מרדכי זיבאי בע"מ נ' ברגיג

לפניי בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של הנתבעת, בגין התביעה שבכותרת, וזאת בשל אי עמידתו בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו ביום 6.12.2017 (להלן: הבקשה).

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכל יתר המסמכים שבתיק אני סבורה, כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כ"זכות ה"נעלה" מזכות יסוד" (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 628; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר – Saint Peter In Gallicantu, לא פורסם, ניתן ביום 6.7.2003, להלן: הלכת פתחי אבו נאסר). יחד עם זאת, וככל זכות, אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו. מאחר שחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע מהווה פגיעה בזכות הגישה של התובע לערכאות, יש לערוך את האיזון בין הזכויות המתנגשות בהתאם לכללים שהתוו בתקנות ובפסיקה.

ביום 2.9.2016 נכנס לתוקפו תיקון תשע"ו לתקנות בית הדין לעבודה (להלן: התקנות), שבמסגרתו הותקנה תקנה 116א, וכך היא קובעת:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

על פי לשון התקנה, כאשר התובע אינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, הכלל הוא כי יש לחייבו בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור את התובע מהפקדת ערובה. זאת, בין היתר, כעולה מדברי ההסבר לתיקון לתקנות, לנוכח הצורך הגובר "להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים" (להלן: דברי ההסבר).

ומכלל ההן שומעים את הלאו – כאשר מדובר בתובע תושב ישראל, הכלל הוא (עוד בטרם הותקן התיקון לתקנות), כי אין לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, אלא "במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות הוצאותיו" (הלכת פתחי אבו נאסר, שם, בעמ' 6 פסקה 14).

במקרה שלפניי התובע נשא בחיוב ההוצאות הראשון שהוטל עליו, אך לא עמד בחיוב ההוצאות השני, חרף התראות וארכות חוזרות שניתנו על ידי בית הדין.