כללי
1.בפנינו תביעותיהם של שלושה תובעים (להלן ביחד – "התובעים"), אשר הועסקו כנהגי אוטובוס בחברת "שחר צח שירותי הסעות בע"מ" (להלן- "הנתבעת"),חברה העוסקת במתן שירותי הסעות של אוטובוסים לטיולים ולנסיעות מיוחדות.
התובעים תובעים תשלום זכויות שונות המגיעות להם, לטענתם, עבור תקופת עבודתם בנתבעת וסיומה.
2. עיקר עבודתם של התובעים היה "בויזות צבאיות" שהן הסעות חיילים- התובעים הוצמדו ליחידה צבאית, בדרך כלל בתחילת השבוע, והיה עליהם להישאר עם היחידה עד יום חמישי או שישי. הסעות אלה בוצעו ברחבי הארץ, ובדרך כלל במהלך הוויזה נדרשו התובעים ללון מחוץ לביתם.
כמו כן עבדו התובעים בהסעות "רגילות" על פי סידור הסעה באזור מגוריהם, במרחב חיפה והצפון.
3.בגין תקופת עבודתם הוצאו לתובעים תלושי שכר. לתובעים שולם שכר יסוד בגובה שכר המינימום, וכן גמול בגין שעות נוספות. מהתלושים עולה כי בחודשים בהם לא עבדו מספר ימים מלא, קוזז משכרם תשלום ימים אלה כימי היעדרות, או שהם שולמו כימי חופשה.
4.התובעים מר ינקו ומר ישראל התפטרו, לטענתם בדין מפוטר, ואילו התובע מר בן שושן פוטר ע"י הנתבעת.
עיקר טענות הצדדים
5.לטענת התובעים, התקבלו לעבודה כעובדים חודשיים וכך הוגדרו בתלושי השכר במשך שנים עד לחודש פברואר 2010, אז החליטה הנתבעת להעביר את כל העובדים למעמד של עובדים יומיים.
קביעת מעמד התובעים משליך על זכאותם לימי חופש ושעות היעדרות שנוכו משכרם. לטענתם, במהלך תקופת עבודתם נהגה הנתבעת שלא לספק להם עבודה ולא לשבצם לסידור העבודה לפי רצונה, ועל אף היותם עובדים חודשיים, ניכתה משכרם את שווי ימי ההיעדרות ו/או ימי חופש בהם לא עבדו.
לטענתם, כעובדים חודשיים היו זכאים למלוא שכר המינימום ועל כן על הנתבעת להשיב להם את כל ימי ההיעדרות שנוכו משכרם.
לטענת התובעים, ימי החופש שחושבו להם לא חושבו על פי דין שכן עבדו במתכונת של 6 ימים בשבוע.
התובעים מפנים לפסקי הדין בעניין אלטשולר בוריס (תיק 4203/04) ובעניין קיברטי בונטיהון (4394-12-11) אשר ניתנו זה מכבר כנגד הנתבעת בעניינים אלה.
6.לטענת התובעים, הועסקו בהעסקה פוגענית על ידי הנתבעת.
לטענתם, עבדו שעות עבודה ארוכות, כולל לינה מחוץ לבית מבלי שהנתבעת סיפקה להם מקום לינה ראוי.
הנתבעת שינתה את דוחות השעות שמסרו לה התובעים, על מנת שלא יוותרו עקבות לביצוע שעות נוספות מעל מכסת השעות המותרת על פי חוק.
לטענתם, שעות נוספות רבות לא שולמו להם כלל, ושעות נוספות רבות שולמו בתעריפים שגויים.
7.בנוסף, טוען כל אחד מהתובעים לזכויות נוספות כגון: פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, שחרור קופת תגמולים, החזר בגין ניכויים, פיצויים בגין אי עריכת שימוע ועוד.
8.לטענת הנתבעת, התובעים הינם עובדים יומיים שכלל לא עבדו בהיקף משרה מלא.
עם התובעים סוכם כי בסיס עבודתם יהיה שכר המינימום במשק כאשר התובעים הסכימו כי שכרם ישולם להם בגין ימי עבודה בפועל וכי הימים בהם לא יעבדו יזקפו על חשבון ימי החופשה שלהם, ככל שנצברו לזכותם ימים כאלה, והיתר יקוזז משכרם.
טוענת הנתבעת, כי לא ניתן להסתמך על פסקי הדין שניתנו בעבר כנגד הנתבעת ושאליהם מפנים התובעים שכן אין אחידות בהכרעות בכל הסוגיות שעמדו להכרעה וחלק נכבד מהמחלוקות הן עובדתיות ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו.
9.לטענת הנתבעת, מדובר בתביעות הנגועות בחוסר תום לב, חוסר ניקיון כפיים ואף נקמנות.
לטענתה, התובעים לא עבדו את מלוא השעות ששולמו להם ואשר מופיעות בתלושי השכר ובריכוז שעות העבודה שהוצג על ידם. מדובר ברישום סיסטמתי וקבוע שנרשם גם כאשר התובעים עבדו שעות בודדות כל יום. לטענתה, לא ניתן להסתמך על רישומי התובעים שכן הם דיווחו את כל שעות היום כשעות עבודה גם כאשר היו בין סידור לסידור הפסקה או "חלון" של שעות ארוכות ותוך שלקחו בחשבון גם את זמני הנסיעות מהבית לנקודת ההתחלה וההיפך.
10.לטענת הנתבעת, חוק שעות עבודה ומנוחה כלל אינו חל על התובעים שהועסקו בתור נהגי הסעות ולא ניתן היה לפקח על עבודתם, במיוחד בויזות צבאיות, שהן לרוב שבועיות והנהג צמוד ליחידה צבאית ומקבל ממנה סידור עבודה ללא אפשרות פיקוח מצד הנתבעת.
לתובעים שולם שכר גלובאלי יומי עבור 8 שעות + 4 שעות בתעריף מוגדל שנרשם בתלוש כ "ש.נ. 125%" ועוד 3 שעות בתעריף מוגדל במדרג שני שנרשם בתלוש "ש.נ. 150%". כן שולם להם בגין לילה+אש"ל.
התובעים לא חשפו את יומני העבודה שלהם ושלושתם אישרו כי תנאי ההעסקה הוסכמו בין הצדדים לפי שכר גלובאלי וללא קשר לשעות העבודה שבוצעו בפועל וזאת, מתוך ידיעה שלא ניתן לפקח על שעות העבודה שלהם.
11.לטענת הנתבעת, יש לדחות גם את כל התביעות הפרטניות של התובעים מהטעמים שיפורטו בהמשך.
12.נדון תחילה בסוגיות המשותפות לכל התובעים והנוגעות לתביעתם לתשלום שעות נוספות, למעמדם כעובדים יומיים או חודשיים ולהשלכות הנובעות מכך על תביעתם להחזר ותשלום ימי חופש והיעדרות.
בהמשך נדון בתביעות הפרטניות של כל אחד מן התובעים על רכיביה.
התביעה לתשלום הפרשי שכר בעד עבודה בשעות נוספות
א.האם חלות על עבודת התובעים הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה")?
13.לטענת הנתבעת, חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עבודתם של התובעים מאחר שיש לראות בהם כ"עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם" (סעיף 30(א)(6) לחוק).
14.בהתייחס לפרשנותו של סעיף 30(א)(6) לחוק, העוסק בעובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם, נפסק כי השאלה אינה קיומו של פיקוח בפועל, אלא אם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח כאמור (דב"ע לג/4-2 אברהם רון – מועצה מקומית מצפה רמון, פד"ע ד 386) זאת, כאשר פיקוח אפשרי גם בשעה שהעבודה מתבצעת מחוץ לחצרים, אך בתלות בנסיבות הספציפיות של כל מקרה (ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון – עו"ד זיוה כץ, מיום 14/10/2007).
15.יכולת הפיקוח על עבודתם של נהגים זכתה להתייחסות נרחבת בפסק דינו של כב' השופט איטח בע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ, (מיום 24.02.15)) שם נקבע:
"...על מנת שעובד יבוא בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק, אין נדרשת יכולת לקיים פיקוח מוחלט במסגרתו ידע המעסיק, בכל רגע נתון, האם עומד העובד לרשות העבודה, אם לאו. גם מעסיקו של עובד העובד בבניין משרדים והמחתים כרטיס נוכחות, אינו יכול בכל רגע נתון לדעת, האם העובד עומד לרשות העבודה אם לאו. לגבי זה כמו לגבי זה, העובד בבניין המשרדים והעובד מחוץ לחצרים (בתנאים מסוימים), נדרש מעסיקם לסמוך על יושרו ומהימנותו. בהעדרם של אלה לא יכונו יחסי עבודה. בעניין אברהם רון הודגש כי החריג המתייחס לחוסר היכולת לפקח על עבודה מחוץ לחצרים מתייחס, בעיקרו של דבר, למקרים בהם לעובד אין קשר עם מקום העבודה, או שהקשר שלו הוא אקראי. מקרים בהם, בין היתר, העובד הוא שקובע את סדר עבודתו".
16.בפסיקה שניתנה לאחרונה על ידי בית הדין הארצי נקבע:
"המגמה בפסיקתו של בית הדין לעבודה היא לפרש את החריגים בצמצום כך שהחוק יפרוש כנפיו גם על עובדים הנדרשים לעבודה תדירה מחוץ לחצרי המעסיק, כגון נהגים וסוכני מכירות, ואין בעצם העבודה התדירה מחוץ לחצרי המעסיק להחריגם מתחולת החוק. המבחן לתחולתו של סעיף 30(א)(6) לחוק הוא בקיומה של אפשרות פיקוח (להבדיל מפיקוח בפועל) על מסגרת שעות העבודה והמנוחה בכללותה (להבדיל מפעולות העובד בגדרי יום העבודה). בהינתן דגשים אלה לפרשנות סעיף 30(א)(6) עולה כי סעיף זה יחול בעיקר באותם מקרים חריגים בהם אין כל אפשרות פיקוח על מסגרת שעות העבודה. ואולם, כאשר מסגרת העבודה ניתנת בעיקרה לפיקוח (כגון פגישות מחוץ לחצרי המעסיק שהן מתוכננות) - הרי שאין מקום להחלת החריג בסעיף 30(א)(6) לחוק. אמנם, אין לכחד כי מלאכת הפיקוח על עובד המצוי דרך קבע מחוץ לחצרי המעסיק מורכבת יותר ממלאכת הפיקוח על עובד בחצרי המעסיק. אולם – וזה העיקר – הנטל לשכנע כי זו בלתי אפשרית, באופן המצדיק החרגת העובד מתחולת החוק, יורם במקרים חריגים ומצומצמים. זאת, בשים לב לקיומם של כלים ניהוליים והשתכללותם של אמצעים טכנולוגיים (ובלבד שפגיעתם בפרטיות העובד אינה עולה על הנדרש). מכל מקום, בחירה ניהולית של מעסיק ליתן לעובד דרגת חופש גבוהה בניהול זמן עבודתו אינה מצדיקה, כשלעצמה, החרגתו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה.
....
השתכנענו כי המשיבה העדיפה להנהיג במקום העבודה דפוס העסקה המתיר לעובד מרחב פעולה גבוה מחד, ומנגד מחייב אותו לזמינות גבוהה לביצוע משימותיו בשעות לא שגרתיות, תוך תשלום שכר כולל. ... העדפה זו, אף שהיתה נוחה למשיבה מסיבותיה, אינה עולה בקנה אחד עם קביעות החוק. חוק שעות עבודה ומנוחה קובע את המסגרת הנורמטיבית להיקף העסקת עובדים. כידוע, מדובר בחוק קוגנטי (כופה) עליו אין הצדדים חופשיים לוותר או להתנות בהתאם להעדפותיהם.
...
לאחר שבחנו את נסיבות עבודתו של המערער, התרשמנו כי לא ניתן לקבוע עובדתית שעבודתו של המערער אינה מאפשרת כל פיקוח על שעות העבודה. בשים לב לרציונל העומד בבסיס החוק ולמגמת הצמצום שנקטה הפסיקה בפרשנות החריגים לחוק, ולעובדה שמדובר בענף תעשייה רחב ובדפוס עבודה המאפיין אותו, הגענו לכלל מסקנה כי החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל בנסיבות העניין".
(ע"ע 27280-06-16 ניסים לנקרי נ' אינופרו -פתרונות טכנולוגיים חדשניים בע"מ (פורסם בנבו, 31.10.2017)
17.ומן הכלל אל הפרט.
במקרה דנן, עלו מהעדויות העובדות הבאות:
א.במסגרת עבודתם, הוצמדו התובעים לאוטובוסים.
ב.בהתאם להוראות המשמעת והבטיחות של הנתבעת "כל העובדים מחויבים לשאת את מכשיר הקשר (מירס) ו/או את הטלפון הנייד שלהם במשך כל שעות העבודה".
ג.מנכ"ל הנתבעת, מר צחי הוברמן, (להלן "מר הוברמן") העיד בחקירתו בפנינו, כי לכל הנהגים ניתן מכשיר מירס אשר מקושר לחברה ובכל אוטובוס מותקן טכוגרף אשר נמסר אחת לחודש לקצין הבטיחות של הנתבעת. לטענתו, בחלק מהאוטובוסים הייתה מערכת GPS ואף איתוראן (עמ' 36-37 לפרוטוקול).
כן העיד, כי היה על כל נהג להגיש רישום של שעות עבודתו (עמ' 35 ש' 29 לפרוטוקול).
עוד העיד מר הוברמן, כי כל נהג היה מקבל את סידור העבודה שלו ביום שישי וכי סידורי העבודה היו נשמרים בידי הנתבעת. מר הוברמן אף העיד, כי לחלק מהנהגים היה טלפון פרטי.
18.לאור האמור, יישום הפסיקה על עבודת התובעים מביא למסקנה כי התובעים אינם בגדר עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיהם אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם.
הוכח, כי סידור העבודה לא נקבע על ידי כל נהג, אלא, על ידי הנתבעת והוא נמסר לתובעים על ידי סדרן העבודה מבעוד מועד. כמו כן, בסופו של כל חודש הגישו הנהגים כרטיס עבודה חודשי.
יתרה מכך, ניתן היה לפקח על שעות עבודתם של התובעים באמצעות מכשירי הטכוגרף, המירס או האיתוראן שהותקנו באוטובוסים.
מהאמור עולה, כי אין מדובר במצב בו אין למעסיק כל אפשרות פיקוח על עבודתו של עובד, לא בביצוע סידורי ההסעות ה"רגילים" ואף לא בעת ביצוע הויזות הצבאיות. מכאן, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובעים והם היו זכאים לתשלום בגין שעות נוספות כחוק.
ב.הפרשי תשלום שעות נוספות
19.תביעתם של התובעים ברכיב זה מורכבת משני ראשים.
האחד, תשלום חסר של שעות נוספות אותן עבדו בפועל , היינו, אי תשלום שעות נוספות כלל עבור חלק משעות העבודה הנוספות שלטענתם ביצעו.
השני, תשלום שעות נוספות בתעריף שגוי הן במובן זה ששכר השעה חושב באופן הנופל משכר המינימום השעתי, והן משום שחלק מן השעות הנוספות בתעריף 150% שולמו לפי תעריף של 125% בלבד.
לטענתם, הנתבעת ביקשה מהם לרשום את 4 השעות הנוספות שלאחר 8 שעות העבודה הבסיסיות בתעריף 125% בעוד שלפחות 2 מהן אמורות היו להירשם כשעות נוספות בשיעור 150%.
בנוסף לכך, שעות נוספות רבות בתעריף 150% נותבו באורח עקבי על ידי הנתבעת לסעיף שעות נוספות בתעריף 125%.
20.לטענת התובעים, התשלום המופיע בתלוש בגין "שעות נוספות" הינו תשלום אמיתי בגין שעות נוספות שבוצעו בפועל ואינו תשלום גלובאלי-אוטומטי. לראיה - כל הנהגים נדרשו למלא מידי חודש בחודשו "ריכוז שעות עבודה" ובו טבלה הכוללת עמודות "שע"נ 125%" ו- "שע"נ 150%" וכן היה עליהם לרשום שעות עבודה, עבודה בימי שישי, שבת או חג, לילה וכיוב'.
21.לטענת הנתבעת, לתובעים הוסבר במעמד קבלתם לעבודה שעיקר העבודה היא בהסעות חיילי צה"ל. הסעות אלה בדרך כלל מחייבות יציאה לעבודה בתחילת השבוע, באופן שיהיה עליהם להישאר עם החיילים כל השבוע עד יום חמישי או שישי, תלוי בסידור. לתובעים הוסבר, כי יקבלו סידור עבודה והוראות מהצבא באופן ישיר ללא מעורבות של הנתבעת, אלא במקרה של תקלות או בעיות כאלה ואחרות. בגלל הקושי לפקח על שעות העבודה שלהם סוכם עם התובעים כי יקבלו תוספת גלובאלית בגין שעות נוספות, כך שבסופו של יום, השכר שישולם להם בפועל יהיה שווה ערך ליותר מ-15 שעות, למרות שבפועל יידרשו לעבוד הרבה פחות. לטענת הנתבעת, התובעים הבינו זאת היטב והסכימו לכך.
22.לטענתה, בתקופה שבה עבדו התובעים בויזות צבאיות צמודות הייתה הנתבעת משלמת להם שכר יום עבודה + 4 שעות בונוס בתעריף 125% ועוד 3 שעות בונוס בתעריף 150% כאשר התעריפים אינם עפ"י שכר המינימום, אלא, נקבעו בהסכמה. בנוסף שולמו להם תוספת בסך 35 ₪ בגין לינה ותוספת בסך 10 ₪ בגין אש"ל בימים בהם נשארו לישון מחוץ לבית.
לטענת הנתבעת, התובעים מעולם לא נדרשו לעבוד יותר מ-12 שעות עבודה ביום. הנתבעת הייתה דואגת להם לסידור לינה והם ישנו בדרך כלל בחדר שהוקצה להם בבסיס הצבאי או באכסניה, על חשבון הנתבעת.
23.לטענת הנתבעת, בימי עבודה רגילים, היו התובעים מבצעים סידורי הסעות קבועות שחזרו על עצמן ומעולם לא עבדו 12-16 שעות ברציפות כפי שעולה מריכוזי השעות אותם צרפו.
לטענת הנתבעת, התובעים היו מבצעים הסעות לסירוגין, ובין הסעה להסעה היו להם הפסקות ארוכות בהן היו חופשיים לעשות כרצונם.
לטענתה, התובעים מחשבים במסגרת שעות העבודה שלהם, בנוסף להפסקות הארוכות שבין סידורי ההסעות, גם את זמן הנסיעה שלהם מהבית לעבודה ובחזרה וגם את שעות ההפסקה והמנוחה להם הם זכאים באופן קבוע מס' פעמים ביום.
24.לטענתה, חישוביהם ותחשיביהם של התובעים מנופחים ומתבססים על הנחה שגויה לפיה, יום עבודה רגיל שלהם הוא בן 8 שעות, אלא, שיום עבודה שלהם מעולם לא הוגדר בן 8 שעות ולעיתים יום העבודה יכול היה להיות גם בן 3-4 שעות בלבד, עבורו קיבלו שכר מלא.
לטענת הנתבעת, התובעים קיבלו בפועל שכר שעולה בהרבה על שעות העבודה שביצעו בפועל ואינם זכאים להפרשי שכר כלשהם.
הסכמה לתשלום גלובאלי- האמנם?
25.עיון בטופס הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה שנמסר לתובעים מעלה, כי בסיס השכר הינו יומי + שעות נוספות "לפי כמות שעות חודשית".
בסעיף 7 לטופס נרשם כי ישולם לעובד תשלום קבוע של שכר עבודה וכן תשלומים שאינם קבועים כגון חופשה, הבראה ושעות נוספות עפ"י החוקים הרלוונטיים לכל עניין.
כמו כן, בסעיף 8 נרשם כי אורך יום עבודה רגיל הינו 8 שעות ואורך שבוע עבודה הינו 6 ימים לפי הצורך.
בטופס לא צוין דבר לעניין תשלום שעות נוספות גלובאלי, לא חודשי ולא יומי, לרבות הסכום המוסכם שישולם.
בטופס מדובר בכמות שעות נוספות חודשית, שאינה קבועה, ומשולמת על פי חוק.
26.מסמך זה אותו צרפה הנתבעת (ומבלי להתייחס בשלב זה להסתייגויות התובעים בשאלת האותנטיות שלו) עומד בסתירה לטענת הנתבעת בדבר קיומה של הסכמה לתשלום גלובלי בגין עבודה בשעות נוספות, אם בהסעות של ויזות, ובכלל.
27.בית הדין הארצי קבע 5 תנאים שרק בהתקיימם יינתן תוקף משפטי לתשלום שעות נוספות גלובאלי:
"המסגרת הרעיונית החולשת על השימוש במודל זה היא שזכויות העובד לא תקופחנה ושתכלית חוק עבודה ומנוחה תוגשם ולא תסוכל, והתנאים שנפרט להלן נועדו להבטיח זאת. תשלום שעות נוספות גלובלי נעשה בדרך של תוספת קבועה, הנפרדת מהשכר, כשתוספת זו מגלמת ממוצע שעות נוספות חודשי אשר כמכלול שקול לסכום שהיה מתקבל לכל הפחות מתחשיב אריתמטי של היקף השעות הנוספות. ההכרה הפסיקתית בצורת תשלום זו כלגיטימית הותנתה על ידי בתי הדין בהתקיימות מספר תנאים המיועדים להבטיח שאין הוא כסות לקיפוח העובד תוך פגיעה בהסדר הקוגנטי הגלום בחוק שעות עבודה ומנוחה. מבלי להתיימר למצות נציין כי התנאים המרכזיים הם: ראשית, צורת תשלום זו – ובעיקר ההנחות לגבי ממוצע השעות הנוספות שהיא מהווה תמורה להן – צריכה לבוא לידי ביטוי בהסכמה ברורה ומדעת, כך שהסכמת העובד לצורת תשלום זו על הנחותיה תהא מושכלת ומדעת. שנית, שיעור הגמול צריך להיות הוגן וסביר במובן זה שנדרש כי "בממוצע, וכמכלול – מקבל העובד לכל הפחות תמורה שוות ערך לזו המגיעה לו מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה" (מתוך דברי השופטת דוידוב בע"ע (ארצי) 184-09 פיודורקרבצ'נקו נ' חברת השמירה בע"מ [פורסם בנבו] (18.12.11) (להלן: ענין פיודור). למותר לציין כי אם יסתבר בנסיבות ענין קונקרטי כי הגמול אינו הוגן, שכן סדר הגודל של השעות הנוספות הנדרשות בפועל עולה על ההנחות של הגמול הגלובלי, כי אז לא יינתן לו תוקף משפטי, ותחשיב הגמול יבוצע על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק הגנת השכר כפי שתוקן בתיקון 24. שלישית, המעסיק נדרש לעקוב אחר היקף השעות הנוספות שעבד העובד בפועל, וזאת על מנת שמטרתו הסוציאלית של החוק תוגשם ועל מנת שניתן יהא לבחון באופן שוטף את הוגנותו של גמול השעות הנוספות הגלובלי כמכלול בנסיבות הענין. חובת המעקב נדרשה טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ומשנחקק תיקון 24 הרי שמנגנון המעקב צריך לעמוד באמות המידה שהותוו בו לרבות עריכת חובת רישום היקף השעות הנוספות בפנקס ובתלוש השכר, כפי שהותווה בתיקון 24. רביעית, ההסכמה צריכה למצוא ביטוי גם בתלוש השכר, שתהא בו הפרדה ברורה בין שכר היסוד לבין גמול השעות הנוספות הגלובלי. בדרך זו מוגשמים ערכים של שקיפות ובהירות בנוגע לשיעורו. מפאת הפרדה זו גמול שעות נוספות גלובלי אינו נתפס באיסור הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר (ראו פיסקה 3 בענין אלון). חמישית, כל אחד מהסכומים הנפרדים – קרי השכר וגמול שעות נוספות גלובלי – צריך לעמוד באופן עצמאי בדרישותיה של חקיקת המגן. במילים אחרות, אין בתשלום גמול שעות נוספות גלובלי כדי לפטור את רכיב השכר, שהוא מובחן ונפרד מכוח התנאי הרביעי לעיל מגמול השעות הנוספות הגלובלי, לעמוד בדרישותיה של חקיקת המגן לרבות חוק שכר מינימום. כמו כן, אין בתשלום שעות נוספות גלובלי כדי לפטור את המעסיק מתשלום תוספות שכר אחרות שהוא חב בהן בהתאם לכל דין. "
(ע"ע (ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ - מאגר נבו 28.02.2017). (ההדגשות אינן במקור).
28.לא זו בלבד שלא הוכחה הסכמה ברורה ומדעת כנדרש, לא באשר לעצם תשלום שעות נוספות גלובאלי ולא באשר לחישובו או שיעורו, אלא שהוכח בפנינו, כי התובעים גם לא קיבלו תשלום שווה ערך לזה המגיע להם מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה בימי ויזות, משנקבע באופן גורף כי יקבלו תשלום עבור 15 שעות עבודה, ומשהתשלום לא בוצע לפי ערך השעה הנכון כחוק, כפי שיובא להלן.
29.מהעדויות שבפנינו עולה כי בנסיעות הוויזה התובעים היו צמודים ליחידה או לקבוצה אותה ליוו ולא חזרו הביתה.
העיד מר ישראל: "יש לי ויזה צמודה מהיום הראשון עד האחרון".
מר בן שושן העיד בעניין זה:
"אם אני עם חיילים אני צמוד אליהם. אני נמצא בהמתנה, זו לא מנוחה כי אני לא יכול לנסוע הביתה ולנוח".
30.עד הנתבעת מר הוברמן הצהיר בתצהירו כי הויזות הצבאיות מחייבות בד"כ יציאה בתחילת השבוע ועל הנהג להישאר עם היחידה כל השבוע עד יום חמישי או שישי, כאשר במהלך השבוע היה לן בבסיס הצבאי או באכסניה.
בחקירתו בפנינו אישר גם מר הוברמן כי בימי ויזה היה על התובעים להישאר עם הקבוצה כל הזמן והם לא חזרו הביתה (עמ' 38-39 לפרוטוקול).
31.לאור האמור, אין מחלוקת למעשה, כי בעת שהיו התובעים ב"ויזה" היו הם צמודים לקבוצה ונכונים לבצע כל מטלה שתוטל עליהם וכי לא היו חופשיים לעשות כרצונם.
32.עוד אין למעשה מחלוקת, כי יכול ובמהלך שעות הויזה היו התובעים בהמתנה לקבוצה או בהפסקות. לטענת הנתבעת אין להביא שעות אלו במניין שעות העבודה לצורך חישוב השעות הנוספות.
איננו מקבלים טענת הנתבעת, ונסביר.
33.בעניין ס"ע (חי') 51387-10-10 חמד פאח'רה נ' המסיע נסימי בע"מ דובר בנסיבות דומות לענייננו.
הנתבעת שם, חברה למתן שירותי הסעות, נתנה גם שירותי הסעות למשטרת ישראל ולצה"ל, במסגרתן היה הנהג צמוד לאותה יחידה צבאית או משטרתית למשך יום שלם או אף מספר ימים.
באותו עניין נפסק, ויפים הדברים לענייננו:
" כאמור, התובע לא נהג בפועל במשך כל שעות הוויזה. מנגד, ברי כי התובע היה צמוד ליחידה הצבאית/משטרתית במהלך ביצוע הוויזה, ומכאן השאלה מה דינן של אותן שעות בהן לא נהג התובע בפועל, אך היה צמוד ליחידה אותה ליווה.
23.סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א –1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), מגדיר שעת עבודה, כדלקמן:
"שעות עבודה" -
"שעות עבודה" פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20;"
סעיף 20 לחוק קובע כי הפסקה לא תיחשב כחלק מזמן העבודה, בכפוף לכך ש:
"(א)ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
(ב)...
(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.
(ד)...".
הנה כי כן, הפסקה בעבודה תחשב כחלק משעות העבודה, ככל ששהות העובד הכרחית לתהליך העבודה או ככל שהעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה.
בע"ע (ארצי) 131/07 גלעד גולדברג נ' אורטל שירותי כח אדם בע"מ (פסק הדין מיום 13.05.2009) נפסק כי "המונח "הפסקה" שבסעיף 20 לחוק תלוי במכלול העובדות של כל מקרה, וכי יש להעמיד כל מקרה במבחן ה"עמידה לרשות העבודה".
אשר למבחן לצורך קביעה האם העובד עומד לרשות העבודה, נפסק בדב"ע לד/3-4 רוברט יקואל - אליהו פלד, פד"ע ה', 328:
"...'שעות עבודה' פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה. 'הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה' נאמר, ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה, ללמדך שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית, והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עומד 'לרשות העבודה', או לרשות עצמו..."
כך גם בעניין אגד שנזכר לעיל, נקבע כי:
"התשובה הנכונה על השאלה אם עומד העובד לרשות העבודה היא לעיתים התשובה לשאלה אם הוא עומד לרשות עצמו, דהיינו אם הוא חופשי לעשות לעצמו".
ובע"ע 305/05 אשר מאיר ואח' –החברה להגנת הטבע (פסה"ד מיום 1.2.2007), נפסק:
"התורן חייב איפוא להיות מוכן ומזומן בכל עת לטפל בכל בעיה שתתעורר במשך התורנות, ואין זה משנה אם תהיינה בעיות אם לאו. עצם השהות שלו במקום תוך זמינות ומוכנות לענות לכל קריאה שתהיה – מעידה כאלף עדים, שמדובר בשעות עבודה מובהקות כמשמעותן בחוק שעות עבודה ומנוחה".
אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי התובע עמד לרשות העבודה במשך שעות הוויזה, גם אם לא נהג בפועל, ועל כן הוא זכאי לשכר עבודה בגין שעות אלו."
34.באשר לשעות הלילה נקבע:
"בכל יממה של ויזה, ישן התובע במהלך 7 שעות לפחות, שבגינן אינו זכאי לתשלום שכר עבודה."
35.על פי סעיף א.1 לתקנה 168 לתקנות התעבורה, חייבים הנהגים לנוח לפני יום נהיגה במשך 7 שעות רצופות לפחות.
התובעים חתמו והתחייבו לפעול בהתאם לתקנות אלו.
התובעים לא טענו ולא הוכיחו כי בטיולים או ויזות צבאיות שכללו שהות לילה לא התאפשר להם לישון בלילה. מר מרדכי ישראל הודה, בתשובה לשאלת בית הדין מדוע אינו תובע 24 שעות, כי את שעות הלילה הנתבעת לא משלמת כי הוא ישן.
36.הוכח בפנינו, כי בימי ויזות עמדו התובעים לרשות המעביד במהלך היום, אם כי לא הוכיחו כי נדרשו להישאר ערים גם בשעות הלילה. התובעים הודו כי ישנו בבסיסים או באכסניות, יחד עם הקבוצות.
37.הנתבעת לא השכילה להוכיח כל מקור משפטי, חוקי או הסכמי, לאופן חישוב השעות הנוספות שנעשה על ידה בפועל בגין ימי הויזה לפיו שילמה לתובעים 7 שעות נוספות סה"כ- 4 שעות לפי 125% ו- 3 שעות לפי 150%, במקום שעתיים לפי 125% והיתרה לפי 150%.
תשלום השעות הנוספות ששילמה הנתבעת לתובעים בגין ימי הויזה אינו התעריף הנכון בהתאם לחוק ואף מהטעם הזה אין לתת תוקף משפטי להסדר שביצעה הנתבעת.
מכל האמור לעיל עולה, כי אין לקבל גרסת הנתבעת וטענתה כי תשלום התוספת הגלובלית בגין השעות הנוספות הינו תשלום כדין.
תוצאת הדברים הינה כי התובעים זכאים לתשלום כחוק בגין שעות עבודתם הנוספות ככל שיוכחו.
תשלום שעות נוספות בתעריף שגוי
38.מתלושי השכר שהוצגו בפנינו עולה, כי השעות הנוספות ששולמו לא חושבו בהתאם לשכר המינימום באותו חודש.
לדוגמא, בחודש יולי 2008 היה שכר המינימום לשעה 20.7 ₪. מכאן ששעה בשווי 125% הינה בגובה 25.9 ₪ ולא 24.06 כפי שצויין בתלושים. כמו כן, שעה בשווי 150% היא בגובה 31.05 ₪ ולא 28.87 ₪ כפי שצויין בתלושים.
בחודש אפריל 2011 עת עלה שכר המינימום השעתי לתעריף 20.9 ₪ לשעה, אומנם, שינתה הנתבעת חישוביה, אך קבעה כי שעת 125% היא 25.63 ₪ -במקום 26.1 ₪ ושעת 150% היא 30.75 ₪ במקום 31.35 ₪ .
39.יש אם כן לקבוע, כי הסכומים ששולמו בגין שעות נוספות, לא שולמו בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה והתובעים זכאים להשלמות לפי גובה שכר המינימום בתקופה הרלוונטית.
40.במסגרת תצהירי עדותם הראשית פרטו התובעים את חישוב ההפרשים המגיע לטענתם לפי ערך שעה נכון, ובהסתמך על מספר השעות שבתלושי השכר. התובעים לא נחקרו על חישוב זה.
הנתבעת לא ערכה תחשיב במסגרת תצהיר העדות מטעמה, ורק בסיכומיה פרטה את ההפרשים המגיעים.
בין חישובי התובעים לחישובי הנתבעת קיימים הפרשים כדלקמן:
א.בעוד מר ינקו טען כי הוא זכאי להפרשי שכר בסך של 9,327 ₪, טענה
הנתבעת כי הוא זכאי להפרשים בסך 8,899 ₪ בלבד.
ב.בעוד מר בן שושן טען כי הוא זכאי להפרשי שכר בסך של 9,559 ₪, טענה הנתבעת כי הוא זכאי להפרשים בסך 8,983 ₪ בלבד.
ג.בעוד מר ישראל טען כי הוא זכאי להפרשי שכר בסך של 8,163 ₪, טענה הנתבעת כי הוא זכאי להפרשים בסך 7,074 ₪ בלבד.
41.מעדיפים אנו את חישובי התובעים, שנעשו בתצהיר ולא נסתרו, על פני חישובי הנתבעת שבסיכומיה.
אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעים הפרשי השעות הנוספות לעיל על פי החישוב שמטעמם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי העבודה ועד התשלום בפועל.
הפרשי שעות נוספות ששולמו בתעריף 125% במקום 150%
42.הן בויזות והן בסידורי ההסעה הרגילים, שילמה הנתבעת לתובעים עבור שעות נוספות, אם כי, כפי שכבר הראינו, במקום לשלם 125% עבור שעתיים ראשונות ו-150% עבור כל שעה נוספת, שילמה הנתבעת תשלום בשיעור 125% עבור 4 השעות הנוספות הראשונות.
הנתבעת לא המציאה מסמכים או רישומים בנוגע לסידור העבודה או שעות העבודה של התובעים חרף חובתה לקיים ולשמור רישומים אלו.
התשלום שבוצע על ידה כאמור לעיל מהווה הודאה בעובדה שהתובעים עבדו מעבר למסגרת שעות העבודה הרגילות וזכאים לתשלום השעות הנוספות.
משכך, דין תביעת התובעים המבוססת על הפרשים כאמור - להתקבל.
43.לתובע מר ינקו מגיעים ברכיב זה הפרשים בסך 11,395 ₪ .
לתובע מר ישראל מגיעים ברכיב זה הפרשים בסך 5,108 ₪ .
לתובע מר בן שושן מגיעים ברכיב זה הפרשים בסך 5,264 ₪.
הפרשי שעות נוספות שלטענת התובעים לא שולמו כלל
44.לטענת התובעים, הנתבעת חבה להם תשלום עבור שעות נוספות שביצעו ואשר לא שולמו להם, הן על בסיס השעות הנוספות היומיות המדווחות, והן על בסיס שעות עבודה "רגילות" חודשיות שעלו על 186 והיו צריכות להיות משולמות בתעריף 125%.
45.להוכחת שעות העבודה שביצעו התובעים בפועל הגישו הם את המסמכים הבאים:
מר ינקו הגיש ריכוזי שעות עבודה שנערכו לצורך התביעה ואשר לטענתו מבוססים על יומני העבודה. את היומנים עצמם לא גילה ולא הגיש לתיק.
מר ינקו צרף מספר מצומצם של העתקים של ריכוזי שעות שהוגשו בשעתו לנתבעת, וזאת לחודשים 3/2012 ועד 7/2012 בלבד (צורף כנספח ד' לתצהירו).
מר בן שושן צרף את העתק דוחות ריכוזי השעות שהגיש מידי חודש לנתבעת ואשר על בסיסם ערך את חישוביו, וכן רישומי טכוגרפים חלקיים.
מר ישראל צרף העתק מדוחות ריכוזי שעות העבודה שהגיש מידי חודש לנתבעת (צורף כנספח ב לתצהירו).
46.סעיף 26ב (א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (לאחר תיקון 24) קובע כי:
"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".
על פי סעיף 26(ב)(ב), הנטל כאמור מסויג לתקרה של 15 שעות נוספות שבועיות או שישים שעות נוספות חודשיות:
"על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
47.סעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), שכותרתו "פנקס שעות עבודה וכו' קובע את היקף חובת הרישום החלה על המעביד, כדלקמן:
"א) מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות.
וכן נקבע:
"(א1)(1) לעניין שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות ייערך הרישום בפנקס שעות העבודה באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל; "
48.הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס שכר כנדרש בחוק.
משכך , נטל ההוכחה לכך שהתובעים לא עמדו לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, מוטל על הנתבעת, בכל הנוגע למספר השעות נוספות שאינו עולה שישים שעות נוספות חודשיות.
לגבי מספר השעות העולה על היקף זה, הנטל נותר על שכמם של התובעים להוכיח את תביעתם, וכפי שנקבע זה מכבר:
"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב"
[ראה: דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ – ישראל בר אדון, פד"ע ד', בעמ' 43-42; ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28].
זאת ועוד, על התובע גמול שעות נוספות להביא בפני בית הדין את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע, ולהוכיחם [ראה: דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט – שותפות פד"ע ח' 343].
משמע, הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך [ראה: דב"ע לב/32-3לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנ הויסר, פד"ע ו, 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה – מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38].
דהיינו:
"מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות – עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך – כמובן שתביעתו תידחה" [ראה: דב"ע 237/97-3 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, עמ' 577].
עם זאת, גם קודם לתיקון 24, נקבע בפסיקה כי כאשר המעביד לא קיים את החובות הרישומיות המוטלות עליו בהתאם לחוק, העובדה שלא הציג גרסה מפורטת בעניין זה ולא הביא עדויות או ראיות לסתירת גרסת התובע פועלת אף היא לחובתו [השוו: ע"ע 1359/04 מיכאל לוטן – החברה מרכז רפואי הרצליה בע"מ, (פסק הדין מיום 28 בנובמבר 2006); ע"ע 145/07 גדיק אוגוסטין – אהרון המל (פסק הדין מיום 9 בדצמבר 2007)].
49.השעות הנוספות הנתבעות בענייננו עולות על 60 שעות נוספות ששולמו לתובעים, ומכאן שהנטל מוטל על התובעים להוכיחן.
50.הנתבעת לא הציגה פנקס שעות עבודה, את רישומי התובעים שנמסרו לה מידי חודש, ואף לא הציגה את סידורי העבודה או דוגמא שלהם וזאת, הן לפני תיקון 24 והן לאחריו.
הנתבעת חזרה וטענה כי אין ברשותה את הנתונים הללו על אף בקשות התובעים להציגם.
כן, לא הציגה הנתבעת את ההסכמים שיש לה עם הצבא בנוגע לתשלום שהיא מקבלת ממנו בגין ימי ויזות. הימנעות הנתבעת מהצגת מסמכים כלשהם המלמדים על שעות עבודתם של התובעים פועלת לחובתה.
51.מנגד, גם התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי עבדו בשעות נוספות שלא שולמו להם, מתי וכמה.
52.באשר למר ינקו, הרי שמטעם בלתי מובן הסתיר הוא את יומני העבודה המקוריים שברשותו, לא גילה אותם ולא צרף אותם לתצהירו.
מר ינקו ערך רישומים לצורך התביעה אולם בהעדר המסמך המקורי על יסודו הוכנו, אין באמור כדי להרים את נטל הראיה לעניין שעת עבודתו.
בבדיקת העתקי הרישומים שהגיש לנתבעת בזמן אמת ושצורפו על ידו אל מול תלושי השכר, הרי ששולמו לו השעות הנוספות עליהן דיווח, כמעט במלואן.
מר ינקו הודה בחקירתו כי מידי חודש בדק את התלושים אל מול הרישום. עוד
הודה, כי כשהיה פונה לנתבעת תלונתו טופלה ולעיתים קיבל הפרשים.
בנוסף, הודה למעשה, כי השעות עליהן דיווח שולמו לו, אם כי שולמו שלא כחוק שכן 4 שעות ראשונות שולמו לפי 125% ולא רק שעתיים ראשונות.
53.מר ישראל נשאל אף הוא בחקירתו מה היה לא בסדר בשכר והשיב כי במקום שעתיים של 125% קיבל 4 שעות של 125% (עמ' 23 לפרוטוקול).
התובע מר ישראל טען, כי כלל לא דיווח על שעות שמעל 12 שעות עבודה או 15 שעות בויזה כי ממילא הנתבעת אינה משלמת, וכי את שעות העבודה ניתן לראות רק מהטכוגרפים, שאינם ברשותו.
מר ישראל הודה כי אין מדובר בעבודה בשעות קבועות, אלא משתנות (עמ' 28).
מר ישראל לא יכול היה להפנות להפרש המגיע לו בחודש מסויים (עמ' 25 לפרוטוקול) וחזר וציין כי ההפרש הנתבע הינו בתעריף השעה הנוספת.
מר ישראל אישר כי אם היו שעות חריגות היה מתקשר ומקבל מידי פעם אישור והשעות שלומו לו.
54.גם מר בן שושן נמנע מלהציג את היומנים המקוריים שלטענתו מצויים בביתו, והדבר פועל לחובתו (ר' עמ' 17 לפרוטוקול).
מר בן שושן אישר אף הוא כי השכר שולם בהתאם לרישומים ולמספר השעות שהגיש, למעט מקרים בודדים (עמ' 17 לפרוטוקול).
מר בן שושן הודה כי בדק את שעות העבודה בתלוש מידי חודש והייתה התאמה לדיווחים שהגיש. במקרים של חוסר התאמה פנה בעניין לנתבעת, הנושא טופל וההפרשים שולמו (עמ' 18 לפרוטוקול).
55.לנוכח האמור, לא הורם הנטל להוכיח כי התובעים עבדו בשעות נוספות שלא שולמו להם;
התובעים מודים כי לא עבדו במתכונת עבודה קבועה, ולא הוצגו ראיות מהן ניתן ללמוד האם עבדו בשעות נוספות עליהן לא דיווחו ולא קיבלו שכר, מתי וכמה.
מחקירותיהם עולה כי השעות עליהן דיווחו שולמו במלואן (אם כי שולמו בחלקן בתעריף שגוי של 125% במקום 150% ולטענתם זו כבר התייחסנו בנפרד).
התובעים לא טענו בחקירותיהם לחסר בתשלום תמורת שעות נוספות על בסיס חודשי ומכל מקום , ולמעלה מן הצורך, לא הוכח כי התובעים עבדו בפועל בהיקף השעות החודשי הנטען על ידם, שכן שעות העבודה שמולאו בדוחו"ת, ככל שמולאו שעות רגילות, ציינו מס' קבוע של שעות ליום, ללא פירוט מהות העבודה ומשכה, בין אם מדובר בסידורי הסעה, מוסך או כל פעילות אחרת, וללא התחשבות בזמני הפסקות, כך שלא ניתן לקבוע כי התובעים זכאים להפרשי שעות נוספות ברמה החודשית כנתבע על ידם.
56.אשר על כן, תביעת התובעים להפרשי שעות שלא שולמו, נדחית.
זכאות התובעים להחזר קיזוז ימי היעדרות וחופשה שנוכו משכרם בגין ימים בהם לא עבדו
57.הנתבעת ניכתה משכר העובדים ימי היעדרות או שחייבה את ימי החופשה שלהם כנגד ימי אי עבודה.
לטענת התובעים, הדבר אינו כדין ועל הנתבעת להשיב שכר הימים שקוזזו כאמור.
באשר למחלוקת בסוגיה זו, הצדדים חלוקים אף בשאלה האם התובעים היו עובדים חודשיים, כטענתם, או שמא עובדים יומיים ששכרם משולם לפי ימי עבודה בפועל, כטענת הנתבעת.
58.בטפסי הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה לתובעים מר ינקו ומר בן שושן מצוין כי בסיס השכר הוא יומי וכי שבוע העבודה הינו בן 6 ימים לפי הצורך.
התובעים אינם חתומים על המסמך, ומכחישים כי ראו מסמך זה.
המסמך גם אינו כלול בתיק הנהג של התובעים.
עם זאת, התובעים חתומים על מסמך הסכמה של מועמד לקבלה לתפקיד נהג, שזו לשונו:
"מצהיר בזאת כי הוסבר לי ואני מסכים לכך שבסיס שכר עבודתי יהיה שכר המינימום במשק המתעדכן מעת לעת.
כמן כן ידוע לי כי שכרי ישולם אך ורק בעבור ימי העבודה שאעבוד בפועל.
תמורת הימים בהם לא אעבוד אקבל את סכום יתרת ימי החופשה הצבורים לי (אם ישנם כאלו) ומעבר לכך לא אקבל שכר בעבור ימים בהם לא אעבוד"
59.בתלושי השכר עד לחודש ינואר 2010 ציינה הנתבעת כי בסיס השכר הינו חודשי והחל מחודש פברואר 2010 שינתה את בסיס השכר לבסיס יומי.
הן לפני השינוי האמור והן לאחריו, שולם לתובעים "שכר יסוד" חודשי ממנו נהגה הנתבעת לקזז ימי "היעדרות" (ר' למשל תלוש 10/06, 2/07 של מר ינקו) או ימי "חופשה" (ר' למשל תלוש , 4/09 2/08 של מר ינקו).
לאחר שינוי רישום בסיס השכר בתלוש מחודשי ליומי, לא חל כל שינוי בחישוב השכר של התובעים והנתבעת המשיכה לחשב את שכרם של התובעים באותו האופן בו נהגה קודם לכן תוך ציון שכר חדשי ממנו קוזז שכר בגין "ימי חופשה" (ר' למשל תלוש 3/12 של מר ינקו).
60.איננו מקבלים טענת הנתבעת כי העובדים היו בגדר עובדים יומיים ולהלן טעמינו לכך.
ראשית נציין, כי לא שוכנענו כי טפסי הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה נערכו או נמסרו לתובעים עם תחילת עבודתם. התובעים אינם חתומים עליהם, הטפסים אינם רשומים כחלק מתיק העובד ובנוגע לתובע מר ישראל כלל לא הוצג טופס שכזה.
מכל מקום, גם על פי טפסים אלו, התחייבה הנתבעת לספק לתובעים עבודה 6 ימים לפי הצורך.
61.באשר למסמך ההסכמה, המסמך אינו תומך בטענה כי התובעים היו עובדים יומיים.
אם אכן היו התובעים עובדים יומיים כפי שטוענת הנתבעת, לא ברור מדוע נדרש מסמך זה מלכתחילה, שהרי, ככל שעובד מבקש לנצל יום חופשה הצבורה לו ממילא יהיה זכאי לכך תוך קיזוזו מיתרת ימי החופשה וככל שהינו עובד יומי ואינו עובד שלא בשל ניצול יום חופשה (או מחלה), ממילא אינו זכאי לשכר תמורת אותו היום.
הסכמה זו מעידה דווקא על היות התובעים עובדים חודשיים, ומטרתה לנסות ולחסוך לנתבעת תשלום שכר בגין ימים שאין באפשרותה לספק עבודה לתובעים.
62.בעניין זה מאמצים אנו קביעת בית הדין בעניין עב' (חי') 4203/04 אלטשולר בוריס נ' שחר-צח שרותי הסעות בע"מ (מאגר נבו 05.05.2008):
"17.בנסיבות אלו, לנוכח הדרך בה מצאה הנתבעת לנכון לחשב את שכר עובדיה, מוצאים אנו קושי לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע היה עובד יומי.
אם אמנם התובע היה עובד יומי, כטענת הנתבעת, מה פשוט יותר מאשר לחשב את שכרו של התובע בהתאם לימי העבודה שעבד בפועל מדי חודש בחודשו.
הנתבעת לא סיפקה כל הסבר מדוע חישבה את שכרו של התובע על בסיס שכר של עובד חודשי והפחיתה ממנו ימי היעדרות וזקפה לחובתו ימי חופשה, כאילו היה עובד חודשי, במקום לחשב מלכתחילה את שכרו כשכר של עובד יומי.
מעבר לדרך המסורבלת שבה בחרה הנתבעת, לשיטתה שלה עצמה, לבטא את מספר ימי העבודה שעבד התובע, אף לא ירדנו לסוף דעתה של הנתבעת, אשר לשיטתה הרגישה צורך ל"הוסיף" לתובע מדי חודש בחודשו החל מהחודש הראשון עבודתו, ימי חופשה, על חשבון חופשתו השנתית."
63.גם לשיטת הנתבעת כי התובעים היו עובדים יומיים, מאחר והנתבעת התחייבה לספק להם עבודה בהיקף של 6 ימים כעולה מהמסמכים שצרפה, הרי שזכאים התובעים לשכר בהיקף שסוכם ככל שהיו זמינים לעבודה.
64.בעניין חיובו של מעסיק לספק לעובדו עבודה בהתאם להיקף המשרה שהוסכם עימו נפסק: "דין הוא כי עובד זכאי לשכרו עם היותו מוכן ומזומן למלאכה בתקופת השכירות, ולאו דווקא משעבד בפועל" (דב"עתשן/3- 32 קונפורטי – התאגדות לתרבות גופנית "הפועל", [פורסם בנבו] פד"עכא 494, 498).
נקבע, כי "הימנעות מעסיק משיבוץ עובד לעבודה, עת העובד העמיד עצמו לרשות העבודה, מזכה את העובד בתשלום שכר בגין אי עבודה באותם ימים במהלכם הוא לא שובץ לעבודה. שכן "שכר עבודה הוא התמורה בעד העבודה, והוא משולם על בסיס יחידת זמן בעד הזמן, שבו עבד העובד או העמיד עצמו לרשות העבודה–אף אם אין המעביד מספק לו עבודה" (ר' יצחק לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", פרק 12 ע"מ 3 וההפניות שם).
65.מנהל הנתבעת, מר צחי הוברמן, טען בתצהירו, כי ברוב הימים בהם התובעים לא עבדו היה זה מסיבותיהם ועל פי בקשתם. לטענתו, סידור העבודה ניתן לתובעים בדרך כלל בימי שישי לכל השבוע הבא, כאשר, הסידורים חזרו על עצמם והיו לרוב קבועים.
לטענתו, ניצול ימי החופשה שמופיע בתלושי השכר של התובעים הוא אמיתי.
התובעים הכחישו את טענות מר הוברמן וטענו, כי הנתבעת היא זו שלא סיפקה להם עבודה ולא שיבצה אותם בסידור העבודה ואין מדובר בהיעדרות מרצון.
לטענתם, סידורי העבודה נמסרו להם ערב קודם ולא מידי שבוע והדבר מצביע על היותם עובדים חודשיים.
66.הנתבעת לא הציגה סידורי עבודה כתמיכה לטענתה כי הסידורים היו שבועיים.
עוד לא הוכיחה, כי ימי ההיעדרות אותם קיזזה משכר התובעים היו ימי חופשה לבקשת התובעים ולא ימים שהם למעשה חופשה כפויה בהעדר עבודה לספק להם.
67 .סעיף 2 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע כי "כל עובד זכאי לחופשה שתינתן לפי הוראות חוק זה".
סעיף 8 לחוק שכותרתו רציפות החופשה, קובע:
"החופשה תהיה רצופה, אלא שבהסכמת העובד והמעביד ובאישור ועד העובדים במקום, אם ישנו, אפשר לחלקה, ובלבד, שפרק אחד ממנה יהיה לפחות שבעה ימים"
68.התובעים הודו כי חלק מימי החופשה היו חופשה אמיתית לבקשתם וזאת על סמך היומנים שברשותם, אולם תבעו החזר יתרת הימים – הן ימי החופשה שנוכו והן השכר שקוזז.
69.כאמור, התובעים חתמו על הסכמה לניצול ימי החופשה בימי היעדרות בודדים בהם לא יעבדו והסכמה זו יכול שתהיה תקפה באשר לימי החופשה שמעבר ל-7 ימים לשנה שיש לנצל ברצף בהתאם לחוק חופשה שנתית.
הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה בפנינו כי התובעים ניצלו לפחות 7 ימי חופשה רצופים בתקופה הרלוונטית ומשכך, בהתאם לסעיף 8 לחוק חופשה שנתית לעיל, ובכפוף למגבלת ההתיישנות, זכאים התובעים להחזר ימי החופשה שהופחתו מיתרתם הצבורה כפי שיפורט להלן.
70.בנוסף, אין הנתבעת רשאית לקזז שכר משכר התובעים בגין ימי היעדרות כפויה וככל שלא הייתה לה עבודה לספק להם היה עליה לזכותם בתשלום ימים אלה. הנתבעת לא הוכיחה כמה ואילו מהימים היו ימי חופשה ואיזה מהם היו ימים בהם נעדרו התובעים בשל אי מתן סידור עבודה.
71.אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן:
לתובע מר ינקו:
החזר ימי חופשה בסך 6,560 ₪ והחזר 70.75 ימים שנוכו כימי היעדרות בסך 11,603 ₪ .
לתובע מר ישראל:
החזר ימי חופשה בסך 5,576 ₪ והחזר 38.5 ימים שנוכו כימי היעדרות בסך 6,314 ₪.
לתובע מר בן שושן:
החזר ימי חופשה בסך 5,280 ₪ והחזר 64.5 ימים שנוכו כימי היעדרות בסך 11,352 ₪.
72.מכאן נעבור לתביעות הפרטניות שהגישו התובעים על רכיביהן השונים.
תביעת מר ינקו
נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והזכות לפיצויי פיטורין.
73.לטענת מר ינקו, ביום 3.7.12, מסר לנתבעת מכתב התראה, שהכין בא כוחו, בו ביקש כי הנתבעת תשלם לו את כל הכספים שהיא חייבת לו והתריע, כי ככל שהנתבעת לא תשלם את ההפרשים יראה בכך נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד וזאת בהתאם להוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג – 1963.
התובע דרש תשובה ומענה ראוי תוך 30 יום שאם לא כן יראה בכך נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך לעבוד.
לטענתו, הנתבעת דחתה את כל טענותיו במכתבה מתאריך 12.7.12 וטענה כי היא אינה חייבת לו דבר.
לאור האמור, פנה לנתבעת במכתב נוסף מתאריך 15.7.12, בו נתן לנתבעת "הזדמנות נוספת" לתקן את העוולות. במכתבו זה דרש תיקון העוולות בפרק הזמן שהוקצב במכתבו הראשון.
לטענתו, הנתבעת דחתה בשנית את כל טענותיו במכתבה מיום 18.7.12.
74.מהחומר שבפנינו עולה, כי בתאריך 19.7.12, השיב ב"כ התובע תשובה לנתבעת בה טען כי לא ניתן לפצל את כל מכסת החופשה השנתית לימים בודדים ועוד ביקש מהנתבעת להמציא לו את הטכוגרפים של האוטובוס או תיעוד קבצים של מכשיר ה- GPS שהיה באוטובוס.
במכתבו מיום 19.7.12, טען ב"כ הנתבעת כי אין כל ליקוי בהתנהלות מרשתו והוא דוחה בשנית כל טענות התובע שהועלו במכתב בא כוחו.
75.בתאריך 5.8.12, שלח ב"כ התובע לב"כ הנתבעת מכתב בו הוא מודיע לב"כ הנתבעת כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ומרשו החזיר לידי הנתבעת את האוטובוס.
ב"כ התובע ציין במכתבו כי במהלך החודש האחרון לא שיבצה הנתבעת את מר ינקו לסידור העבודה ומדובר בהתנהלות חסרת תום לב שמטרתה להפעיל עליו לחץ. כמו כן, ציין, כי על הסכומים הנטענים להיות משולמים לתובע במועד תשלום המשכורת הקרוב (בעשירי לחודש).
76.בתאריך 7.8.12, שלח ב"כ הנתבעת מכתב תשובה בו ציין, כי בניגוד לטענת התובע, התובע הוא זה אשר החזיר את האוטובוס ואת המפתחות, ללא כל הודעה מראש ושלא לבקשת מרשו.
עוד חזר וטען, כי הנתבעת אינה חייבת לתובע תשלום כלשהו ומשעזב את עבודתו ללא כל הודעה מוקדמת, תנכה הנתבעת משכרו האחרון דמי הודעה מוקדמת.
77.לטענת הנתבעת, התובע התפטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים ולא ברור מה הבסיס המשפטי והעובדתי לתביעתו ברכיב זה מקום שהוא עצמו טוען כי התפטר.
78.לטענת התובע, הוא זכאי לפיצויי פיטורים שכן התפטר בנסיבות שאין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו.
"התפטרות אחרת שדינה כפיטורים" – אימתי
79.סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ט-1969 קובע כדלקמן –
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".
80.אי קיום הוראות חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים הוכרו בפסיקה באופן עקבי כנסיבות בהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו (ראו למשל: ע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם – אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ – חיים אברהם [פורסם בנבו] פד"ע ל"ט 587 בעמוד 606-607 וההפניות שם).
נפסק לא אחת, בקשר להוראת סעיף 11 לחוק, כי על עובד המבקש כי התפטרותו תראה כפיטורים מחמת הרעה מוחשית שביחסי עבודה או מחמת נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, להוכיח את התנאים הבאים:
"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת"
(ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי - טכנובר בע"מ [פורסם בנבו] (10.6.13), בפסקה 26ׁ, להלן: עניין טכנובר וכן ראו: דיון (ארצי) שנ/3-10 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כא(1), 238, 242 (1990); ע"ע (ארצי) 1218/02 Xue Bin - חברת א. דורי – חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע לח 650, 706 (2003), להלן: פרשת דורי; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן- חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח' [פורסם בנבו] (27.1.12), בפסקה 9ו' וההפניות שם, להלן: פרשת טקין; ע"ע (ארצי) 54365-12-11 שותאיעקובשוילי - נוף-ים בטחון בע"מ [פורסם בנבו] (28.12.14), בפסקה 25.3).
81.באשר ל "נסיבות אחרות שביחסי עבודה" יפים דברי כבוד השופטת גליקסמן בעניין טכנובר בציינה כי:
"... גם אם במהלך תקופת העבודה לא שולמו לעובד זכויותיו מכוח החוק, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה והעובד לא העלה טענה בעניין זה, בין בשל אי ידיעה על זכויותיו ובין מכל סיבה אחרת, כגון חשש לאבד את מקום עבודתו, העובד אינו חייב להמשיך להשלים עם התנהלות זו של המעביד, וזכותו להתפטר על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, גם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד התפטרותו מעבודה. התנהלות המעביד, אי כיבוד זכויותיו של העובד, מהווה 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'" (שם, בפסקה 27.3).
נקבע, כי " ככל שהפגיעה בזכויותיו של העובד חמורה יותר, ופרושה על פני תקופה ארוכה יותר, כך תגבר ותתחזק ההנחה שבחוק כי אין לדרוש ממנו להמשיך להיות מועסק באותם התנאים" ( ע"ע (ארצי) 60018-12-14 יורדאואסמרא נ' שאען אחזקות בע"מ - מאגר נבו 29.09.2016)
82.כפי שקבענו לעיל, הנתבעת לא שילמה לתובעים תשלום שעות נוספות כדין. כמו כן, ניכתה משכרם ימי היעדרות שלא כדין וזאת במשך כל תקופת עבודתם. לטעמנו, המדובר בנסיבות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו. בנוסף, מר ינקו נתן לנתבעת התראה בטרם התפטרותו והנתבעת לא תיקנה את המעוול ואף טענה כי אין בהתנהלותה כל פסול הדורש תיקון. מהמכתבים שנשלחו לנתבעת על ידי בא כוחו של ינקו עולה, כי הסיבה להתפטרות הינן הנסיבות המתוארות.
בפסיקה נקבע, כי "גם אם המערער הדגיש במהלך השיחה סיבות נוספות העומדות ביסוד התפטרותו, די בכך שאחת מן הסיבות להתפטרות נעוצה בנסיבות שבהן אין לדרוש מן העובד להמשיך בעבודתו, כדי למלא אחר התנאי בדבר קיומו של קשר סיבתי." ( עניין יורדאואסמרא לעיל)
83.לאור האמור, על אף שמר ינקו ההודה בחקירתו בפנינו כי נמאס לו מהעבודה בנתבעת והיה שחוק ממנה (עמ' 13 ש' 19-20 לפרוטוקול) אין זה מבטל את הקשר הסיבתי שבין ההתפטרות לנסיבות כפי שצוינו במכתביו לנתבעת.
84.לסיכום, אנו קובעים, כי מר ינקו ענה על התנאים שהציבה הפסיקה לצורך זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
שיעור פיצויי הפיטורים
85.מר ינקו הועסק בנתבעת, מחודש 10/06 ועד לחודש 7/12.
מר ינקו חישב את שיעור פיצויי הפיטורים על פי שכרו האחרון - 4,100 ₪ + תוספת ותק במכפלת 5.833 שנים שהם 25,069 ₪ (בכתב התביעה תבע ברכיב זה את הסך של 23,917 ₪ בלבד).
הנתבעת טוענת כי ינקו עבד בהיקף משרה של 85%, על בסיס יומי, וחישבה שכרו לפי 3,485 ₪.
נציין, כי בחישובי הנתבעת לצורך קיזוז אי מתן הודעה מוקדמת על ידי ינקו, הפחיתה הנתבעת משכרו של ינקו סך של 4,100 ₪.
86.מקבלים אנו את חישוביו של ינקו התואמים להוראות החוק בהתאם לעבודה במשרה מלאה על בסיס חודשי, ובהתאם לשכר החודשי טרם הקיזוזים כפי שהופיע בתלושי שכרו, וקובעים, כי מר ינקו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים כפי שנתבע בסך 23,917 ש"ח.
נציין כי על פי סעיף 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד – 1964 גם "תוספת וותק" הינה אחד מהרכיבים שיש להביא בחשבון בחישוב שכר העבודה לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
87.בנסיבות העניין אין מקום לפסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים וזאת נוכח קיומה של מחלוקת כנה ואמיתית בין הצדדים בדבר זכויות התובע ונסיבות סיום העבודה.
לפיכך, פיצויי הפיטורים יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 5/8/12 ועד למועד התשלום בפועל.
קיזוז הודעה מוקדמת/ שכר חודש 7/12
88.אין חולק, כי משכר חודש 7/12 הפחיתה הנתבעת סך של 4,100 בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
לטענת הנתבעת, ינקו התפטר מעבודתו באופן מפתיע שכן במכתביו לא הודיע על מועד מוגדר ומסוים להתפטרותו. לטענתה, היה עליו לתת הודעה מוקדמת ומשלא נתן הודעה מוקדמת ניכתה משכרו חלף הודעה מוקדמת.
89.איננו מקבלים טענת הנתבעת בעניין זה, ונבאר:
במכתב ששלח מר ינקו לנתבעת כבר בתאריך 3.7.12, ציין ינקו מפורשות, כי על הנתבעת לחדול מהפרת הוראות הדין החל ממועד תשלום המשכורת הקרובה, וכי אם לא תעשה כן, יראה בכך ינקו נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד לפי הוראות סעיף 11 לחוק.
הנתבעת בתשובותיה גילתה כוונתה שלא לשנות מהתנהלותה אשר לדידה נעשתה כדין. הנתבעת יכלה, על סמך תשובותיה שלה, להבין כי אין בכוונת התובע להמשיך ולעבוד בנסיבות אלה.
במכתב מיום 19/7/12 שב והתריע ב"כ התובע כי לנתבעת נותרו 15 יום לתיקון הליקויים.
משברור מתשובת הנתבעת גם מיום 19/7/12 כי אין בכוונתה לתקן דבר, אין לומר כי עזיבת התובע בתאריך 5.8.12 נעשתה ללא מתן הודעה מוקדמת.
לאור האמור, אנו קובעים, כי ינקו זכאי להשבת סך של 4,100 ₪ שניכתה הנתבעת משכרו בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הקיזוז בחודש 8/12 ועד למועד התשלום בפועל.
אין לטעמנו מקום לפסיקת פיצויי הלנת שכר כדרישת מר ינקו, שכן, מעדותו של מר צחי הוברמן בעניין זה עלה, כי בהעדר תאריך נקוב לסיום העבודה לא ראה הוא במכתבי התובע משום הודעה מוקדמת, מה גם שהתובע לא הודיע לסדרני העבודה על מועד נקוב לסיום עבודתו. לנוכח המחלוקת בשאלה זו אין מקום לפסיקת פיצויי הלנה.
שחרור קופת התגמולים
91.משאין חולק באשר לזכאותו של ינקו לכספי התגמולים, על הנתבעת ליתן לתובע מכתב לשחרור הכספים תוך 30 ימים ממתן פסק הדין, שאם לא כן, תחוייב בתשלום הפרשי ריבית והצמדה על הסכום הצבור ברכיב זה מיום מתן פסק הדין ועד למועד קבלת הכספים על ידי מר ינקו בפועל.
דמי הבראה
92.לטענת מר ינקו, זכאי הוא לדמי הבראה עבור שתי שנות עבודתו האחרונות בסך 5110 לפי תעריף אחרון של 365 ₪ ליום הבראה.
לטענתו, במהלך שנות עבודתו הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה כדין או לפי התעריפים הרלוונטיים בצווי ההרחבה.
מאחר שכך, לטענתו, יש לזקוף כל תשלום שבוצע בגין דמי הבראה לזכות השנה שקדמה ועל חשבון חוב העבר, והוא זכאי למלוא דמי ההבראה המגיעים עבור השנתיים האחרונות.
93.לטענת הנתבעת, היא שילמה למר ינקו דמי הבראה במהלך השנתיים האחרונות לעבודתו בסך כולל של 3,862 ₪ שמהווים את מלוא התשלום לו היה זכאי בהתחשב בהיקף משרה של 85%.
התובע אינו חולק כי סכום זה שולם לו אולם טוען כאמור כי יש לייחסו לחוב עבר.
94.משקבענו, כי התובעים היו עובדים חודשיים ואין מקום לקיזוז ימי ההיעדרות משכרם, הרי שיש לראות את היקף משרתם כהיקף משרה מלאה.
על פי הוראות צו ההרחבה עובד זכאי למכסת ימי הבראה כדלקמן:
"עובד בניסיון ולא יותר משנה אחת לעבודה במפעל - 5 ימי הבראה.
מהשנה השניה ועד השנה השלישית לעבודה במפעל - 6 ימי הבראה
מהשנה הרביעית ועד השנה העשירית לעבודה במפעל - 7 ימי הבראה".
95.לאור האמור, בגין השנתיים האחרונות לעבודתו זכאי מר ינקו לדמי הבראה על פי החישוב הבא:
בגין התקופה 7/10 – 7/11 : 7 ימי הבראה X 365 (תעריף יומי) = 2,555 ₪
בגין התקופה 7/11 – 7/12 : 7 ימי הבראה X 371 (תעריף יומי) = 2,597 ₪
סה"כ היה זכאי התובע בגין שנתיים אחרונות לדמי הבראה בסך 5,152 ₪.
96.איננו מקבלים טענת התובע באשר לזקיפת התשלום בגין חובות עבר בגין שנת עבודתו הראשונה שכן, היא מתעלמת מהוראות סעיף 7(א) להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה, שהוראותיו הורחבו במסגרת צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (י"פ 4689 התשנ"ו, עמ' 189), ואשר קובע כי:
"עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו."
97.לאור האמור, זכאי מר ינקו להפרש דמי הבראה בסך 1,756 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום עבודתו 5/8/12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
תביעת מר ישראל מרדכי
98.התובע מר ישראל הועסק בנתבעת מתאריך 5.10.08 .
לטענתו, עבד בנתבעת ברצף עד ליום 28.2.12.
לטענת הנתבעת ישראל עבד אצלה 3 תקופות עבודה מקוטעות ולא רצופות כדלקמן:
מיום 5.10.08 ועד 19.2.09, כאשר בתקופה שמיום 20.2.09 ועד 19.5.09 לא עבד כלל בגלל שלילת רישיון הנהיגה שלו (התובע מאשר כי היה בשלילה בתקופה זו).
מיום 20.5.09 ועד 20.6.11.
מתחילת חודש 1/2012 ועד ליום 24.2.12, מועד בו התפטר מעבודתו.
נסיבות סיום העבודה והזכאות לפיצויי פיטורים
99.לטענת מר ישראל, ביום 21.6.11 עבר אירוע לבבי במהלך העבודה בעקבותיו אושפז בביה"ח ועבר צנתור שלאחריו שהה בחופשת מחלה.
לטענתו, ניתנו לו ימי אי כושר עד לתום שנת 2011 ואולם בלחץ הנתבעת חזר לעבודה מ-23/8/11 עד 27/9/11.
ביום 2.10.11 אושפז בשנית ועבר ניתוח מעקפים והיה באשפוז עד ליום 12.10.11. לטענתו חזר לעבודה בחודש 1/12.
100.לטענת מר ישראל, עומס העבודה שהוטל עליו היה "לא נורמלי".
לטענתו, ליווה טיולים, ליווה תיירים וכן ביצע ויזות ללא הפסקה ובתקופת העבודה בת 3.5 שנים לן מחוץ לביתו כ-400 פעם.
נסיעות אלה הטילו עליו עומס ותחושתו הייתה כי מצבו הרפואי והאירוע הלבבי בו לקה נגרמו מהעומס בעבודה.
לטענתו, לאחר שחזר לעבודה לאחר האירוע הלבבי שעבר ביקש שלא לצאת לנסיעות ארוכות והובטח לו כי המצב ישתפר ואולם, בפועל, המשיכו להעמיס עליו נסיעות ושעות עבודה ארוכות.
בנוסף, בחודש 1/12 הפחיתה הנתבעת משכרו סך של 750 ₪ בגין התנהגות בלתי הולמת כאשר ההפחתה האמורה לא לוותה בכל הסבר ובדיעבד התברר לו כי האירוע הנטען בגינו בוצעה ההפחתה אירע בויזה בחודש 6/11 בה קנס משרד הביטחון את הנתבעת והיא "גילגלה" את הקנס עליו.
לטענתו, במקרה כזה שמורה לו הזכות לערער על עצם אשמתו או על נסיבות המקרה ואולם, לא ניתנה לו כל הזדמנות כזו והנתבעת ניכתה את הקנס משכרו מיד ברגע שקיבלה את הקנס ממשרד הביטחון.
101.לטענת מר ישראל, פנה לנתבעת הן ביחס לעומס העבודה והן ביחס לקיזוזים ולהפחתות הבלתי מוצדקות משכרו והנתבעת הסכימה כי יתפטר בדין מפוטר ויקבל את כל זכויותיו.
לאחר שהסכים להצעת הנתבעת הוצע לו הסך של 21,286 ₪ תמורת חתימה על טופס קבלה ושחרור ואולם, לאחר שהתייעץ עם רו"ח נאמר לו כי הסכום ששולם לו אינו מכסה את כל המגיע לו בגין תקופת העבודה והוצע לו לא לחתום.
כאשר ניסה לנהל מו"מ עם הנתבעת נאמר לו כי לא ישולמו לו כספים נוספים.
לאור האמור, התפטר בדין מפוטר מבלי לחתום על המסמך ולא קיבל כל תשלום מהנתבעת. יום עבודתו האחרון בנתבעת היה בתאריך 24.2.12.
בתביעתו תבע דמי הודעה מוקדמת אולם מתביעה זו חזר בו בסיכומיו.
102.לטענת הנתבעת, לאחר שמר ישראל חזר מתקופת המחלה בתחילת חודש 1/12, הוא ביקש לקבל עבודה קרובה באזור ולא לעבוד בויזות צבאיות עם לינה בחוץ. הנתבעת התחשבה בו ובמצבו הבריאותי ולא העסיקה אותו בויזות צבאיות, אלא, רק בסידורים קלים באזור שביחד הסתכמו בכשתיים – שלוש שעות עבודה ביום בלבד. אע"פ כן החליט מר ישראל להתפטר.
הנתבעת צרפה לתצהירו של מר הוברמן, מכתב התפטרות שלטענתה מסר לה מר ישראל בתאריך 1.2.12 ובו מודיע הוא על התפטרותו החל מיום 1.3.12. (נספח ד' לתצהיר נ/2).
לטענת הנתבעת, התובע התפטר ללא כל קשר לתנאי עבודתו ועל כך מעיד מכתב ההתפטרות שמסר.
לטענתה, לא הובטח לישראל כי ישולמו לו פיצויי פיטורים ועוד תשלומים כאלה ואחרים.
הנתבעת טוענת, כי אכן היו דין ודברים עם ישראל לאחר התפטרותו במטרה להגיע להבנות ולסיים את היחסים בצורה טובה, אך לישראל היו דרישות סחטניות ומופרזות שלא היה להן בסיס.
103.בתחילה הכחיש ישראל בחקירתו כי מכתב ההתפטרות מחודש 2/12 נכתב על ידו. בהמשך חקירתו הודה כי מסר למר הוברמן מכתב התפטרות בסיום עבודתו אולם לא זכר את תוכן המכתב:
" אני לא יודע האם נתתי מכתב פיטורים בסגנון הזה ופרטתי דברים שלא רשומים פה בקשר לתנאי העבודה, שכר. אין לי עותק מהמכתב שלי. צחי לקח את המכתב ואמר שאף אחד לא יראה את המכתב הזה".
104.לטענת ישראל, התפטר בדין מפוטר בגלל הרעת תנאים.
לטענתו, הנתבעת היא זו שהציעה לו "התפטרות בדין מפוטר" וזאת לאחר שהכינה תחשיב של זכויותיו וביקשה ממנו לחתום על כתב קבלה ושחרור על סך 21,286 ₪. (נספח ט' לתצהירו).
105.איננו מקבלים את טענת מר ישראל כי התפטר עקב הרעת תנאים בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים.
ראשית, התובע לא הוכיח כי זו הייתה סיבת התפטרותו והדבר אינו מצויין במכתב ההתפטרות.
שנית, התובע לא הוכיח כי נתן התראה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון.
106.יחד עם זאת, מקובלת עלינו טענת התובע כי התפטר על רקע מצב בריאותו וכי, למעשה, גם הנתבעת קיבלה התפטרותו על רקע זה, אם כי דרשה ממנו מתן הודעה מוקדמת וכן חתימה על כתב קבלה ושחרור כנגד סכום שלא היה מקובל עליו ועל כך סרב לחתום.
107.מר הוברמן הודה בתצהירו כי התובע חזר מתקופת המחלה בחודש 1/12 וביקש לקבל עבודה קלה יותר, וכי הנתבעת התחשבה "בו ובמצבו הבריאותי וכיבדנו את רצונו ולא העסקנו אותו באותה תקופה בויזות צבאיות ונתנו לו סידורים קלים באזור...".
חרף האמור , ועקב קושי על רקע מצבו הבריאותי, ביקש התובע לסיים עבודתו והדבר היה מוסכם עקרונית על הצדדים.
עדות מר הוברמן תומכת בכך. מר הוברמן העיד כי:
"לי ולמר מרדכי היה חבר משותף שהסביר לי שקשה לו. מר מרדכי פגש אותי והסביר לי שיש לו הזדמנות לקנות תחנת מוניות.. וכנראה יצטרך לעזוב את העבודה...אמר לי שכנראה לא יחזור ואני ביקשתי שייתן לי הודעה מוקדמת כחוק כמו שצריך ואכן הוא נתן הודעה מוקדמת ועזב...."
108.לצורך גמר חשבון ותשלום פיצויים לתובע עקב עזיבתו הכינה הנתבעת כתב קבלה ושחרור. הסכום לא היה מקובל על התובע ומשכך סיים את עבודתו ואילו את זכויותיו הכספיות שלטענתו מגיעות לו תובע בהליך שבפנינו.
109.בנסיבות אלה, על רקע מצבו הרפואי של התובע והסכמת הנתבעת לסיום עבודתו עקב כך ולתשלום פיצויים עם עזיבתו, זכאי התובע לפיצויי פיטורים.
110.הנתבעת טוענת כי לאור הודאת התובע כי הוא עובד כנהג, הרי שטענתו כי הפסיק לעבוד עקב מצב בריאותו הלקוי אינה יכולה לעמוד ודינה להידחות.
בהקשר זה נעיר, כי לא הוכח מהם תנאי עבודתו של התובע כנהג לעומת התנאים בהם הועסק אצל הנתבעת אולם, ומעבר לאמור, משקבענו כי הפסקת עבודתו הייתה בהסכמה, על רקע מצבו ותוך נכונות לתשלום פיצויי פיטורים, אין באמור כדי לשנות את התוצאה אליה הגענו.
חישוב פיצויי הפיטורים
111.מר ישראל טוען, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 14,450 ₪ בגין 3.4 שנות עבודתו (40.8 חודשים).
112.הנתבעת טוענת, כי תקופת עבודתו של ישראל הינה בת 31.3 חודשים בסה"כ וזאת עקב ניתוק רצף ההעסקה שלו מתאריך 19.2.09 בשל שלילת רישיונו, ומתאריך 20.6.11 ועד סוף שנת 2011.
113.אין חולק, כי ישראל לא עבד בין התאריכים 20.2.09 ועד 19.5.09, בשל שלילת רישיון הנהיגה שלו.
באשר לטענתו כי בלחץ הנתבעת חזר לעבודה חלקית בחודשים 8/11,9/11, 11/11 ו-12/11, הרי שטענה זו לא הוכחה בפנינו במידה הנדרשת.
בתקופה זו ניתנו לתובע אישורי מחלה והתובע קיבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי.
טענתו, כי הפרשי שכר שקיבל בתלוש חודש 1/12 הינם שכר עבור עבודתו זו
אף היא לא הוכחה.
מר ישראל צרף לתצהירו רישום שלטענתו ערך בכתב ידו לגבי שעות עבודתו בחודשים אלה (נספח יא' לתצהירו).
הרישום של חודש 8/11 אינו בפורמט הרגיל והרישום של חודש 9/11 אינו מפרט את מסלולי הנסיעות. מקור הרישומים לא הוגש.
התובע לא ערך כל תחשיב המראה התאמה כלשהי בין הרישומים והסכום ששולם.
זאת ועוד, בחקירתו טען שלא קיבל שכר בגין תקופת עבודה זו ובהמשך טען שאינו זוכר וכי עליו לבדוק.
114.לטענת הנתבעת, הסכום ששולם למר ישראל בתלוש חודש 1/12 בסך 6,534 ₪ (ברוטו), שולם לו בגין הפרשים לאחר שפנה למר צחי הוברמן וטען בפניו כי מגיעים לו הפרשי שכר בגין שעות נוספות וביקש לקבל דמי הבראה. לטענת מר הוברמן, החליט לבוא לקראת מר ישראל בשל מצבו הרפואי ולתת לו את דרישתו.
בחקירתו בפנינו חזר וטען מר הוברמן, כי התשלום ששולם למר ישראל בחודש 1/12 ניתן לו עבור הפרשי שכר, על אף שהודה, כי לא החתים אותו על קבלת הפרשים אלה כפי שהחתים את ציון בעת שקיבל הפרשים.
מהימנה עלינו גרסת הנתבעת בעניין זה.
115.סעיף 2(7) וסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, קובעים לעניין רציפות בעבודה:
" לעניין סעיף 1 יראו רציפות בעבודה אפילו חלה בה הפסקה מחמת-
...(7)תאונה או מחלה;
(8)...
(9)הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עבודה או הפסקה תוך ניתוק יחסי עבודה שאינה עולה על שישה חודשים;"
116.בהתאם לאמור לעיל, במקרה של הפסקה ארעית, אין הגבלה של תקופת ההפסקה לצורך שמירת רצף העבודה.
מכאן, כי ההפסקות שחלו בעבודתו של ישראל לא גרמו לניתוק יחסי העבודה בין הצדדים וחלה רציפות בתקופת עבודתו לצורך סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים.
117.יחד עם זאת, בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, בסעיף 10, נקבע כי לעניין קביעת סכום הפיצויים לא יובאו במניין:
"(1)שירות צבאי, או שירות צבאי מלא על פי התחייבות לשירות קבע, כאמור בסעיף 2(1) לחוק;
...
(4)הפסקה מחמת תאונה או מחלה, למעט תקופת הפסקה כאמור שעבורה זכאי העובד לתשלום מכוח היותו עובד, על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג ושלא תעלה על 30 יום לשנת עבודה, עם זכות צבירה;
(5)הפסקה כאמור בסעיף 2(9) לחוק העודפת על 7 ימים לשנת עבודה."
118.לאור האמור לעיל, על פי תקנה 10(5) לתקנות פיצויי הפיטורים, מחישוב סכום פיצויי הפיטורים יש להפחית את התקופה בה היה ישראל בשלילה.
עפ"י תקנה 10(4) יש להפחית מחישוב סכום פיצויי הפיטורים את התקופה בה היה ישראל במחלה, למעט התקופה בה קיבל מחלה בתשלום לפי תקופת המחלה שנצברה לו.
119.לטענת ישראל, קיבל מחלה בתשלום עד לסוף חודש 7/11. טענתו זו לא נסתרה בחקירתו של מר הוברמן (בעמ' 46 ש' 10-23 לפרוטוקול) על כן, יש להפחית מהחישובים את התקופה שמחודש 8/11 עד 12/11, 4 חודשים בלבד .
120.לנוכח האמור לעיל, סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי ישראל בעד תקופת עבודתו, הוא 12,502 ₪ (לפי שכר קובע 4,250 ₪ ותקופת עבודה של 35.3 חודשים).
תוספת ותק ונייד
121.לטענת ישראל החל משנת 2010 החלה הנתבעת לשלם לו תוספת וותק בסך 100 ₪ לחודש אשר לקראת תום השנה הראשונה הועלתה ל-125 ₪ לחודש.
בנוסף שולמה לו תוספת בגין שיחות בשם "פלאפון" בתלוש השכר בסך 40 ₪ לחודש, החל ממועד תחילת העסקתו.
לטענתו, כבר מחודש 7/11 וגם כאשר שב לעבודה לא שולם לו בגין תוספת וותק ותוספת פלאפון.
ישראל תובע ברכיב זה 460 ₪.
122.לטענת הנתבעת, ישראל אינו זכאי לתשלומים אלה עפ"י דין ומה ששולם לו שולם באופן וולונטרי וללא חובה. על כן הוא אינו זכאי לתשלום נוסף גם אם לא קיבל תוספות אלה בחודשיים האחרונים.
123.עיון בתלושי השכר של ישראל מעלה כי מדובר בתוספות קבועות.
תוספת פלאפון לא ניתנה כהחזר הוצאות, אלא, כתוספת קבועה בשווי קבוע.
לאור האמור, משאין חולק, כי קיבל רכיבים אלו בכל תקופת עבודתו ללא תלות כלשהי, הפכו הם לחלק מתנאי שכרו והוא זכאי להם גם בגין תקופות עבודתו בחודשים 1-2/12 וכן בחודש 7/11.
יצוין כי רכיבים אלו נכללו גם בכתב הקבלה והשחרור.
ישראל תבע ברכיב זה 460 ₪ ועל כן זהו הסכום שייפסק לו.
מפרעה
124.בכתב התביעה טען ישראל כי בחודש 6/10 ניכתה הנתבעת משכרו 750 ₪ בגין מפרעה.
בתצהירו, הרחיב ישראל גרסתו וטען להפחתת שכר בסך 750 ₪ גם בחודש 1/12, עניין שלא הוזכר כלל בכתב התביעה.
125.לטענת הנתבעת, הניכוי מחודש 1/12 לא צוין בכתב התביעה.
באשר לניכוי בחודש 6/10, טוענת הנתבעת, כי הוא בגין נסיעה פרטית שביצע ישראל במהלך ויזה צבאית והציגה חשבונית עליה לטענתה חתם ישראל "הנני מאשר את הנסיעה הנ"ל ישראל מרדכי" (נספח ט' לתצהיר מר הוברמן).
126.בסיכומיו חזר מר ישראל וטען בנוגע לניכוי בחודש 6/10. לטענתו, הנתבעת לא הביאה כל ראיה להוכיח כי מדובר בנסיעה פרטית שביצע, כי הנסיעה לכרמיאל הייתה ללא היחידה הצבאית או כי הייתה חריגה כלשהי מהמסלול המותווה המוזמן על ידי היחידה.
127.בחשבונית מיום 13.6.10, שצירפה הנתבעת, צוין מפורשות כי מדובר בחשבונית עקב "נסיעה פרטית" של מר ישראל מירדן לכרמיאל וחזרה.
מר ישראל לא הכחיש כי הוא חתם על חשבונית זו ועל כן מקבלים אנו עמדת הנתבעת כי מדובר בניכוי שבוצע בהסכמתו של מר ישראל.
שחרור כספי תגמולים
128.בכתב התביעה ביקש ישראל להורות לנתבעת ליתן הוראה לחברת "מגדל" לשחרר את קופת בתגמולים על שמו לידיו.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי כבר מסרה לישראל אישור שחרור מתאים.
בחקירתו בפנינו חזר וטען מר הוברמן, כי מכתב השחרור נמצא אצל חברת הביטוח (עמ' 48 לפרוטוקול).
בסיכומיו טוען ישראל כי טרם קיבל את הכספים וכי הנתבעת מעכבת את שחרור הכספים.
הנתבעת לא התייחסה לרכיב זה בסיכומיה.
129.משאין חולק באשר לזכאותו של מר ישראל לכספי התגמולים, תיתן הנתבעת לתובע תוך 30 יום ממתן פסק הדין מכתב המורה על שחרור הכספים שאם לא כן, תשלם הפרשי ריבית והצמדה על הסכום הצבור מיום מתן פסק הדין ועד למועד קבלת הכספים בפועל.
טענות הקיזוז של הנתבעת
130.לטענת הנתבעת, יש לקזז מכל סכום שייפסק למר ישראל את הסכומים הבאים:
3,587 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
1,068 ₪ ששולמו לו ביתר בגין דמי הבראה.
סך של 3,064 ₪ שצבור בקופת הפנסיה ברכיב הפיצויים (ככל שיקבע שאינו זכאי לפיצויים)
סך של 6,534 ₪ ששולמו לישראל בתלוש חודש 1/12 בגין הפרשי שכר.
131.קיזוז אי מתן הודעה מוקדמת:
בחקירתו הודה מר הוברמן כי ביקש מהתובע מתן הודעה מוקדמת, והוא אכן נתן הודעה מוקדמת ועזב (עמ' 47 לפרוטוקול).
לנוכח האמור, דרישת הנתבעת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת נדחית.
132.דמי הבראה ביתר:
לטענת הנתבעת, שולמו לישראל דמי הבראה בסך 1,068 ₪ ביתר. לטענתה, יש לקזזם מכל סכום שייפסק לו.
הנתבעת פרטה בכתב ההגנה את הסכומים ששולמו לישראל עבור דמי הבראה מהם לטענתה עולה כי שולמו לו דמי הבראה ביתר, אלא, שעיון בהם מעלה, כי הנתבעת חישבה את זכאותו של ישראל לדמי הבראה לפי היקף משרה של 90%. משקבענו כי היקף משרתם של התובעים היה היקף משרה מלא, דין טענת הנתבעת ברכיב זה להידחות.
133.ההפרשים ששולמו לישראל בתלוש חודש 1/12
על אף שקיבלנו טענות הנתבעת כי שילמה לתובע את ההפרשים האמורים בגין הפרשי שכר, הרי שבהעדר כל פירוט או חישוב אין לדעת האם הסכומים ששולמו מהווים תביעת כפל לסכומים שנתבעו בפנינו ועל כן אין מקום לקזזם כפי שמבקשת הנתבעת.
תביעת מר ציון בן שושן
133.התובע מס' 3, מר ציון בן שושן (להלן גם: "ציון") הועסק בנתבעת החל מיום 24.6.07. לטענתו עבודתו הסתיימה ביום 29.8.12, ולטענת הנתבעת ביום 29.7.12.
134.לטענת ציון, בחודשים שלפני פיטוריו, הנתבעת הוציאה אותו לביצוע נסיעות ארוכות לדרום עם קבוצות תיירים ונוצר מצב לפיו, בכל חודש הוא נאלץ לישון כ-20 ימים בממוצע מחוץ לביתו.
לטענתו, ביום 26.7.12, החל את יום עבודתו בפתח תקווה, שם לן בלילה משם נסע לנבטים וב-20:00 בערב שב רצוץ לביתו בכרמיאל.
לטענתו, ידע על כוונת הנתבעת להצמיד אותו לקבוצת תיירים נוספת החל מיום 3.8.12, לנסיעה ארוכה, וביקש ממנהל הנתבעת שלא להיות משובץ לנסיעה נוספת לדרום, אלא, באזור הצפון, קרוב לבית.
לטענתו, באותו היום לא הועבר אליו סידור עבודה.
134.טוען ציון, כי ביום שישי כאשר התקשר אליו סדרן העבודה, נדהם לשמוע כי שובץ לנסיעה לצאלים שבדרום. לטענתו, לאחר שאמר לסדרן כי הוא מוכן לבצע את הנסיעה רק אם יוכל לחזור בלילה לביתו ואם לא הוא אינו מוכן לצאת לנסיעה זו, הוזמן לשיחה עם מר שמחה הוברמן (אביו של צחי הוברמן ומנהל הנתבעת לשעבר) במשרדי החברה בנהריה ומאחר והיה יום שישי והוא ביצע עבודות בבית לקראת השבת סרב לבוא.
לטענתו, לאחר חצי שעה, התקשר אליו הסדרן והורה לו להוריד את כל חפציו מהאוטובוס ולאחר שיחה טלפונית עם שמחה בה איים עליו שמחה כי אם לא יחזיר את האוטובוס הוא יגיש נגדו תלונה במשטרה, הסכים להוריד את החפצים ולהחזיר את המפתחות. זמן קצר לאחר מכן הגיעו שני עובדים של הנתבעת ולקחו את האוטובוס מהחניה הסמוכה למקום מגוריו.
135.לטענת ציון, הוזמן לשיחה אצל מר שמחה הוברמן ביום ראשון בשעה 15:30.
ביום א' (29.7.12) התייצב ציון לשיחה ואז נאמר לו כי הסדרנים מתלוננים עליו כי הוא נוהג לריב עימם, וכי הוא כפוי טובה. לטענתו, לאחר שטען בפני מר הוברמן כי הוא עובד טוב וצייתן אך אינו יכול לצאת לנסיעות ארוכות בתכיפות בה הוא משובץ, ניתן לו מכתב פיטורים בו צוין כי נערך לו שימוע וכי לא התייצב לעבודה בימים 26/7-27/7 וכי הוא אשם בהפרות משמעת חוזרות ונשנות ועל כן הוא מפוטר, תוך מתן הודעה מוקדמת שסיומה ביום 29.8.12.
136.לטענתו, לא נערך לו שימוע כדין וכל ההליך המזורז לפיטוריו היה נגוע בחוסר ניקיון כפיים ודעה קדומה המזכים אותו בפיצוי בגובה פיצויי הפיטורים המגיעים לו.
137.ציון טוען, כי מאחר ונלקח ממנו האוטובוס לא יכל לעבוד בחודש אוגוסט. בתאריך 12.8 הוציאה לו הנתבעת תלוש בו שילמה לו בגין 12 ימי עבודה ופדיון 12 ימי חופשה וכן ניכתה סך של 1,800 ₪ בגין "השתתפות בנזק".
לאור האמור, תובע הוא השלמת דמי הודעה מוקדמת בסך 2,332 ₪.
לטענתו, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בגובה 22,217 ₪ ושולמו לו פיצויים בגובה 20,842 ₪ ועל כן הנתבעת חייבת לו יתרת פיצויי פיטורים בסך 1,375 ₪.
כן תובע הוא פיצוי הלנת פיצויי פיטורים הן על הסכום ששולם, אשר שולם באיחור של 3.5 חודשים, והן על ההפרש המגיע לו שטרם שולם.
138.לטענת הנתבעת, ציון היה עובד בעייתי ובתקופה האחרונה לעבודתו התחיל לגלות חוסר אחריות וזלזול בצורה בוטה ובלתי נסלחת, והתחיל לעשות סידורים והרבה להתווכח עם הסדרנים.
עובר לפיטוריו, נעשו עימו מס' שיחות בעניין התנהלותו ותפקודו ולציון ניתנו מספר הזדמנויות לתקן את דרכיו, ללא הועיל.
139.טוענת הנתבעת, כי ביום 26.7.12, שהיה יום עבודתו האחרון, נטש ציון את העבודה והלך הביתה ללא אישור ומבלי שסיים את הסידור המוטל עליו. כן, סירב לבצע את הסידור של היום למחרת ב-27.7.12 ולא התייצב לעבודה ביום זה ללא הצדקה.
התנהלותו החמורה של ציון הגיע לשיאים שליליים כאשר הוא הודיע לסדרן שהוא אינו מוכן לעבוד ביום ראשון ולאחר שמר צחי הוברמן שוחח עימו התובע התבצר בעמדתו והודיע כי הוא לא מוכן לבצע את הסידור שהוטל עליו ביום א'.
בנסיבות אלה, לא נותרה בפני הנתבעת ברירה אלא לזמנו לשיחת שימוע, תוך שהוסבר לו בצורה מפורשת כי במהלך השיחה ידון נושא המשך העסקתו בנתבעת.
140.לטענת הנתבעת, במהלך שיחת השימוע שנערכה במשרדי החברה ביום 29.7.12, בה נכחו צחי הוברמן ואביו מר שמחה הוברמן, התובע לא ניסה לשכנע אותם שלא לפטרו, אלא, ביקש זאת בעצמו והביע את רצונו להפסיק את עבודתו וטען, כי הוא עייף וכי נמאס לו מהעבודה אצל הנתבעת.
לאור האמור, לא נותרה ברירה אלא לפטרו.
לתובע ניתנה הודעה מוקדמת כדין, אלא, שהוא סירב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת וביקש להפסיק את עבודתו באופן מיידי.
למרות האמור, שילמה הנתבעת לציון דמי הודעה מוקדמת (12 ימי עבודה+ 12 ימי חופשה) כאשר יש לראות ב-12 הימים שנוצלו על ידי ה תובע כתשלום על חשבון ההודעה המוקדמת.
לטענת הנתבעת, התשלום ששולם לציון בגין רכיב זה שולם בטעות ויש לחייב את ציון בהשבת סכום זה.
כן שולמו לתובע מלוא הפיצויים המגיעים לו.
לטענת הנתבעת, תקופת עבודתו של ציון לצורך חישוב זכויותיו הינה 4 שנים ו-7.66 חודשים וזאת בהתחשב בתקופות חל"ת שניתנו לו לבקשתו.
141. תכלית הליך השימוע במקרה של פיטורים היא, ליתן לעובד הזדמנות להעלות טענותיו ולשכנע כי אין מקום לפיטורין. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה ונסיבותיו. זאת ועוד, לא כל פגם בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי אלא כל מקרה נבחן בנסיבותיו (ע"ע 554/09 צבר ברזל נ' שמיר [פורסם בנבו] (13.1.11), סעיף 19).
142.על פי העדויות שבאו בפנינו, נערכה שיחה בין הצדדים טרם הפיטורים, ובה ניתנה לציון אפשרות להעלות את טיעוניו בנוגע לסיום עבודתו.
התובע נשאל מה עלה בשיחה שהתקיימה עם צחי ושמחה והשיב:
"טענות שלא רציתי לבצע לו נסיעה אחת...אמרתי לו שהשבוע אני לא מוכן לנסוע עם קבוצה כי מבקש לעבוד ליד הבית כי יש לי סידורים. דיברנו שהוא רוצה שאני אחזור ואני לא הסכמתי...הוא רצה שאני אחזור ואני כבר לא רציתי לחזור אחרי שרבנו. הוא אמר לי לשבת בבית ולהירגע ושנדבר. אני לא יצרתי איתם קשר כי לא רציתי להמשיך. הוא פנה לראש העיר בנהריה ודיבר עם האחים שלי שאני אחזור ואני כבר לא רציתי. אם היה מדבר איתי באותו יום בארבע עיניים הייתי ממשיך לעבוד עד היום." (עמ' 19 לפרוטוקול)
עוד העיד בעניין זה:
"ת.לא הוצגו שום טענות. אני עבדתי שם הכי טוב מכולם. הייתי מייצג אותו בצורה הכי טובה. בשיחה הוא ניסה לשכנע אותי שאני אמשיך לעבוד. נוסף לכך הוא דיבר עם אשתי שהייתה בחוץ ואמר לה שאם יפגע בי שהיא תיתן לו יריקה בפרצוף."
התובע טען כי בידיו הקלטה של השיחה אולם זו לא גולתה ולא צורפה על ידו, והדבר פועל לחובתו.
143.כעולה מהאמור לעיל, ההחלטה על סיום העבודה הייתה למעשה של ציון שלא מעוניין היה להמשיך בעבודתו.
ציון אף העיד בחקירתו בפנינו כי נמאס לו מהעבודה בשל ההיעדרויות הרבות מהבית:
"ש.נכון שהתעייפת מהעבודה ולכן רצית להפסיק?
ת.כן, נשבר לי כבר. בתקופה האחרונה היו לי גם בעיות עם הנכדים ושאלו אם אני בכלל גר בבית. התעייפתי."
144.איננו מקבלים טענתו של ציון כי השימוע היה פגום או שנמנעה ממנו אפשרות להעלות טענות שהיו לו על מנת למנוע פיטוריו (ר' והשוו: ע"ע 344/08 דרוט נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.5.09)); ברע 59581-11-12 סלע עופר
מוניות נ' לוגסי [פורסם בנבו] (30.12.13)); ציון הוא שבחר שלא להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת.
משציון מודה כי הוא ביקש להפסיק לעבוד בנתבעת, לא ברורה טענתו כי זכאי הוא לפיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין.
לפיכך, דוחים אנו את תביעתו של ציון לפיצוי בגין אי עריכת שימוע.
הודעה מוקדמת
145.במכתב הפיטורים שניתן לציון ביום 29.7.12, צוין מפורשות כי עבודתו בנתבעת תופסק ביום 29.8.12. יחד עם זאת, אין חולק, כי האוטובוס שהיה ברשות ציון הוחזר לנתבעת בתאריך 27.7.12.
145.לטענת ציון, החזיר את האוטובוס על פי דרישת הנתבעת. לטענת הנתבעת, ציון סרב לבצע את סידור העבודה שנקבע לו ליום למחרת ולא התייצב לעבודה.
146.מחקירתו של ציון בפנינו עלה, כי אכן סירב לבצע את העבודה שניתנה לו:
"ת.כל מה שהיה לי בשיחה הוא בנוגע לנסיעה שהסדרן רצה שאבצע ולא הייתי מוכן לצאת אליה כי רציתי להיות קרוב לבית.
ש.ביום 28.7 לא עבדת כי סרבת לעשות את הנסיעה?
ת.ביום 27.7 הוא לקח לי את האוטובוס מהבית כבר.
ש.פנית למישהו בחברה אחרי שהודיעו לך שעבודתך מופסקת
וביקשת לעבוד?
ת.לא. רצו שאני אבוא ביום שישי ואני לא עובד ביום שישי אז לא
היה לי מה לבוא. "(עמ' 20)
כמו כן הודה, כפי שהבאנו לעיל, כי על אף פניות של הנתבעת סרב לחזור לעבודה לאחר הפגישה.
משסרב התובע לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, אינו זכאי הוא לתמורתה והנתבעת רשאית לקזז את הסך ששולם לו כדמי הודעה מוקדמת בסך 1968 ₪.
שיעור פיצויי פיטורים
147.לטענת ציון, שולמו לו פיצויי פיטורים בסך כולל של 21,102 ₪ וזאת לפי שכר קובע 4,100 ₪.
לטענתו, היה על הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים לפי שכר קובע בגובה 4,300 הכולל תוספת וותק בסך 200 ₪ שהיה מקבל מידי חודש.
148.לטענת הנתבעת, ציון לא היה זכאי כלל לפיצויי פיטורים עקב התפטרותו ואלה ניתנו לו באופן וולונטרי ללא זכאות עפ"י דין ועל כן, אין להידרש כלל לשאלה האם שולמו באופן מלא או חלקי.
לגופו של עניין, טוענת הנתבעת, כי הסכום ששולם לציון, עולה, על הסכום שהגיע לו שכן, ממוצע שכרו ב-12 חודשי העבודה האחרונים היה 3,826 ₪; תוספת וותק אינה חלק מהשכר הקובע ותקופת העבודה בפועל בהפחתת היעדרויות בחל"ת היא 55.66 חודשים ולא 62 כפי שחישב ציון.
149.אשר לדעתנו.
עיון בבקשות לחופש ובאישורים שהציגה הנתבעת, מעלה, כי בכל פעם יצא ציון לחל"ת לתקופה של עד 21 ימים ועפ"י רוב יצא לחל"ת של בין 7-10 ימים.
על אף שנרשם בבקשות שהגיש כי הוא מבקש לצאת לחופשה, בפועל הודה בחקירתו בפנינו כי מדובר בחל"ת:
"ש.מפנה לסעיפים 14-15 בתצהירו של צחי שם הוא אומר שחלק מהתקופה לא עבדת כי ביקשת חופשים.
ת.אני נכה צה"ל ופעם בשנה עושה טיפולים. אני לוקח חופשה ללא תשלום ונותן להם תאריכים שבו אני לא מקבל תשלום.
ש.ובכל זאת למרות שנעדרת את הימים האלה אתה מחשב את התקופה שתקופת עבודה שמגיעים לך עליה פיצויים?
ת.בכל התקופה הזו אני בחופש סה"כ כמה ימים בכל פעם. גם היום שאני עובד בחברה אני מבקש חופש עבור טיפולים שמגיעים לי. "
150.בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, בסעיף 10, נקבע כי לעניין קביעת סכום הפיצויים לא יובאו במנין:
"(1)שירות צבאי, או שירות צבאי מלא על פי התחייבות לשירות קבע, כאמור בסעיף 2(1) לחוק;
(2)תקופה של שירות חלקי כאמור בסעיף 2(1) לחוק העודפת של 120 יום;
(3)תקופה של חופשה או פגרה שלא בשכר כאמור בסעיף 2(5) לחוק העודפת על 14 יום לשנת עבודה, למעט תקופה כאמור שבעדה זכאית העובדת לדמי לידה בהתאם לתוספת השביעית לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד–1953;
(4)הפסקה מחמת תאונה או מחלה, למעט תקופת הפסקה כאמור שעבורה זכאי העובד לתשלום מכוח היותו עובד, על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג ושלא תעלה על 30 יום לשנת עבודה, עם זכות צבירה;
(5)הפסקה כאמור בסעיף 2(9) לחוק העודפת על 7 ימים לשנת עבודה."
בנסיבות המקרה דנא, על פי תקנה 10(5) לתקנות פיצויי הפיטורים, יש להפחית מחישוב סכום פיצויי הפיטורים את התקופות בהן ציון לא עבד והיה בחל"ת. ( ראה ברע (ארצי) 59581-11-12 סלע עופר מוניות בע"מ נ' יורם לוגסי - מאגר נבו 30.12.2013)
151.באשר לתוספת וותק כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, כפי שציינו לעיל, על פי סעיף 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד – 1964. "תוספת וותק" הינה אחד מהרכיבים שיש להביא בחשבון בחישוב שכר העבודה לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
152.הנה כי כן, סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי ציון בעד תקופת עבודתו, הוא – 19,944 ₪ (על פי חישוב של תקופת עבודה בפועל בהתאם לחישובי הנתבעת). הנתבעת שילמה לציון סך של 17,746 ₪ ועל כן ציון זכאי להשלמה בסך 2,198 ₪.
153.איננו מקבלים טענות הנתבעת בדבר תשלום וולונטרי של פיצויי פיטורים, ונבאר:
במכתב הפיטורים שנמסר לציון בתאריך 29.7.12, ציינה הנתבעת מפורשות, כי עבודתו של ציון מופסקת על ידה. הנתבעת לא העלתה כל טענה לשלילת פיצויי פיטורים מהתובע או כי אלה ישולמו לפנים משורת הדין. הנתבעת אף שילמה את הפיצויים לתובע וטענתה בדבר תשלום "וולונטרי" באה לעולם אך במסגרת ההליך שבפנינו.
איננו מקבלים טענת הנתבעת כי התשלום בוצע לפנים משורת הדין או שהוכחה עילה לשלילת הפיצויים מהתובע. אשר על כן, ציון זכאי להפרש פיצויי פיטורים בסך 2,198 ₪.
הלנת פיצויי פיטורים
154.לטענת ציון, קיבל תשלום ראשון עבור פיצויי פיטורים בתאריך 14.12.12 (שלושה חודשים וחצי לאחר סיום יחסי העבודה) ותשלום נוסף רק בחודש 1/13 (הסכום ששוחרר מקרן "מקפת"). חלק מהסכום לא שולם כלל.
לאור האמור, תובע הוא הלנת פיצויי פיטורים.
155.לטענת הנתבעת, התביעה ברכיב זה התיישנה שכן חלפו מעל ל-60 ימים ממועד התשלום ועד מועד הגשת התביעה.
יתרה מכך, האיחור בתשלום נעוץ בציון עצמו אשר סירב לשתף פעולה עימה ולחתום על טופס 161א.
עוד חוזרת הנתבעת על טענתה לפיה מדובר בתשלום ששילמה באופן וולונטרי ועל כן לא הייתה מוטלת עליה חובה לשלמו תוך 30 ימים.
156.סעיף 17 לחוק הגנת השכר קובע:
"17א.(א)הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים."
מסעיף 18א לחוק זה, למדים כי סעיף זה חל גם על הלנת פיצויי פיטורים:
"18א.התיישנה הזכות לפיצוי הלנת שכר, לפיצוי הלנת קצבה או לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, לפי סעיפים 17א ו-20(ד), או ביטל בית דין אזורי פיצוי הלנת שכר, פיצוי הלנת קצבה או פיצוי הלנת פיצויי פיטורים לפי סעיפים 18 ו-20(ד), יחולו הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961, על אף האמור בסעיף 6 לאותו חוק".
תביעתו של ציון הוגשה בתאריך 24.4.13, ולפיכך, תביעה זו התיישנה.
החזר ניכוי מהשכר
157.לטענת ציון, בחודש 8/12 ניכתה הנתבעת סך של 1,800 ₪ משכרו בגין נזק שנגרם לאוטובוס בו נהג.
לטענתו, הנתבעת לא הוכיחה את עלות התיקונים, מהו הנזק שנגרם, והאם היה זה באשמתו של ציון או לא.
158.לטענת הנתבעת, ציון חתם על הצהרה לפיה, הוא מסכים לניכוי השתתפות עצמית בגין נזק שיגרם לרכב הנתבעת בו הוא ימצא אשם. לטענתה, ציון הודה כי הוא אשם בתאונה ועל כן הייתה רשאית לנכות סך של 1,800 ₪ משכרו.
159.מחקירתו של ציון עלה, כי הוא מכחיש את אשמתו באירוע וכן את עלות התיקון:
"ש.אתה מודה שהיית מעורב בתאונת דרכים ופגעת ברכב וקיזזו לך
השתתפות עצמית?
ת.הייתה תאונה. קיזזו לי 1800 ₪ בתלוש בגלל השתתפות עצמית.
ש.אתה היית אשם בתאונה?
ת.לא.
...
התיקון עלה 200 ₪ ושמחה אמר שלא יחייב אותי. בגלל שפיטר אותי קיזז לי 1800 ₪.
במוסך שרציתי לתקן את זה ביקשו ממני 200 ₪. לא היה לי זמן ללכת לתקן כי יצאתי שוב עם קבוצה. היה נזק בפינה של האוטובוס. לא פגעתי ברכב. התאונה ארעה בסביבות 03:00 לפנות בוקר. "
160.מר הוברמן, העיד בחקירתו בפנינו כי אין בידיו מסמך בו מודה התובע באשמו בתאונה כמו גם מסמכים המעידים על גובה הנזק:
"ש.כשניכיתם לו 1800 ₪ בגמר חשבון ב - 8/12 (נספח ח' לתצהיר) ומפנה לסעיף 65 לתצהירך, היכן ההסכמה בכתב לקיזוז ?
ת.מפנה ל א'2 שם נכתב שבעבור כל נזק באשמת הנהג ישלם את גובה ההשתתפות העצמית של החברה.
ש.איפה המסמכים שמוכיחים את הנזק?
ת.הנזק היה יותר גבוה. אין לי מושג איפה המסמכים.
ש.איפה חקירת קצין הבטיחות והודעת התובע באשמה?
ת.לדעתי קיימת. צריך לחפש את הדוח תאונות של אותו תאריך. הסכום נוכה כדין בעקבות מכה שציון בן שושן עשה לאוטובוס. "
161.לאור האמור, הנתבעת לא הוכיחה כי רשאית היתה לנכות משכרו של התובע כלל, ואת הסכום שנוכה בפרט, ועליה להשיב לציון את הסך שנוכה משכרו- 1800 ₪.
דמי הבראה
162.בסיכומיו זנח ציון טענה זו.
טענת קיזוז לנתבעת
163.לטענת הנתבעת, בינה ובין ציון נחתם הסכם בתאריך 29.12.10, בו נערכה בדיקת התחשבנות בנוגע להפרשים להם היה זכאי ציון, ולאחריה אישר בחתימתו, כי מעבר לאמור, אין לו כל טענה בדבר שעות נוספות או רגילות. (צורף כנספח ו' לתצהיר מר הוברמן בעניינו של ציון).
לאור האמור, טוענת הנתבעת, כי מכוח ההסכם ציון מנוע ומושתק מלתבוע או מלטעון לקיומם של הפרשי שכר ו/או חוסרים בשעות.
164.בפסיקה נקבע לעניין "כתב ויתור":
"המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. כך, לא יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה:
(א) כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי;
(ב) כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו (ר' דב"ענז/3-229; דבענז/3-247 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ – ישראל נעים ואח' (טרם פורסם), והאסמכתאות שם);
(ג) העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור (ר' דב"עמז/3-140 כיתן בע"מ – סיימי חיות, פד"עיט, 489, 492; דב"ענז/3-55 יוסף סטרוגו ואח' – חב' השמירה בע"מ (לא פורסם);
(ד) יש פגם במסמך הויתור (ר' דב"ענז/3-53 לואיזה חדד ואח' – חירות בע"מ ואח' (לא פורסם) דב"ענה/3-164 אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ – משה גורין, פד"עכט 385, 389);
(ה) לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך. (ר' דב"ע נו/3-29 תנובה בע"מ – אסתר לוסקי (לא פורסם); דב"ע נו/3-55 יוסף סטרוגו ואח' – חב' השמירה בע"מ (לא פורסם); דב"ע לא/3-12 צ'יבוטורו – אטלקה, פד"ע ד 173, 177; דב"ע לא/3-22 ציקליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג 215, 218).".
דב"ע 2-10/98 אלדד קנטי נ' דיגיטלאקויפמנט (זק) בע"מ (פורסם בנבו, 01.06.1999)
165.אומנם ציון העיד בחקירתו בפנינו כי חתם על המסמך מיום 29.12.10, ואולם, לא נערך חשבון ממנו ניתן ללמוד כי התובע היה מודע לזכויותיו וידע על מה ויתר במסגרת החתימה על כתב הויתר וכן לאחר קבלת יעוץ משפטי התעוררו חילוקי דעות שכלל לא היו ידועים לציון בעת חתימת המסמך.
לאור האמור, אין מקום ליתן תוקף לכתב הויתור. טענת הנתבעת בעניין זה נדחית איפוא.
סיכום:
166.לנוכח כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:
לתובע מס' 1 מר ינקו:
א.הפרשי שכר (תעריף שעתי שגוי) בסך 9,327 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/12 ועד התשלום בפועל.
ב.הפרשי שכר ( תעריף 150% במקום 125%) 11,395 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/12 ועד התשלום בפועל.
ג.החזר קיזוז היעדרויות בסך 18,163 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/12 ועד התשלום בפועל.
ד.פיצויי פיטורים בסך 23,917 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/12 ועד התשלום בפועל
ה.החזר ניכוי הודעה מוקדמת בסך 4100 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/12 ועד התשלום בפועל.
ו.דמי הבראה בסך 1756 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/12 ועד התשלום בפועל.
ז.כמו כן תמסור הנתבעת לתובע מכתב שחרור כאמור בסעיף 91 לעיל.
לתובע מר ישראל
א.הפרשי שכר (תעריף שעתי שגוי) בסך 8,163 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה 1/3/12 ועד התשלום בפועל.
ב.הפרשי שכר (תעריף 150% במקום 125%) בסך 5,108 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה 1/3/12 ועד התשלום בפועל.
ג.החזר קיזוז היעדרויות בסך 11,890 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה 1/3/12 ועד התשלום בפועל.
ד.פיצויי פיטורים בסך 12,502 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה 1/3/12 ועד התשלום בפועל.
ה.הפרשי ותק ונייד בסך 460 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה 1/3/12 ועד התשלום בפועל.
ו.כמו כן תמסור הנתבעת לתובע מכתב שחרור כאמור בסעיף 128 לעיל.
לתובע מר בן שושן
א.הפרשי שכר (תעריף שעתי שגוי) בסך 9559 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/7/12 ועד התשלום בפועל.
ב.הפרשי שכר (תעריף 150% במקום 125%) בסך 5,264 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/7/12 ועד התשלום בפועל.
ג.החזר קיזוז היעדרויות בסך 16,632 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/7/12 ועד התשלום בפועל.
ד.הפרש פיצויי פיטורים בסך 2198 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/7/12 ועד התשלום בפועל.
ה.החזר ניכוי משכר בסך 1800 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/7/12 ועד התשלום בפועל.
מהסכומים לעיל יש לקזז דמי הודעה מוקדמת בסך 1968 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/7/12 ואילך.
167.כמו כן תשלם הנתבעת לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט בסך 1000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.
168.לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.
ניתן היום, י"ז אב תשע"ח, (29 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר שלמה ליב
נציג עובדים
|
|
מיכל פריימן
שופטת
|
|
מר יוסף מרקו
נציג מעסיקים
|