רות עשור נ' מדינת ישראל - משרד החינוך ואח'

1.גב' רות עשור, התובעת, מבקשת כי נחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, העסקה פוגענית, התנכלות תעסוקתית, לשון הרע ועגמת נפש בסך כולל של 220,000 ₪.

2.התובעת עובדת משרד החינוך, מורת שילוב בבית הספר "אפלמן" בדימונה (להלן – בית הספר) מזה כ-34 שנה. הנתבעת 1, מדינת ישראל ( משרד החינוך) היא מעסיקתה של התובעת, והנתבעת 2 היא מנהלת בית הספר מזה כ-4 שנים. בית הספר הוא בית ספר רב תחומי המופעל על ידי רשת עמל והוא אולפנה דתית. במהלך חודש מאי 2014 קרתה תקרית בין הנתבעת 2 לבין התובעת, שהצדדים חלוקים באשר לנסיבותיה. בעקבות תקרית זו הגישה הנתבעת 2 תלונה במשטרה כנגד התובעת והתובעת זומנה להליך משמעתי שלאחריו קיבלה מכתב נזיפה מאת הנתבעת 1.

3.לטענת התובעת, עם כניסתה של הנתבעת 2 לנהל את בית הספר עשתה האחרונה כל שלאל ידה כדי לפגוע בתובעת. כך, לטענתה, הנתבעת 2 - האשימה אותה האשמות פרועות חדשות לבקרים, הציקה לה ופגעה בכבודה; במהלך יום 20.5.14 האשימה אותה הנתבעת 2 כי היא אינה משתפת פעולה עמה וכי הפרה הפרות משמעת עד כדי עירוב משטרת ישראל באירוע; הנתבעת 2 הייתה מעוניינת שהתובעת תפרוש ומשסירבה לפרישה זכתה ליחס צונן ולהתעלמות מופגנת, אף על פי שמילאה אחר כל בקשה ודרישה מקצועית ומילאה את עבודתה נאמנה; מטרתה של הנתבעת 2 היתה להוציאה מהמערכת ולשם כך מנעה ממנה אף תפקידים רבים שהייתה יכולה למלא; היא מנהלת מעקב אחרי התובעת, מונעת מהורים לשוחח עמה ומבצעת כלפיה מעשי נידוי והחרמות, ואף פעלה לכתיבת מכתב כנגדה לפיקוח במשרד החינוך באשר לאי תפקודה לכאורה; עוד מתארת התובעת בתביעתה אירוע בו זכתה לחוסר גיבוי מצד המנהלת למול תלמיד והוריו וכן טוענת ליחס מזלזל לו זכתה במהלך שיחתה עם המנהלת בעניין. כמו כן התברר לה כי הנתבעת 2 דיווחה על התובעת כמורה בתכנית "אופק חדש" בעוד היא אינה כזו, ובכך נמנעו ממנה זכויות המגיע לה וכאשר ביקשה לנסוע למשרד החינוך לברר זכויותיה ולהבהיר כי אין ברצונה לפרוש, חלה אף החרפה ביחסה של הנתבעת 2 כלפיה; כחלק מההתנכלות לה "זכתה" קוצצו שעתיים נוספות בהן היתה מכינה תכניות עבודת הקלדות לתלמידים; ביום 23.12.14 זומנה לשימוע במשרד החינוך בטענות שווא כאשר לטענתה כל שנכתב בזימון לשימוע הוא שקר והנכון הוא שכל שביקשה הוא להביע מחאתה כנגד התנהלות הנתבעת 2, ועל כן נכנסה לחדרה ואמרה בכעס "עד מתי תרדפי אותי" כשבניגוד לנטען בזימון לשימוע לא זרקה כל קלסר לעברה של הנתבעת 2, אלא הניחה קלסר דק על שולחנה כאות מחאה, שלא בנוכחות תלמידים ומורים כי אם בנוכחותה של מזכירתה של הנתבעת 2 בלבד. לטענתה אף התלונה במשטרה שנפתחה בעקבות כך נסגרה במהרה ומי שיצרה אווירה לא נעימה היא הנתבעת 2.

4.עוד מוסיפה התובעת, שהתנהלות משרד החינוך בעניינה היתה מוטה וחד צדדית כאשר קיבלה ביום 8.1.15 את החלטת הנזיפה כאשר רק ביום 18.1.15 קבלה מכתב "התראה בטרם נזיפה" – דהיינו החלטת הנזיפה ניתנה עוד בטרם ההתראה. לטענתה, אף בשימוע ביום 23.12.14 שניהלה הגב' אסנת זגורי, כממונה על המשמעת, נמשכה המתקפה עליה על ידי המפקח האזורי על החינוך ואף סרבו לבקשתה לקבל את פרוטוקול השימוע.

5.לטענת התובעת, משרד החינוך ממנו יש לצפות לחובת תום לב מוגברת, לא רק שהתעלם מפניותיה לעזרה אלא שערך לה משפט שדה כשכל הליכי ה"שימוע" היו נגועים בחוסר תום לב, חד צדדיות וזלזול . כן טוענת כי התנהלותה של הנתבעת 2 כפי שפורט לעיל היתה התעללות ממש והתנכלות וגרמה לה לחשש תמידי באשר לעתידה התעסוקתי בשל ניסיונותיה להביא לפרישתה ויש בהם משום העסקה פוגענית והתנכלות תעסוקתית. לאור האמור טוענת התובעת כי על הנתבעות לשפותה בגין הפרת חובת תום הלב והתנכלות תעסוקתית בסך של 50,000 ₪.

6.עוד טוענת התובעת כי יש לפצותה בגין לשון הרע. לטענתה, בהתנהלותן של הנתבעות נפגמה הערכתה של התובעת בעיני האדם הסביר ובכלל זה עובדים אחרים בנתבעת וכן נפגעה על ידי הודעות כוזבות שנישאו בגנותה על ידי בעלי עניין אשר תכליתם היא להשחיר את שמה לרבות תלונת השווא במשטרה וכי המעשים המיוחסים לנתבעת 2 אשר הופנו כלפי התובעת במהלך העסקתה יש בהם כדי להשפילה בעיני הבריות לבזותה ולפגוע במשלח ידה. לטענתה התנהלות הנתבעות לרבות הגשת תלונת שווא במשטרה פגעו הנתבעות בשמה הטוב ובכבודה באופן קשה כשהיא נלקחה למשטרה כאחרון העבריינים מושפלת ובוכייה למול תלמידים ומורים. לטענתה יש לקחת בחשבון פסיקת הפיצוי את הנסיבות המיוחדות של אישיותה וותקה המוניטין החיובי שצברה וכן הקהילה המקצועית והדתית, חומרת הפגיעה בה ובמוניטין שצברה ומידת התפוצה של הפרסום הפוגעני ונגישותו לסביבה בה היא חיה. לטענת התובעת בגין הגשת תלונת השווא במשטרה וכן בגין הוצאת מכתב הנזיפה על לא עוול בכפה ורק בשל התנהלות קלוקלת של הנתבעות, אשר פגעה בה ובשמה קשות והוציאה דיבתה רעה ואשר גרמו לה נזקים קשים סבל וצער עגמת נפש ונזק לעתידה המקצועי יש לחייב הנתבעות בסך של 50,000 ₪ בגין לשון הרע.

7.עוד טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעות בגין עגמת נפש בשל התנהלותה המקוממת של הנתבעת 2 ואותו אירוע בו הואשמה בעבירת משמעת והשימוע בגינו, אשר הותיר בה תחושת השפלה עמוקה, אכזבה, חוסר ביטחון עצמי, נזק נפשי ועלבון אישי צורב בסך של 120,000 ₪ וזאת בשים לב לתקופת העסקתה הארוכה אצל הנתבעת מחד והיחס המחפיר והמשפיל לו זכתה מאידך.

8.כן עתרה התובעת במסגרת תביעתה למתן צו עשה לביטול הנזיפה אותה קיבלה במכתב מיום 8.1.15.

9. בהודעתה של התובעת מיום 6.10.15 צמצמה התובעת את הסעדים אותם היא תובעת מהנתבעת 2 לסעד לפיצוי בגין לשון הרע בלבד. יתר הסעדים- מתן צו עשה למחיקת הנזיפה, פיצוי בגין התנכלות תעסוקתית והעסקה פוגענית ופיצוי בגין עגמת נפש נותרו כנגד הנתבעת 1. להודעתה זו של התובעת ניתן תוקף של החלטה על ידי כבוד סגן הנשיאה, השופט סופר.

טענות הנתבעות

10.לטענת הנתבעת 1 בעקבות פתיחתה של חקירה פלילית בחודש מאי 2014 כנגד התובעת בגין איומים, העלבת עובד ציבור ותקיפה סתם ולאחר עיון מעמיק בחומר הראיות החליט הממונה על אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה להמליץ לנתבעת לשקול נקיטת הליך משמעתי פנים משרדי של נזיפה לאחר ביצוע שימוע. לפיכך, ובטרם התקבל ההחלטה זומנה התובעת לשימוע שנערך ביום 31.12.14 בפני סגנית מנהלת המחוז, הגב' זגורי, ובנוכחות מנהלת תחום כוח אדם בהוראה במחוז ומפקח בית הספר. לטענת הנתבעת 1 לאחר השימוע עיינת מנהלת המחוז בכל החומר בעניינה של התובעת, בין השאר בפרוטוקול השימוע ולאחר ששקלה בכובד ראש את מכלול טיעוני התובעת, החליטה כי בנסיבות העניין יש לנקוט כנגד התובעת באמצעי משמעת של נזיפה. לפיכך טענה הנתבעת פעלה היא בהתאם לדין ולנהלים ויש לדחות את התביעה כנגדה. מוסיפה הנתבעת 1 וטוענת כי התובעת הלכה למעשה לא הצביעה על עילות התביעה כנגדה ובכלל זה לא פירטה כלל כיצד הנתבעת 1 התנכלה אליה תעסוקתית כטענתה או כיצד הפרה כלפיה את חובת תום הלב ואת הטיעונים כלפיה בעניין עוולת לשון הרע (אשר ממילא נמחקה כנגדה) ועל כן דין התביעה להימחק בהעדר עילת תביעה. כן טוענת הנתבעת כי גם טענות התובעת בעניין עגמת נפש הן טענות כלליות והתובעת אף שבה וחוזרת על הסעדים המבוקשים על ידה כשבכל מקרה הסעד המבוקש על ידה בגין עגמת נפש הוא מופרך ומופרז ומנוגדים להלכות בעניין. אשר לביטול הנזיפה טענה הנתבעת 1 בכתב ההגנה כי המדובר בהליך המצוי בפררוגטיבה הניהולית של המדינה והתערבות של בית הדין בעניין תרוקן מתוכן את סעיף החוק הרלבנטי בחוק שירות המדינה משמעת המעניק סמכות למדינה לפעול בהליך כאמור. מבלי לגרוע מן האמור טענה הנתבעת 1 כי טענות התובעת ברובן מתייחסות למערכת היחסים בינה לבין הנתבעת 2; כי טענת התובעת כי מכתב הנזיפה יצא אליה בטרם האזהרה שכן מכתבה של הנתבעת 1 מיום 18.1.14 היה כתגובה למכתבו של ב"כ התובעת מיום 30.12.14 וכי האזהרה המצוינת בו מתייחסת לאירוע אחר ונוסף שהוא נפרד מאירוע המשמעת בגינו הוצאה האזהרה לתובעת; כי לא סירבה ליתן בידיי התובעת את הפרוטוקול של השימוע ולו זו היתה פונה אליה לאחר השימוע הוא היה מועבר אליה ובכל מקרה גם אם לא הועבר הפרוטוקול עקב שגגה אין המדובר בפגם היורד לשורשו של עניין שיש בו לבטל את אמצעי המשמעת שננקט כנגד התובעת; כי התובעת לא פנתה למנהלת המחוז או לגורם אחר במשרד החינוך כדי לערער על החלטת הנזיפה כי אם בחרה לאחר חצי שנה לפנות ישירות לבית הדין; כי טענת הנתבעת שהנזיפה ניתנה לאחר השימוע אינה ברורה ולא ברור על מה היא מלינה. זאת ועוד, המדינה טענה שתביעה זו אינה תביעתה הראשונה של התובעת נגד משרד החינוך ובתביעה קודמת שהגישה בשנת 2009 בתיק ס"ע 2886/09, טענה התובעת שמשנת 2006 הייתה חשופה להתנכלות מכוונת מצד מנהל בית הספר, אשר סגר לטענתה את כיתת החינוך המיוחד כדי לגרום לה לעזוב את בית הספר. תביעה זו נמחקה בסופו של דבר לאחר המלצת השופט כהן.

11. הנתבעת 2 טענה ראשית כי יש למחוק את התביעה כנגדה על הסף בשל העדר יחסי עובד ומעסיק. בכל מקרה טענה הנתבעת 2 כי עם כניסתה לניהול בית הספר דרשה מכלל המורים עדכון שוטף על הנעשה וזאת מתוך שאיפה לקדם את בית הספר לטובת תלמידיו. לטענתה גישתה הניהולית השונה מהניהול הקודם של בית הספר לא היתה לרוחה של התובעת ועל כן נוצרו חילוקי דעות ביניהן שאף הובילו לתקרית אלימה לטענתה מצדה של התובעת. עם זאת טוענת הנתבעת 2, זכתה התובעת ליחס מקצועי ראוי והגון ובין היתר משבחת אותה כשנדרש אך בד בבד מציגה בפניה ביקורת מקצועית שלילית כשצריך, בין היתר עקב תלונות הורים בדבר חוסר תפקוד, יחס בלתי ראוי לתלמידים וכיוצא בזאת. לטענתה בעבר אף תלמידים סירבו להשתתף בקבוצות ה"תגבור" אותן לימדה התובעת כחלק מתפקידה כמורת שילוב כאשר בתגובה לביקורת שהופנתה כלפיה נהגה התובעת להגיב בתוקפנות ובהרמת קול. הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת לעניין התקרית האלימה כי בחודש מאי 2014 במסגרת בקרה שוטפת אותה היא עורכת על תכניות הלימוד ובשל הקשיים בניהול קבוצות הלימוד כאמור לעיל, היא פנתה לתובעת באמצעות מסרון טקסט בבקשה כי תעביר לעיונה מערכת שעות מעודכנת תכניות לימוד ועוד. ואולם, לטענתה בתגובה למסרון זה התפרצה התובעת למשרדה, הרימה את קולה, איימה עליה ואף הטיחה לעברה קלסר, בנוכחות מורים ותלמידים. בעקבות כך טוענת כי פנתה לממונים עליה במשרד החינוך ובהמלצתם אף הגישה תלונה במשטרת ישראל בגין תקיפה. בשל אותה התנהגות זומנה התובעת לשימוע במשרד החינוך ואף ננקט כנגדה אמצעי משמעת של נזיפה. לטענת הנתבעת 2 לאחר זמן קצר קראה לתובעת לשיחה וביקשה לפתוח דף חדש וכי בימים אלו פועלות הן בשיתוף פעולה וללא קושי. הנתבעת הוסיפה וטענה כי פניותיה אל התובעת בעניין פרישה הן בהתאם להנחיות משרד החינוך ולאחר שזו השיבה בסירוב לא פנתה אליה עוד בעניין זה; כי לא מנעה מהתובעת כל תפקיד וממילא התובעת לא פנתה בבקשה לקבל תפקיד כלשהו; כי התובעת דווחה כמורת אופק חדש לפי הנחיות משרד החינוך ומשבקשתה לפטור בעניין טרם אושרה באותו מועד; כי בקשתה לשעות נוספות טופלה כבכל בקשה ולא נפל כל פגם בעניינה; כי בשל טעות תמת לב דווחה התובעת כמורת חינוך גופני ולא כמורת שילוב והדבר תוקן באופן מיידי; כי התובעת סירבה לבצע את שעות ה"רישום" (שעות שאינן לימוד תלמידים בפועל) בתוך כתלי בית הספר ולפיכך נשלח אליה מסרון המבקש לדעת מתי יצאה; באשר לסעד הנתבע ממנה בגין לשון הרע (נציין כי הנתבעת 2 טענה בכתב ההגנה טענות נוספות בקשר ליתר הסעדים אך בשל הודעת התובעת מיום 6.10.15 המפורטת לעיל אין אנו נדרשים לדון בהן) כי התובעת לא טרחה לפרט כיצד מתקיימות יסודות העוולה הנטענת, אילו ביטויים בכתב או בעל פה הן לשון הרע, באילו נסיבות פורסמו ברבים אם בכלל וזאת בניגוד להלכה הפסוקה מה גם שתלונה למשטרת ישראל אינה מקיימת את רכיב הפרסום הנדרש ואף מכתב הנזיפה שנשלח אליה על ידי משרד החינוך ולא על ידי הנתבעת 2 אינו בגדר פרסום. לחילופין טוענת הנתבעת 2 כי עומדת לה הגנת תום הלב בין היתר בהתאם לסעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע בהיותה הממונה המקצועית על התובעת והתבטאויותיה בעניינה של התובעת היו במסגרת תפקידה וכן הגנת אמת בפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק שכן כל התבטאויותיה בגין התובעת הן אמת לאמיתה.

12.מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה וכן מר אלברט לוי, חבר מועצת העיר דימונה ואחראי על מוסדות חינוך "ממלכתי – דתי" בדימונה. כמו כן הוזמנו לעדות, מר קובי מאדי, מורה בבית הספר ששימש כחלק מהזמן כסגן מנהל בית הספר וכמנהל חטיבת הביניים והגב' שולי אסף, מזכירת רכש בבית הספר אשר נכחה באירוע המשמעת בגינו ננקט הליך השימוע כנגד התובעת; מטעם הנתבעת 1 העידה הגב' אסנת זגורי, הממונה על המשמעת במחוז הדרום אשר כיהנה במועדים הרלבנטיים לתביעה כסגנית מנהלת המחוז וכן מר זאב אלדר המשמש כמפקח כולל במשרד החינוך בחינוך הממלכתי דתי במחוז הדרום. מטעם הנתבעת 2 העידה הנתבעת 2 בעצמה.

להלן נדון ברכיבי התביעה.

דיון והכרעה:

פיצוי בגין לשון הרע

13.כאמור, טענה התובעת לפיצוי בגין לשון הרע. בבר"ע 7192-02-13 די.אס. פי. גרופ בע"מ נ' אלי אסולין, מיום 26.5.13 סיכמה השופטת לאה גליקסמן בסעיפים 9 ו-10 להחלטתה את חובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965:

" 9. נאמר בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) כמפורט להלן:

"בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פרסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, שבהם השתמש הנתבע". כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדויקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה". (ע' 421).

10. בהקשר לחובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה בגין פרסום לשון הרע נקבע בפסיקה כי - "כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין), מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא את דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו "את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע", ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה [ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא (1) 160, 163 (1967); המר' (מחוזי י-ם) 688/66 119/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' קול העם בעירבון מוגבל, פ"מ ח 396 (1953) בפס' 5 לפסק דינו של השופט ב. הלוי; אורי שנהר דיני לשון הרע 420 – 421 (1997); ...

אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 174 – 177). אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר. לא מן הנמנע, כי תובע ימנע במתכוון מלתבוע בגין ביטוי מסוים המופיע בפרסום, אשר אף בו יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיו יש לנתבע הגנה, והתובע מבין שביחס לביטוי זה לא יוכל להצליח בתביעתו ... אוסיף ואציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ייתכנו מצבים בהם יוכל התובע לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין מפורשות בכתב התביעה, כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום. רק כך יובטח, כי הנתבע ידע להתגונן בפני הפרסום כולו. מטבע הדברים, יתאימו מצבים אלה למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. ברם, במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט"". רע"א 291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (25.6.2012)."

14.התובעת בתביעתה ובתצהירה לא עמדה בכללים האמורים והלשון בה נקטה היתה כללית מבלי שהיא מפרטת במדויק את האמירות בגינן טוענת היא להוצאת דיבתה. כך בתצהירה נקטה התובעת לשון כללית לפיה הנתבעת 2 נהגה "להכפיש את שמה" "לדבר בגנותה", "להעלות טענות שווא", "למסור הודעות כוזבות" אשר מטרתם להשחיר את שמה (סעיפים 86-87 לתצהיר התובעת) וכן בדבר "מעשים המיוחסים לנתבעת 2 ואשר הופנו אליה במהלך העסקתה". עוד טוענת התובעת כי העובדה שקיבלה נזיפה בעקבות התנהלותה של הנתבעת 2 פגעה בה קשות ו"הוציאה דיבתה רעה" (סעיף 102 לתצהיר התובעת). טענות כלליות אלו של התובעת כלפי הנתבעות אינן עומדות בכללים האמורים ועל כן אין התובעת זכאית לפיצוי בגין אלו.

15.מלבד אמירות אלו טוענת התובעת באופן מפורט יותר כי התלונה שהגישה הנתבעת 2 במשטרה כנגדה בגין האירוע שפורט לעיל במהלכו כך נטען הושלך קלסר על ידי התובעת לעברה של הנתבעת 2 ופגע בידה מהווה לשון הרע וזאת נוכח כך כי לא היו דברים מעולם וכי הוכח כי תלונתה של הנתבעת 2 היתה חסרת בסיס והוגשה ברוע לב ולראייה שהתלונה נגנזה (סעיפים 88-103 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת בסיכומיה הוכח כי הקלסר לא פגע בידיה של הנתבעת 2 ועל כן תלונתה היא תלונת כוזבת.

16.באשר לתלונה במשטרה, ראשית טענות התובעת על לקיחתה לתחנת המשטרה כאחרון העבריינים הוכחה כלא נכונה כאשר העידה כי למעשה זומנה לחקירה במשטרה כשבוע לאחר המקרה והגיעה לחקירה מביתה (ראו עמוד 13 שורות 8-15) ולמעשה כל טיפול המשטרה בעניין בוצע באופן דיסקרטי. יתרה מכך, סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה בנסיבות שבהן תביעת לשון הרע מתייחסת לפרסום שהתבטא " בהגשת תלונה על הנפגע ... שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה..." . בהתאם נפסק כי הגשת תלונה בתום לב למשטרה לברור חשד על ביצוע עבירה בידי פלוני אינה יכולה להקים עילה לתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע (ראו: ע"א 7699/11 אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס (ניתן ביום 25.12.13). בנסיבות שלפנינו בהן התובעת נכנסה לחדרה של הנתבעת 2, והשליכה את הקלסר בזעם (כך אף לגרסתה של התובעת עצמה, ראה תצהירה וכן מכתבה של נציבות שירות המדינה (משמעת) נספח 1 לתצהירה של הגב' אסנת זגורי, וכן ראו עדותה של מזכירתה של הנתבעת 2 בעמוד 5 ש' 28-32). גם אם לא השליכה התובעת את הקלסר לעברה של הנתבעת 2 כטענתה או כי הקלסר לא פגע בידה, כי אם הניחה אותו בזעם על השולחן, הרי שהסיטואציה כולה כפי שעלתה בפנינו (ראו עדותה של הגב' שולי אסף שנכחה באירוע לגבי אופיו של האירוע בעמוד 5 שורה 28-32 וכן העידה כי לא ראתה מקרה שכזה קודם, בעמוד 6 שורה 17-18 לפרוטוקול מיום 21 בספטמבר 2016) ייתכן והיה בה כדי להביא את הנתבעת 2 לחוש מאוימת ולא ניתן לומר כי הגשת התלונה במשטרה על ידה נעשתה שלא בתם לב ועל כן זוכה היא להגנה שבסעיף 15(8) לחוק. בעניין תם הלב שבהגשת תלונה במשטרה הפסיקה קבעה שיש להתמקד באמונתו הסובייקטיבית של המתלונן אודות אמינות תלונתו, כך שגם אם התלונה נתגלתה בסופו של דבר כמוטעית עדיין תעמוד למתלונן הגנת תם הלב, ראו ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, לו (2)141 (1981) וכן ראו את דברי השופט יצחק עמית בע"א 7426/14, פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, (ניתן ביום 14.3.16).

17.כך גם הוכח בפנינו כי פנייתה של הנתבעת 2 למפקח, נעשתה אל המפקח בלבד, ללא העתקים ומתוקף תפקידה ולא הוכח כי הנתבעת 2 פרסמה אודות התובעת את דבר זריקת הקלסר לכאורה ופגיעתו בידיה. כך, לשאלת ב"כ הנתבעת 2 האם המורים ידעו על שליחת המכתב, העידה התובעת כי: "כל המורים ידעו שרות עשור זרקה קלסר, זה יותר חמור מהמכתב" אך לא הוכיחה כי הנתבעת 2 היא שפרסמה את הדבר ואילו היא הודתה כי אין העתקים של המכתב (עמוד 13 שורות 8-22).

18.אשר לטענות התובעת הנוגעות למכתב הנזיפה בקשר עם הוצאת לשון הרע – לא מצאנו כל קשר בעניין זה ולמעלה מן הצורך נוסיף כי התובעת ממילא לא טענה ולא הוכיחה כי מכתב הנזיפה פורסם לצדדים שלישיים שאינם התובעת עצמה. כך גם ממילא התובעת צמצמה את תביעתה בגין לשון הרע לנתבעת 2 בלבד, גם בסיכומיה (סעיף 31 לסיכומים) וגם בשל כך דין תביעתה כנגד הנתבעת 1 בגין לשון הרע דינה להידחות.

19.אשר על כן תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת 2 לפיצוי בגין לשון הרע – נדחית.

פיצוי בגין העסקה פוגענית והתנכלות תעסוקתית

20.התובעת טענה בעניין זה בתצהירה כי על הנתבעת 1 אחריות להתנהלותה של הנתבעת 2 כפי שפורטה לעיל ואשר יש בה משום העסקה פוגענית והתנכלות תעסוקתית, מכוח אחריותה השילוחית כלפי מעשי עובדיה (סעיף 74 לתצהירה של התובעת). ואולם, הנתבעת 2 איננה עובדת הנתבעת 1 ועל כן אין לנתבעת 1 אחריות שילוחית בגין מעשיה. כך גם ובניגוד לטענות התובעת כי פנתה מספר פעמים לנתבעת 1 בגין התנהלות הנתבעת 2 לכאורה הרי שבעדותה היא הודתה כי פנתה אליה אך פעם אחת (עמוד 12 שורות 17-18). מעבר לכך התובעת לא הצביעה וממילא לא הוכיחה התנהלות של מי מאורגני הנתבעת 1 אשר יש בה משום העסקה פוגענית או התנכלות תעסוקתית וטענותיה אלו נטענו בכלליות. זאת ועוד, לאחר ששמענו את העדויות התרשמנו כי בין התובעת לנתבעת 2 התגלעו מחלוקות מקצועיות, וכי לא היה בדרישותיה של הנתבעת 2 מן התובעת משום התנכלות או העסקה פוגענית ועל כן אף אין לחייב את הנתבעת בגין כך. כך ולדוגמא התרשמנו כי הדיווח השגוי שנעשה בעניינה של התובעת היה בשל טעות אנוש ולא כחלק מהתנכלות (ראו עדותה של הנתבעת 2 בעמוד 58 שורות 14-31); כי המקרה הנטען על ידי התובעת הנוגע לתלמיד והוריו והאופן בו פעלה הנתבעת 2 היה סביר בנסיבות אותו עניין, והתלמיד אף נענש כך שיש בכך משום גיבוי התובעת שלא כטענתה להעדר גיבוי (עמוד 61 שורות 5-15); כי פנייתה אל התובעת לפרישה לא היתה עניין יוצא דופן (עמוד 59 שורות 23-24) וכי הדרישה מן התובעת להגיש את התוכנית האישית שנבנתה לכל תלמיד היתה פניה מנומסת ועניינית ונעשתה לאחר שהנתבעת 2 לא קיבלה את התוכנית ואף בדקה זאת מול מר מאדי שאמר בפניה שלא קיבל את התוכניות ולאחר שפנתה בעל פה אל התובעת בעניין (עמוד 60 שורות 5-21). התובעת לא חקרה בנוגע לעניין הגשת התוכניות את מר מאדי על אף כי הוא הוזמן מטעמה ועל כן אנו מקבלים את עדותה של הנתבעת 2 בעניין זה. לא מצאנו בעדותם של מר לוי ומר מאדי כדי לסייע לתובעת בטענותיה. מעדותו של מר לוי עולה כי הוא לא היה נוכח באי אילו מן האירועים הנטענים על ידי התובעת כך שעדותו אינה ממקור ראשון וגם בעדותו של מר מאדי לא מצאנו כדי לתמוך בטענות התובעת בדבר התנכלות, כאשר הוא לא נחקר על אירוע קונקרטי כזה או אחר הנטען על ידי התובעת. אמנם מר מאדי העיד על האווירה בבית הספר אך ניכר כי הדברים הינם בשל העברתו ממשרת מנהל והוא אף העיד כי : "אני לא האיש כדי לתת חוות דעת על מנהלת בית הספר זה לא תפקידי..." (עמוד 20 שורות 1-7).

אשר על כן אנו דוחים את תביעת התובעת כנגד הנתבעת 1 בגין התנכלות תעסוקתית והעסקה פוגענית.

התובעת בתביעתה לא כימתה את הסעד הנתבע על ידה בגין התנהלות בחוסר תום לב והיא עשתה כן רק במסגרת סיכומיה, תחת הפיצוי הנדרש בגין התנכלות והעסקה פוגענית. יחד עם זאת התובעת זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש בכל הקשור להתנהלותה של הנתבעת בעניינה בשימוע ובמתן מכתב הנזיפה כפי שיפורט בהמשך פסק הדין.

ביטול מכתב הנזיפה

21.ביום 12.2.17 שמענו את עדותה של הגב' אסנת זגורי שכיהנה אותה עת כממונה על המשמעת וערכה את השימוע לתובעת ביום 31.12.14, שימוע שבעקבותיו מנהלת המחוז נזפה בתובעת ביום 8.1.15. למרות האמור במכתב הנזיפה ששלחה מנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך, גב' עמירה חיים, לתובעת ביום 8.1.15 שאת החלטתה קיבלה לאחר שעיינה בכל החומר, לרבות פרוטוקול השימוע מיום 31.12.14 שערכה הגב' אסנת זגורי, סגנית מנהלת המחוז, שמונתה כממונה על המשמעת זמן קצר לפני כן, התברר בפנינו, וזאת מעדותה של גב' זגורי עצמה, שהפרוטוקול המקורי של השימוע לא הוצג בפני מנהלת המחוז. מה שהוצג בפניה היה פרוטוקול משוכתב שנערך לאחר מכן. גב' זגורי העידה, שהיום הייתה נוהגת אחרת מכפי שנהגה בזימון לשימוע. הגב' זגורי העידה כך: "בתקופה הזו אני רק התחלתי את נושא המשמעת. היום הייתי נוהגת בוודאות אחרת בזימון לשימוע" (עמ' 30 שורות 6 – 7 ועמ' 31 שורה 32). בהמשך כשנשאלה האם הייתה צריכה לבקש את התייחסותם של עדים לאירוע בגינו זומנה התובעת לשימוע, השיבה: "זה היה בין השימועים הראשונים שלי ולא ידעתי מה אני צריכה לבקש והיום בוודאי שכן הייתי מבקשת" (עמ' 30 שורות 26-27).

גב' זגורי נשאלה מדוע בתצהירה התעלמה מדברים שהתובעת אמרה בתחילת השימוע, והסבירה בהגינותה שהיא אמנם חשבה שהיה מקום לכתוב זאת בתצהיר אך כשישבה להכין את התצהיר עם עורכת הדין שניסחה אותו, אמרה לה זו שלא צריך להכניס את זה (עמ' 31, שורות 2-3). כשגב' זגורי נשאלה אם היום הייתה בוחנת את הדברים לאשורם מכתב הנזיפה היה נמנע, היא השיבה: "היום אני חושבת שמנהלת המחוז הייתה נותנת התראה ולא נזיפה. הייתי ממליצה לה לתת התראה לאור מה שאני יודעת היום" (עמ' 32 בשורות 22 – 25). עוד הוסיפה: "אני רוצה להסביר שהייתי כאן חדשה בתפקיד וגם אני לא התייחסתי יכול להיות לכתיבת הפרוטוקול כמו שצריך. הייתי אז ממש בתחילת הדרך שלי, התחלתי באוקטובר 2014 " (עמ' 35 שורות 2 – 4) ובהמשך בשורה 7 השיבה: "היום היינו נוהגים אחרת".

כמו כן במהלך העדויות עלה שהמפקח על בית הספר שוחח עם גב' זגורי לפני השימוע בעניינה של התובעת, מבלי שהדבר הובא לידיעתה של התובעת ומבלי שהיתה יכולה להתמודד עם התוכן של אותן שיחות. לאור עדויות אלו שנשמעו בפנינו, הצענו לצדדים, בהחלטתנו מיום 14.2.17 מבלי לקבוע מסמרות או להגיע למסקנות, לבחון את ביטול הנזיפה.

22.ואכן, ביום 9.3.17 הודיעה הנתבעת 1 כי לפנים משורת הדין החליטה על ביטול הניפה שניתנה לתובעת. בכך יש לייתר את הסעד שהתבקש על ידי התובעת בדבר ביטול הנזיפה, אם כי באשר להתנהלות הנתבעת 1 בכל הקשור לשימוע בטרם מתן הנזיפה ומתן הנזיפה הרי שנעמוד על כך בהמשך תחת הסעדים שהתבקשו על ידי התובעת בגין הפרת חובת תום הלב ועגמת נפש.

על אף דחייתה של התביעה בגין התנכלות תעסוקתית והעסקה פוגענית הרי שלא נוכל להתעלם מהתנהלותה של הנתבעת 1 בכל הקשור לזימונה של התובעת להליך משמעתי ולנקיטת אמצעי הנזיפה. כפי שפורט לעיל אמנם מכתב הנזיפה בוטל, בהמלצת בית הדין, אך יש מקום לפסוק לזכות התובעת, לאור התנהלות הנתבעת 1 בעניין זה כפי שנשמעה לפנינו, ואשר פורטה לעיל פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב ועגמת הנפש שנגרמה לה בגין כך.

23.לא מן הנמנע כי לו היתה הנתבעת 1 הפועלת באמצעות עובדיה, בוחנת היטב את חומר הראיות שבפניה, וכך העידה הגב' זגורי בעצמה, היתה מתקבלת החלטה שונה לגמרי בעניינה של התובעת, והיא היתה מסתפקת בהתראה בלבד ולא בנזיפה. ואולם, הנתבעת 1 לא בחנה את החומר המונח בפניה כנדרש, לא ביקשה לשמוע עדים לאירוע בגינו הוזמנה התובעת לשימוע, עובד שלה ניהל שיחות עם גב' זגורי, בעניינה של התובעת בטרם השימוע מבלי להביא אותן לידיעתה של התובעת וליתן לה האפשרות להתמודד עמן והנתבעת, באמצעות מנהלת מחוז הדרום של משרד החינוך, קיבלה החלטה על מתן נזיפה לתובעת מבלי שיונח בפניה פרוטוקול השימוע. כך גם מצאנו כי התנהלות הנתבעת 1 בכל הקשור למכתבים האנונימיים שהתקבלו אצלה בהם התלוננו על תפקודה, לכאורה, של התובעת, היתה שלא בתום לב, כאשר הנתבעת 1 לא ביקשה התייחסותה של התובעת למכתבים אלו, וזאת בשונה מהתנהלותה באותו עניין כלפי מנהלת בית הספר – הנתבעת מס' 2, וכאשר העדים מטעמה מעבירים את האחריות לעניין מהאחד לשני.

על כן על הנתבעת 1 לפצות את התובעת בגין התנהלותה זו ובשים לב למשכורתה הנטענת של התובעת בסך 10,000 ₪ אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת 1, יש להעמיד את הפיצוי על סך של 40,000 ₪. בפסיקת הפיצוי לקחנו בחשבון את העובדה כי הנתבעת 1 השכילה לבטל את מכתב הנזיפה עוד בטרם נתקבלה הכרעה שיפוטית בעניין. מן הראוי שמשרד החינוך יסיק מסקנות מהתנהלות הגורמים מטעמו ובכלל זה מהתנהלותה של סגנית מנהלת המחוז שהודתה בפנינו שהיום הייתה נוהגת אחרת.

כאשר הנתבעת 1 מינתה ממונה על המשמעת מן הראוי היה שתוודא שהממונה על המשמעת מכירה את העבודה ומודעת להשלכות מרחיקות הלכת של ההחלטות שהיא מקבלת ובמידת הצורך להכשיר את הממונה לקראת תפקידה. כך צריך לפעול כל משרד ממשלתי וכל גוף ציבורי. גב' זגורי הודתה שלא ידעה כיצד לפעול כממונה על המשמעת. גם התנהלות המפקח מטעם הנתבעת מס' 1, כאשר המפקח שוחח עם הגב' זגורי לפני השימוע בעניינה של התובעת מבלי שהדבר הובא לידיעתה ומבלי שניתנה לה הזדמנות להתמודד או לסתור את תוכנן של אותן שיחות, היא בניגוד למינהל תקין. לא כך צריך להתנהל הליך משמעתי בכלל ולעובד הוראה בפרט, כאשר מפקח, שעליו אחריות מבחינת פדגוגית, מקיים שיחות מאחורי הגב של המורה.

סוף דבר:

24.הנתבעת 1 תפצה את התובעת בגין עגמת נפש והתנהלות בחוסר תום לב בסך 40,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. כן תשלם הנתבעת 1 לתובעת גם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ שגם הם ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

25.לאור דחיית התביעה לפיצוי בגין לשון הרע כנגד הנתבעת 2 - תשלם התובעת לנתבעת 2 הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 ₪ שעליה לשלם בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

26.זכות ערעור לבית הדין הארצי כדין.

27.פסק הדין ניתן בהרכב של שניים לאור ההחלטה מיום 21.9.16.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ז, (25 מאי 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

גב' רות קפלן