1. מונחות לפנינו שתיים אלה: בקשת הנתבע 2 לדחיית התביעה נגדו על הסף ובקשת גב' כהן (להלן: גב' כהן) לסילוק על הסף של התביעה שכנגד.
הרקע לבקשות
2. גב' כהן שימשה משך שנים רבות כמנהלת מחלקת משאבי אנוש בנתבעת 1 (להלן: העמותה). העמותה הוקמה בראשית שנות השבעים על ידי משרד הבריאות והיא מספקת שירותים בתחום בריאות הציבור לגופים שונים על פי חוזים הנכרתים עמה בעקבות זכייה במכרזים אליהם היא ניגשת. הנתבע 2 (להלן: הנתבע) מכהן כמנכ"ל העמותה.
3. בחודש מרץ 2013 פוטרה גב' כהן מעבודתה בעמותה וזאת כחלק מהליך של פיטורי צמצום שנכללו בהסכם קיבוצי שנחתם ביום 21.2.2013 בין העמותה לבין ארגון העובדים היציג בה – הסתדרות העובדים הלאומית. בעקבות פיטוריה עתרה גב' כהן לבית דין זה בבקשה לסעד זמני שימנע את כניסת פיטוריה לתוקף (ס"ע 32819-03-13). ביום 11.4.2013, במהלך הדיון בבקשה לסעד זמני ובחסות בית הדין, חתמו גב' כהן והעמותה על הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה (באותו המועד טרם הוגש הליך עיקרי) (להלן: פסק הדין). בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי יחסי העבודה בין הצדדים יסתיימו ביום 15.10.2013 וכי העמותה מוותרת על עבודתה בפועל של גב' כהן עד לאותו המועד.
4. לאחר שניתן פסק הדין מיום 11.4.2013, הגישה גב' כהן בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט מהטעם שלטענתה הנתבעים, ובפרט הנתבע, הפרו את הסכם הפשרה. בשרשרת של בקשות ותגובות העלו הצדדים טענות הדדיות נגד ההתנהלות ותום הלב של הצד שכנגד. דיון במעמד הצדדים נשמע ביום 1.9.2013. בהחלטת בית הדין מיום 25.10.2013 הושלם הדיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. למרבה הצער לא באה מסכת ההתדיינות בין הצדדים לידי סיום.
5. בראשית שנת 2014 הגישה גב' כהן את התביעה שבכותרת ובה היא עותרת לחייב את הנתבעים, ובכלל זה את הנתבע באופן אישי, בתשלום סכומים שונים על פי הסכם הפשרה וההסכם הקיבוצי. זאת מהטעם שלטענתה הסכומים שלהם הייתה זכאית שולמו לה בחסר על רקע של התנכלות אישית של הנתבע אליה. רכיבי התביעה כוללים, בין היתר, הפרשי פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, פדיון דמי חופשה, פדיון דמי מחלה, החזר ניכויים שלא כדין, החזר שווי רכב, הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, השלמת מענק יובל ופיצוי בגין עוגמת נפש.
6. העמותה מצדה הגישה תביעה שכנגד ובה עתרה לחייב את גב' כהן בהשבה של 360,141 ₪ אשר משקפים לשיטתה 1,371 שעות עבודה שהפסידה העמותה בשל מילוי כושל של גב' כהן את תפקידה וכן 150,000 ₪ כפיצוי כללי על נזקים ישירים ועקיפים שגרמה לעמותה. לטענת העמותה גב' כהן דיווחה באופן כוזב על הנוכחות שלה, זייפה אישורים על היעדרויות ועשתה מניפולציות בתכנת המחשב שבה נעשה המעקב אחר נוכחות העובדים.
כאמור בפתח הדברים, התובעת עותרת לסילוק על הסף של התביעה שכנגד ואילו הנתבע עותר לדחייה על הסף של התביעה כנגדו. נדון בבקשות כסדרן.
בקשת הנתבע לדחיית התביעה נגדו
7. בבקשתו עותר הנתבע לדחיית התביעה כנגדו על הסף מהטעם שלא מתקיימת יריבות בינו לבין גב' כהן. לטענת הנתבע לא התקיימו בינו לבין גב' כהן יחסי עבודה, וגב' כהן לא הניחה תשתית עובדתית מספקת לחיובו האישי בחיובי העמותה או להרמת מסך ההתאגדות. בדומה לא הוכיחה גב' כהן כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של העמותה, בעירוב נכסים או בניהול דק, אם כי עילות אלה אינן רלוונטיות לגביו בהיותו נושא משרה בלבד, כלומר מי שאינו משמש כחלק מחברי העמותה.
בבקשתו מכחיש הנתבע את טענת גב' כהן ולפיה הוא יצא למסע נקמה נגדה. עוד הוא מלין על חוסר תום הלב של גב' כהן בכך שהיא גררה ועודנה גוררת אותו להליכים משפטיים מיותרים ביודעה שאין יריבות בינו לבינה.
8. גב' כהן מצדה מתנגדת לבקשה. לטענתה יש לחייב את הנתבע באופן אישי הן מכוח דוקטרינת הרמת מסך, הן מכוח דיני החיוב האישי החלים על נושאי משרה בתאגיד. זאת מהטעם שלטענתה הוא חרג מסמכותו ונהג בה בנקמנות בכך שפגע בזכויותיה. לטענת גב' כהן הפסיקה החילה את דוקטרינת הרמת המסך על עמותות ומכוחה חייבה מנהלי עמותות שעשו שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של העמותה, כפי שעשה הנתבע בעניינה. גב' כהן סבורה שעלה בידה להניח עילת תביעה מוצקה נגד הנתבע ולפיכך יש לדחות את בקשתו.
9. לאחר שעיינו בכלל החומר שהונח בפנינו ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים לגופן באנו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. קודם שננמק הכרעתנו נביא מדבריו של כבוד השופט ג'ובראן בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ תק-על 2004(1) 938 (2004) בדבר ההבדל בין הטלת אחריות אישית לבין הרמת מסך ההתאגדות כך:
"אחריות אישית הנה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיות המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב – סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661).
אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים – לעומת זאת – הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167)."
צא ולמד: דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות היא תרופה קיצונית לשימוש לרעה שעושה בעל מניות באישיותה הנפרדת של החברה. לעומת זאת דוקטרינת האחריות האישית משמעה הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה בשל פעולותיו בחברה באופן שהוא יישא בנזק שגרם. הטלת אחריות אישית אפשרית מכוח ענפי משפט שונים ובלבד שהונחה תשתית עובדתית המצביעה על עוולה שביצע נושא המשרה.
10. הנתבעת בענייננו היא עמותה ולא חברה. בהתאם לסעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980 עמותה היא "אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מאישיות חברי העמותה. דהיינו, אין חברי העמותה חייבים בחובות העמותה רק בשל היותם חבריה" (ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ (פורסם באר"ש, 6.5.2009). אף שאין בחוק העמותות הוראה המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות, נקבע בפסיקה כי במקרים חריגים, בעיקר של שימוש לרעה באישיות המשפטית של העמותה, ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את חבריה (שם, בסעיף 18 לפסק הדין; ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד –עמב"ל עמותה רשומה נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ (פורסם באר"ש, 13.12.2006)).
11. משהנחנו עיקרים אלה נפנה חזרה לענייננו. גב' כהן טוענת כי יש לחייב את הנתבע הן לפי דוקטרינת הרמת מסך, הן לפי דוקטרינת האחריות האישית, אך אנו סבורים שלא היא.