הנתבע העיד כי התובע שלח את כל הנתונים של כל העובדים לרואה חשבון (ע' 23 ש' 4-11), "בחלק מהפעמים בדוא"ל, בחלק מהמקרים מעביר את דוח Z פיזית ובכל מקרה היה מקבל את זה באימייל" (ע' 23 ש' 12-14). כאשר ב"כ התובע הקשה בעניין זה על הנתבע, "האם הוא היה מעביר לרואה חשבון גם את דוחות האקסל שלו?" הנתבע השיב: "את של העובדים כן, את שלו לא ראיתי..." (ע' 23 ש' 17-20).
הנתבע לא צירף לתצהירו הודעות דוא"ל, מהן ניתן ללמוד כי דוחות הנוכחות נשלחו למשרד רואה חשבון מדי חודש בחודשו; ואף לא פנה אל רואה החשבון שייתן בידו תצהיר על מנת להוכיח את טענתו, שלפיה דוחות הנוכחות, לרבות הדוחות של התובע נתקבלו אצלו מדי חודש בחודשו (ע' 23 ש' 27-33). הנתבע גם לא מצא לנכון לזמנו לעדות, שכן לדידו אין לרואה חשבון שהנתבע עזב אותו לפני 6 שנים אינטרס לסייע לו (ע' 24 ש' 1-5). לדידנו, יש לזקוף את העניין לחובת הנתבע. ברי על רקע עדותו במשרד העבודה, לאמור: "אני אפנה אל הרו"ח שקיבל את דיווחי השעות ועל מנת שייתן לכם תצהיר שהוא אכן היה מקבל את דיווחי השעות של העובד עדן מנצור. מכיוון שאנו כבר לא עובדים עם הרו"ח הנ"ל יכול להיות שהוא יסרב לתת לנו תצהיר. במידה והוא יסכים אעביר לכם את התצהיר עד התאריך ה-29.8.17. ככל והרו"ח יסרב לתת לנו תצהיר אנו נחייב אותו להעיד במסגרת ההליך המשפטי שמתנהל בכדי להגיע לחקר האמת". כאשר נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא פנה לרו"ח, הוא השיב כי "לא פניתי משום שהחוקרים של משרד העבודה אמרו לי שאין צורך... התיק שלי מספק חזק בלי זה...עובדה שהתיק נסגר" (ע' 25 ש' 10-26).
41.שישית, אני ער לטענת שובת הלב של הנתבע (סע' 11-14 לסיכומי הנתבע), כי אילו היה מדובר בדוחות שזויפו על ידי הנתבע, מובן כי הנתבע היה מתאים את הדוחות לתלושי השכר. ברם, תלושי השכר של התובע אשר לטענת הנתבע נמסרו לתובע מדי חודש בחודשו, שיקפו לדידו של הנתבע את מסגרת המשרה המלאה (186 שעות), הגנרית, וכללו אך שתי שורות - שכר יסוד ונסיעות בלבד. כך שלא ברור איזו התאמה נדרשה בעניין זה ומה נפקותם של הדוחות על תלושי השכר שניתנו לתובע. זאת במיוחד, שאין חולק כי התלוש לא שיקף את זכויותיו הסוציאליות של התובע, ובכלל זה לעניין דמי הבראה והפקדות לקרן פנסיה.
42.נפנה אפוא לדון בחישוב גמול השעות הנוספות:
43.לטענת התובע, בתקופת עבודתו, עבד בהיקף שעות ניכר, ולמצער 3 שעות עבודה נוספות בכל יום. לטענתו, עבד כל יום החל מהשעה 10:00 ועד לשעה 21:00 בערב, בימי שישי החל מהשעה 09:00 בבוקר ועד השעה 15:00 אחה"צ, ובימי שבת, החל מיציאת השבת ועד לשעה 22:00/23:00. לדידו של התובע, מכיוון שעבד בממוצע 25 ימים, הוא זכאי לתוספת של 75 שעות נוספות לחודש בשכרו.
44.לטענת הנתבע, כל חישוביו של התובע בנוגע ל"הנחת מוצא" לפיה עבד 3 שעות נוספות ליום אין לה על מה לסמוך. התובע, לא עבד כאמור בשעות נוספות כלל, ואף לא עבד את השעות אותן נדרש לעבוד ועל כן אין ממש בחישוביו התיאורטיים לגבי הפיצוי בגין השעות הנוספות.
45.אכן, שוכנענו כי התובע עבד שעות נוספות מדי יום. התובע טען בתצהירו כי עבד מדי יום החל מהשעה 10:00 ועד לשעה 21:00 בערב, היינו 11 שעות עבודה יומיות. עם זאת, התובע לא לקח בחשבון בחישובו את השעות בהן שהה בהפסקה, ואשר על פי סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א -1951, המעסיק אינו מחויב לשלם בגינן. נוכח הנזק הראייתי לו תרם התובע תרומה משמעותית, שכן היה אחראי ואמון על העברת הדיווחים של כלל העובדים, אנו קובעים על פי אומדנה, כי התובע הועסק שעתיים נוספות בלבד מדי יום.
46.זאת ועוד, התובע חישב את שכרו היומי הממוצע על סך של 44.5 שקלים לשעה, בהתאם לשכר יומי ממוצע בסך של 382 ₪. עם זאת, לנוכח העובדה שהתובע עבד בחלק מהתקופה בשכר שעתי נמוך יותר, עולה מהתלושים שצורפו על ידי התובע כי שכרו הממוצע של התובע לאורך כל תקופת עבודתו, הוא 41 ₪ לשעה. יוער, כי נוכח הסעד הנתבע בסך של 97,343 ₪ (בעבור השעתיים הנוספות הראשונות), נלקחו בחישוב גמול השעות הנוספות 37 חודשי עבודה (ינואר 12- ינואר 15 - סע' 12 -14 לסיכומי הנתבע; ע' 10 ש' 5-25). להלן החישוב:
125% * 2 (שעות נוספות בכל יום) * 24.5 (ימי עבודה ממוצעים בחודש) * 37 (חודשי עבודה) * 41 (שכר שעתי של התובע) = 92,916 ₪.
47.אשר על כן, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך 92,916 ₪.
פדיון ימי חופשה
48.לטענת התובע, הוא לא יצא לחופשה שנתית בתשלום במהלך תקופת עבודתו, כך שימים אלה לא נוצלו והנתבע לא שילם לו בעבור פדיון ימי החופשה המגיעים לו. יותר מכך, מעיון בתלושי השכר של התובע, לא נמצא כל אזכור לצבירה של ימי חופשה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם ניהול תלוש תקין. משכך, התובע זכאי לפדיון של 35 ימי חופשה. בסיכומיו טען התובע, כי הטענה היחידה של הנתבע בעניין זה היא כי התובע נסע לחו"ל ימים רבים העולים על החופשה המגיעה לו. ואולם, העובדה שהנתבע לא טרח להזמין את יהודה אדרי לעדות וכן לא טרח להמציא את תדפיס הכניסות והיציאות שלו מהארץ, וכן לא טרח להביא לעדות את רו"ח ולצרף תצהירי עובדים כפי שטען שקיימים בידיו, מוכיח כי אין כל בסיס לטענותיו כנגד התובע.
49.לטענת הנתבע, התובע לקח ימי חופשה רבים, מעבר למגיע לו על פי חוק, כאשר הוא נעדר באופן קבוע מעבודתו לצורך חופשות בארץ ובחו"ל, וקיבל שכר מלא על כך. על פי נתוני הנסיעות לחו"ל לפי דוח ביקורת הגבולות, הימים בהם שהה התובע בחו"ל עולים על סך ימי החופשה שהגיעו לתובע בכל שנה על פי חוק, כאשר בפועל חופשותיו עלו לאין ערוך על נתונים חלקיים אלו. בשנת 2012 ניצל התובע 18 ימים, בשנת 2013 ניצל התובע 43 ימים ובשנת 2014 ניצל התובע 20 ימים. התובע לא נסע מעולם עם יהודה לצורכי עבודה בחו"ל. כל נסיעותיו של התובע לחו"ל היו נסיעות אישיות לצרכי חופשה.
50.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להידחות. זאת חרף העובדה שבתלושי השכר אין אזכור של ימי החופשה. נבאר את טעמינו לכך.
51.ראשית, עיון בתעודת בירור פרטים על נוסע (ת/1), מגלה, כי בין השנים 2012- 2014 שהה התובע בחו"ל במצטבר סך של 81 ימים. טענת התובע שלפיה, כל נסיעותיו לחו"ל נעשו לצרכי עבודה לצורך עסקים שערך בצוותא עם הנתבע ועם יהודה, לא הוכחה. שכן, אפילו נצא מנקודת הנחה, שלפיה יהודה (אשר לא זומן להעיד על ידי התובע אלא נתבקש על ידו במסגרת גילוי מסמכים בין התובע לנתבע דוח כניסות ויציאות שנדחתה בהחלטה מיום 7.8.2018) נסע עם התובע לחו"ל, הרי שלא מן הנמנע כי הדבר נעשה גם לצורכי חופשה, ובלשונו של התובע: "הם חברים שלי שגדלו אצלי והיו אוכלים אצל אמא שלי בארוחת צהריים" (ע' 11 ש' 7-8).
52.שנית, אכן, כאשר עומת הנתבע עם אמירתו של התובע שלפיה התובע ויהודה נסעו לצרכי עבודה 7 פעמים לארה"ב ופעם אחת לצרפת, וכאשר נשאל בהמשך על ידי בית הדין באותו עניין, הוא השיב: "אני לא יודע כמה פעמים ואם היו; אני יודע שעדן היה בחו"ל הרבה פעמים למטרת בילוי, גם לפני שפתחנו את העסק בנתניה הוא טס פעמיים לבילויים...עדן עובד שלי, אם היה טס היה טס בשבילי." (ע' 21 ש' 31-32; ע' 22 ש' 1-4). כלומר, מדבריו של הנתבע עולה אפוא כי למצער, חלק מנסיעותיו של התובע לחו"ל בתקופה זו היו לצרכי בילויים. מכל מקום, קשה להתעלם מהעובדה כי התובע לא תמך את טענותיו בראיות נוספות כמו העתק כרטיסי נסיעה (שמהם ניתן ללמוד על יעדי הנסיעה), פגישות עבודה שהתקיימו וכיוצ"ב, בפרט שמדובר בכמות ימים נכבדה בה שהה בחו"ל.
53.שלישית והעיקר, הנתבע אמנם לא שילם לתובע גמול שעות נוספות כדין, אך לא נטען וממילא לא הוכח, כי הנתבע לא שילם את המשכורת הבסיסית עליו התחייב כלפי התובע, וכי ניכה ימי חופשה בעד שהותו של התובע בחו"ל.
54.אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה להידחות.
תלושי שכר
55.לטענת התובע, חרף החלטות שיפוטיות ברורות שהורו לתובע להמציא פנקס שכר כדין, התובע לא טרח לעשות כן אלא המשיך במתן תירוצים כביכול רו"ח נהלו פנקס שכר באמצעות תוכנת "מכפל". אפילו נצא מנקודת הנחה כי הנתבע מסר לתובע תלושי שכר, הרי שמדובר בתלושי שכר חלקיים אשר אינם כוללים את נתוני השכר הנדרשים בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958.
56.לטענת הנתבע, תלושי השכר נמסרו לו על ידי רואה החשבון מדי חודש בחודשו. יתרה מזו ככל שתלוש כזה או אחר לא נמסר לו, לא הייתה כל מניעה לתובע לבקשו מרואה החשבון, כפי שהוא עשה לכל הפחות במועד בו חפץ לקבל ויזה לארה"ב, כאשר אחד מתנאי קבלתה הוא הצגת תלושי שכר. בנוסף טוען הנתבע, כי התובע עצמו הודה כי כלל אינו יודע מהו "פנקס שכר", והרי פנקס שכר הוא לא אחר מאשר שיקוף של תלושי השכר. הנתבע הצהיר, והצהרתו בעניין זה לא נסתרה, כי פנקסי השכר נוהלו על ידי רואי החשבון של בית העסק, באמצעות תוכנת השכר "מכפל" (המוכרת על ידי רשות המס), כאשר תלושי השכר שהופקו לתובע הם פלט מתוך אותה תוכנת שכר, וככאלה הם הוכחה לכך שהנתבע ניהל פנקס שכר כנדרש, ומדובר בלא יותר מניסיון נוסף של התובע לקבל לידיו כספים שאינם מגיעים לו.
57.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל בעיקרה. נבאר.
58.אכן, עדותו של התובע בעניין זה לא היתה קוהרנטית, שכן בחקירתו הנגדית הודה התובע כי קיבל לידיו את כל התלושים, למצער כאשר קיבל ויזה לארצות הברית (ע' 15 ש' 7-16); ומכל מקום הוכח, כי התובע היה יכול לקבלם אך הוא בחר שלא לקחת אותם, שכן משכורתו היתה קבועה (ע' 12 ש' 20-32). ואולם וזה העיקר, מבחינה אובייקטיבית תלושי השכר היו חלקיים, שכן הם לא שיקפו, למצער את ימי החופשה שנצברו לטובת התובע וכן את שעות העבודה בפועל, ובכלל זה את השעות הנוספות (כאשר הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי משכורתו של התובע כללה בחובה גמול שעות נוספות).
59.אשר על כן, התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין בסך של 5,000 ₪.
הודעה על תנאי עבודה
60.לטענת התובע, כיום אין מחלוקת שלתובע לא נמסרה על ידי הנתבע הודעה בכתב ובה פירוט של תנאי עבודתו. הנתבע לא הביא שום ראיה כנגד ולפיכך זכאי הנתבע לפיצוי בשל כך.
61.לטענת הנתבע, בניגוד לטענת התובע, נמסרה לו הודעה מפורטת על תנאי העסקתו, אך בחלוף 7 שנים ממועד תחילת עבודתו לא אותר המסמך שנמסר לתובע. מכל מקום, התובע לא טען כי לא היה ידוע לו פרט כזה או אחר הנובע לתנאי העסקתו, ומדובר בטענת אווירה גרידא.
62.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל, שכן הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו שלפיו מסר לתובע הודעה על תנאי עבודה. לא השתכנענו כי הנתבע מסר לתובע הודעה על תנאי העסקתו, שמא בשל יחסי החברות בין השניים עליו מטיל הנתבע את יהבו.
63.אכן, התובע קיבל את שכרו (ללא תשלום שעות נוספות) בזמן, אך בד בבד התובע לא קיבל את זכויותיו הסוציאליות עד היום. מכל מקום, וזה העיקר, הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני או טענת "אווירה" כלשון הנתבע, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים. עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך. מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק (עע(ארצי) 154/10 שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ (מיום 3.5.2011).
64.אשר על כן, הרינו מעמידים את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 5,000 ₪.
תשלום דמי הבראה
65.לטענת התובע, הנתבע לא שילם לו דמי הבראה בהתאם לצו הרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש; הדבר משתקף בתלושי השכר שלו, ולפיכך הוא זכאי ל-16.5 ימי הבראה, אשר שווים 6,237 ₪.
66.לטענת הנתבע, אכן, בשל חוסר ניסיונו וגילו הצעיר במועד פתיחת עסקו, הוא הכיר את חובתו לשלם דמי הבראה לתובע. מאז הנתבע הביע מספר פעמים את רצונו ונכונותו לשלם לתובע אך האחרון סירב לקבל כספים אלו מהנתבע. ביום 10.10.2019 ביקש ב"כ הנתבע "שובר או החלטה שתאפשר למזכירות להפקיד פקדון כזה" (ע' 26 ש' 15).
67.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ובהעדר מחלוקת על גובה החוב, הנתבע ישלם לתובע תשלום דמי הבראה בסך 6,237 ₪.
הפקדות לקרן פנסיה
68.לטענת התובע, בהתאם לחוק ולצו ההרחבה, היה על הנתבע להפריש עבורו מדי חודש בעבור פנסיה ופיצויים, אך הוא לא עשה כן, ואף התעלם מבקשותיו החוזרות והנשנות של התובע לאורך השנים. לפיכך, זכאי התובע לטענתו להפרשות פנסיה בסך של 47,810 ₪. עוד טוען התובע כי לא ניתן לתת לנתבע להודות במחדליו מבלי לקבל סנקציה ברורה בגינה, ובכלל זה הפרשי ריבית והצמדה.
69.לטענת הנתבע, בשל חוסר ניסיונו וגילו הצעיר במועד פתיחת עסקו, הוא לא הכיר את חובתו לשלם דמי פנסיה לתובע. מאז הנתבע הביע מספר פעמים את רצונו ונכונותו לשלם לתובע אך האחרון סירב לקבל כספים אלו מהנתבע. הנתבע אף בדק את האפשרות להפקיד בקרן פנסיה את חלק המעסיק בלבד, אך הובהר לו כי הדבר אינו אפשרי (סע' 44 לתצהיר הנתבע). בתום דיון ההוכחות טען ב"כ הנתבע כי "לגבי הפנסיה – צריך שגם העובד יפקיד" (ע' 26 ש' 14). לפיכך, כל עיכוב בתשלום כספים אלו רובץ לפתחו של התובע בלבד, ואין כל מקום לחייבו בפיצויי הלנה, ריבית, הצמדה או כל תוספת אחרת. מוסיף הנתבע וטוען, כי חישוביו של התובע מוגזמים ומופרכים, וכוללים את חלקו של התובע עצמו, בעוד שהנתבע מחויב אך ורק בחלקו של העובד.
70.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את המסכת הראייתית, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל בחלקה, שכן הנתבע מחויב לשלם לתובע פיצוי בגין העדר הפקדות המעסיק לקרן פנסיה בלבד, כדלקמן:
|
שנה
|
שיעור ההפקדות
|
שכר ברוטו
|
סך הפרשות
|
|
2012
|
8.34%
|
90,056
|
7,510
|
|
2013
|
10%
|
108,564
|
10,856
|
|
2014
|
12%
|
106,919
|
12,830
|
|
2015
|
12%
|
8,907
|
1,068
|
| |
|
סה"כ
|
32,264 ₪
|
71.בזיקה לכך נציין, כי טענת הנתבע שלפיה "בזמן אמת התובע עצמו הודה כי הנתבע מעולם לא קיפח אותו ולא גזל ממנו (הקלטה 1: ע' 2 ש' 16-18; ע' 17 ש' 15-16; הקלטה 3: ע' 8 ש' 2-4)"(סע' 3 לסיכומי הנתבע), צריכה להיבחן בהקשר הדברים והדבקם.
72.אשר על כן, הנתבע מחויב לשלם לתובע פיצוי בסך 32,264 ₪ בגין הפקדות לקרן פנסיה שלא בוצעו.
סוף דבר
73.אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע, תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים:
א.גמול שעות נוספות בסך 92,916 ₪.
ב.פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין בסך 5,000 ₪.
ג.פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה כדין בסך 5,000 ₪.
ד.תשלום דמי הבראה בסך 6,237 ₪.
ה.תשלום פיצוי בגין אי הפקדות לקרן בסך 32,264 ₪.
הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2015 ועד יום התשלום בפועל.
74.בנוסף, הנתבע יישא בהוצאות משפט של התובע בסך של 8,000 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, י"ח כסלו תש"פ, (16 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
מר רון שפיר –
נציג ציבור, עסיקים
|
|
דורון יפת , שופט
|