בתשלום שכרה, והוא מקובל עלינו.

20. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 3,954 ₪ חלף הפרשות לפנסיה.

    הודעה מוקדמת

21. התובעת טענה שהיא זכאית לתשלום חלף הודעה מוקדמת. הנתבע, מנגד, פרט להפנייתו לכתב הסילוק גם טען שהתובעת אינה זכאית להודעה מוקדמת שכן לא ניתן לתת הודעה מוקדמת בנסיבות בהן אשתו נפטרה. על רקע האמור ניתן להסיק שהנתבע הודה למעשה שהתובעת לא קיבלה הודעה מוקדמת. עם זאת, בחקירתו הנגדית טען הנתבע שהוא שילם הודעה מוקדמת (עמ' 9, ש' 12 לפרוטוקול) ובהמשך, העדות מקו לעובד העידו שלמיטב זכרונן, הרקע להפחתת הסכומים במכתבי קו לעובד היה הפחתת סכום ההודעה המוקדמת. התובעת טענה מנגד שמדובר בהרחבת חזית ושאין ראיה לתשלום ההודעה המוקדמת.

22. לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם, אנו מעדיפים את גרסת התובעת בעניין. אכן, הטענה שניתנה הודעה מוקדמת או שולם חלף הודעה מוקדמת, לא נטענה בכתב ההגנה. כל שהנתבע טען בכתב ההגנה הוא שכל הזכויות שולמו במסגרת כתב הסילוק. הנתבע לא רשאי לשנות ולתקן את הגנתו בחקירתו הנגדית. מדובר למעשה בעדות כבושה שמשקלה נמוך. גם עדותן של המתנדבות מקו לעובד אינה נושאת משקל משמעותי, לדידנו, שכן הן לא זכרו את פרטי המקרה בצורה ברורה ולא יכלו להמציא מסמכים אובייקטיביים שיסבירו מדוע הופחת הסכום שנדרש במכתבי קו לעובד. הנתבע ידע להמציא ראיות לכל התשלומים שהוא ביצע, ואף צילם את מעמד תשלום הכספים לפי כתב הסילוק. סביר להניח שאם הוא אכן שילם גם חלף הודעה מוקדמת, הייתה לכך ראיה.

23. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 5,300 ₪ חלף הודעה מוקדמת.

    הבראה

24. בהמשך לדיונינו לעיל, הוכח שהנתבע לא שילם את חלקו בדמי ההבראה. כן, כתוצאה מכך שהוא השלים את שכר התובעת מהשכר הכולל (ביחד עם הזכויות הסוציאליות), יוצא שהוא למעשה קיבל לידיו את תשלום דמי ההבראה שחברת הסיעוד שילמה לתובעת. מכאן שהוא חייב בתשלום דמי ההבראה במלואם. תחשיבי התובעת לא נסתרו בעניין.

25. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 4,360.5 ₪ דמי הבראה.

    חופשה

26. בדומה לדמי ההבראה, כתוצאה מהשלמת השכר מהשכר הכולל, יוצא שנתבע קיבל לידיו את התשלום שחברת הסיעוד העבירה לתובעת עבור פדיון חופשה. מכאן שהנתבע נושא בחובה לשלם את פדיון דמי החופשה במלואו.

27. הנתבע הכחיש את זכאותה של התובעת לדמי חופשה, הכחשה כללית כפי שהוא עשה ביחס ליתר הרכיבים, כשהוא מתבסס על כתב הוויתור. כאמור, הטענה שכתב הוויתור הביא לסילוק טענותיה של התובעת נדחתה. בתצהירו הוסיף הנתבע וטען שהוא נתן לתובעת חופש ביום רביעי, נוסף על החופש שקיבלה ביום השבת. התובעת נשאלה על כך בחקירתה הנגדית והיא הודתה שהנתבע אכן היה "נותן לי חופש ביום רביעי והייתי יוצאת, עושה סידורים וחוזרת" (עמ' 6, ש' 16 לפרוטוקול). במענה לבקשת בא כוחו של הנתבע לפרט מה היא עשתה בימי רביעי, היא טענה שהיא עבדה גם ביום רביעי וגם בשישי-שבת – "בבוקר הייתי קמה, שוטפת את הגברת ובסביבות 09:00 או 10:00 [יוצאת] וחוזרת בערב. זה לא היה בנוסף לשישי שבת. שישי שבת לא הייתי יוצאת. בשבת הייתי בבית ולא הייתי יוצאת... הייתי מטפלת בגברת, מנקה ומסדרת כמו יום עבודה רגיל" (עמ' 6, ש' 18-21 לפרוטוקול). אולם בהמשך, בא כוח הנתבע שאל אותה אם היא עבדה בימי רביעי והיא ענתה "לא. הייתי נחה ולא עושה ניקיון" (עמ' 6, ש' 32 לפרוטוקול). הינה כי כן, על אף הסתירות בתשובותיה של התובעת לעיל, התרשמנו מעדותה שהיא לא עבדה עבור המנוחה בימי רביעי. איננו מקבלים גם את עדותה שהיא עבדה בימי שישי ושבת שהיא בגדר עדות כבושה, שלא בא לה זכר בכתב התביעה. יצוין כי בחקירתו של הנתבע עלה שהוא דיווח לחברת הסיעוד על יום רביעי כיום עבודה, כך שהיא קיבלה עליו תשלום מחברת הסיעוד. אלא שעובדה זו אינה משליכה על כך שהתובעת קיבלה חופש בימי רביעי. גם בהינתן שהנתבע הרחיב חזית כאשר הוא טען בתצהירו שהתובעת קיבלה חופשה בימי רביעי, בנסיבות האמורות, לאור עדות התובעת בחקירתה הנגדית, לא הוכח שהתובעת זכאית לימי חופשה.

28. לפיכך, התביעה לתשלום פדיון חופשה נדחית.

    מתנות וזכויות ביתר

29. הנתבע העלה טענות שונות בדבר מתנות וזכויות ביתר שהוא נתן לתובעת או שילם עבורה. כך למשל, הוא טען שהוא נתן לה "מתנות" בסך 800 ₪ עבור רכישת נעליים, ונתן לה חופשה ביתר, מעבר לזכאותה (ר' סעיף 40 לסיכומי הנתבע). עקב כך, הוא טען שהוא זכאי להשבת כל הסכומים, המתנות ושווי הזכויות הנוספות שהוא נתן לה.

30. אשר לדעתנו, אין מקום לקבל את טענות הנתבע בעניין. ראשית, טענות אלו לא הועלו בכתב ההגנה. הנתבע לא טען שהוא זכאי לקיזוז סכומים מסוימים. פרט לסכומים שהתובעת הודתה שהיא קיבלה או שעלה מחומר הראיות שהיא לא זכאית להן, לא מצאנו לנכון להפחית סכומים נוספים. כן, על פי הפסיקה, זכויות ביתר שנתן מעסיק, קל וחומר מתנות, חזקה שניתנו בהסכמתו ועל דעתו ולפיכך הם הופכים לחלק מתנאי ההעסקה של העובד. הנתבע לא רשאי לפיכך לדרוש אותן חזרה, אך משום שהוגשה נגדו תביעה (ר' דברי הנתבע בעניין בעמ' 8, ש' 34 לפרוטוקול).

    סוף דבר

31. על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

    • סך של 1,599 ₪ הפרשי שכר.

    • סך של 7,170 ₪ פיצויי פיטורים.

    • סך של 3,954 ₪ חלף הפרשות לפנסיה.

    • סך של 5,300 ₪ חלף הודעה מוקדמת.

    • סך של 4,360.5 ₪ דמי הבראה.

32. כלל הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.1.18.

33. על הנתבע לשלם לתובעת בנוסף הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

    ניתן היום, י"ג אדר ב' תשפ"ב, (16 מרץ 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

     

    	יפית מזרחי-לוי, שופטת		מר דניאל הרפז, נציג מעסיקים