אבן חן נ' התנועה למען איכות השלטון בישראל

התובעת, עורכת דין במקצועה, עבדה בנתבעת במשך 16 שנה כמנהלת המחלקה הכלכלית וסמנכ"לית כלכלה. המדובר בתביעה רחבת היקף ויריעה לה שלוש עילות עיקריות: תשלום שכר על עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין לשון הרע.

בפתח הדברים נבהיר כי הנושאים ה"צהובים" הנוגעים לשינוי שעברה התנועה לאיכות השלטון ולסיבות בגינן עזבו חלק גדול מוותיקיה ובכיריה את תפקידם אינם מענייננו באופן ישיר וננסה למעט ולעסוק בהם אלא ככל שהדבר דרוש להכרעה בתביעה.

שמענו מטעם התובעת, מלבד עדותה שלה את עדותם של מר אלי סולם, מנכ"ל התנועה לשעבר; עו"ד צוריה מידד - לוזון, לשעבר היועצת המשפטית של התנועה ושל עו"ד זוהר אלטמן – רפאל, ועו"ד מיקה שינוק- קרטן שעבדו בתנועה בתקופה הרלוונטית.

מטעם הנתבעת נשמעו: יו"ר התנועה עו"ד אליעד שרגא; ד"ר שחף גל, מנכ"ל התנועה; מר אורי עדיקא, החשב; מר שוקי לבנון, הדובר לשעבר; ועו"ד מיכאל פרתם ופרופ' סיימון פרי, חברי הנהלת התנועה.

כמצוות הדין ההכרעה שלהלן תהיה תמציתית וקצרה. לא מצאנו לנכון להתייחס לכל עדות או טענה, אשר היקפן חרג מפרופורציות בתיק זה, אלא לדברים הרלוונטיים בלבד.

פיטורים שלא כדין:

אין ספק שהתובעת הייתה עובדת ותיקה ומוערכת בתנועה אשר לה יוחסה אוטוריטה מקצועית בכל הנוגע לעניינם כלכליים. יחסיה עם התנועה החלו להתערער בעקבות שינוי כיוון מסוים בתנועה שצירו סביב מחאה פוליטית שהתנועה הייתה ממוביליה בשנת 2017. אין חולק שהתנועה ביקשה להגביר את השתתפות העובדים במחאה ואף לחייב אותם במובן מסוים לעשות כן, והדבר לא נשא חן בעיני כמה מוותיקי ובכירי התנועה ובהם התובעת, היועצת המשפטית וכנראה גם המנכ"ל. עו"ד שרגא הצהיר וכך גם התובעת כי הדבר הגיע לידי "פיצוץ" באחת מישיבות הוועד המנהל באותה שנה, בה בניגוד לדעתו ניסו היועצת המשפטית והתובעת להניא את התנועה מכוונות אלו.

על השתלשלות האירועים שעד לסיום העסקת התובעת למדנו מהעדויות והמסמכים שהוגשו בתיק. בסוף שנת 2017 סיים המנכ"ל הקודם את תפקידו ומר גל התמנה לתפקיד. בהמשך לכך, עזבה את התנועה גם עו"ד מידד- לוזון. התובעת נשארה בתפקידה אך לטענתה ננקטו כלפיה מהלכים של פגיעה חד צדדית בה ובמעמדה. אין חולק כי המנכ"ל החדש הוביל גם מהלך של שינוי ארגוני. כחלק מאותו מהלך, אין חולק ששכרה של התובעת - כמו גם שכרם של עובדים נוספים - הועלה באותה תקופה בשיעור של 20%. התובעת עצמה טוענת כי על אף שחלקה על הכיוון הפוליטי החדש שלא נשא חן בעיניה, החליטה ליישר קו עם הדרישות החדשות ולהמשיך לפעול במסגרת תפקידה.

התובעת טענה טענות שונות בנוגע לכך שאותו שינוי ארגוני במסגרתו הוכפפה המחלקה שלה ליועץ המשפטי החדש ומעמדה נפגע, נעשה "מאחורי גבה" ובלי להתייעץ איתה. אולם, אין חולק שבוצע באותה עת שינוי ארגוני רוחבי, תפקידים אוישו מחדש והוגדרו מחדש, ותחומי פעילות חדשים קיבלו עיבוי ועדיפות על פני תחומים מסורתיים בתנועה. התובעת גם טוענת שכחלק מאותו שינוי היא מודרה מדיונים שעד לאותו מועד היה נהוג שהיא משתתפת בהם, שתחומים מסוימים הועברו לעורכי דין אחרים ועוד.

לא מצאנו בכך משום פגיעה בתובעת החורגת מהפררוגטיבה החוקית של התנועה כמעסיק לערוך שינויים. איש לא חלק על כך שהתובעת הייתה זכאית בסופו של יום לפיצויי פיטורים. מכל מקום – התובעת הסכינה עם אותם שינויים והמשיכה בעבודתה. גם לעובדה שהתובעת התפטרה כתוצאה ממחלוקת זו או אחרת, מתפקידה כממונה על הטרדות מיניות בתנועה, לא מצאנו רלוונטיות לעניינים שעל הפרק בתביעה זו.

במהלך אותה תקופה נעשו ניסיונות להחתים את התובעת על חוזה עבודה חדש. התובעת הועסקה מתחילת הדרך ללא הסכם עבודה חתום אולם בתחילת עבודתה הוחלפו בינה לבין התנועה טיוטות הסכמים, כולל הערות התובעת עליהם, שמסיבה כלשהי לא נחתמו בסוף באופן פורמלי. עם הגעת המנכ"ל החדש, הוחלט להחתים את העובדים על הסכמי עבודה חדשים. במסגרת זו אין חולק שהעובדים נדרשו להתחייב להשתתף במחאות הפוליטיות שהתנועה הובילה, גם בשעות לא שגרתיות. בעדותו, הודה בכך עו"ד שרגא ואף העיד שכלל לא בטוח שהייתה כוונה לשלם לעובדים שכר בגין אותן שעות אלא ייתכן שהתשלום בוצע באמצעות הוספת ימי חופש. מנכ"ל התנועה ד"ר גל העיד שלכל העובדים שולם שכר במסגרת השתתפות במחאות אך בד בבד ציין שהסדרים כגון הוספת ימי חופש היו נהוגים גם הם. התובעת סברה, שמדובר בפרקטיקה בעייתית מבחינה חוקית. בנוסף, התובעת סברה שהוספת תנית אי תחרות לחוזה היא בלתי חוקית, וכן שתנאים מסוימים כגון צמצום זמן ההודעה המוקדמת ומועדי תשלום השכר שנקבעו בהסכם אינם חוקיים. על כן, סירבה התובעת לחתום על הסכם ההעסקה ובעניין זה נוהל מו"מ שלא צלח.

בשלב זה, לטענת התובעת הועלו כלפיה בישיבת הוועד המנהל של התנועה, טענות מכפישות הנוגעות לחוסר ניקיון כפיים בנוגע לדיווחי השעות, הוצאות נסיעה והחזרי ביטוח רכב. הטענות, נגעו לחשד לאי סדרים בתחומים אלו לאחר שהמנכ"ל סבר שאופן הדיווח של התובעת על שעות עבודתה במסגרתו, דיווחה על שעות רבות של עבודה מהבית ללא פירוט – הוא בעייתי. כמו כן, עלה מבדיקה שהתובעת הגישה, סמוך לסיום עבודתו של המנכ"ל הקודם, בקשה לאישור החזרי נסיעות למפרע למספר שנים וזו אושרה לה וכן עלו תהיות לגבי העובדה שהשתתפות בהחזר הוצאות ביטוח רכב שולמו לכאורה בכפל לגבי אחת מהשנים.

התובעת טענה (סעיף 104 לתצהירה) כי עו"ד ברק כלב, לשעבר היועץ המשפטי של התנועה ולאחר מכן חבר בהנהלה, הוא שהביא לידיעתה את הדברים שנאמרו עליה בישיבת הוועד המנהל. על כן, לטענתה ביקשה להיפגש עם המנכ"ל החדש מר גל "כדי לשמוע ממקור ראשון" מה הטענות נגדה על מנת שתוכל להגיב עליהן. לצורך כך, נקבעה פגישה בינה לבין מר גל ביום 21.1.19 שיחה אותה הקליטה במלואה. ואשר נסובה על ניסיונות התובעת לקבל הסברים לגבי הטענות ששמעה שעלו כלפיה ולספק הסברים משלה. הטון הכללי בפגישה היה נחרץ למדי לגבי העובדה שהוחלט לסיים את העסקת התובע. האוריינטציה של מר גל הייתה ברורה והתבטאה באמירות כגון: "אנחנו מסיימים את עבודתך...בואי נסיים את זה בצורה שהיא יפה, מכובדת טובה לשני הצדדים" בהמשך "הגענו לסוף הדרך מה לעשות" "זה לא משנה את ההחלטה" ועוד אמירות ברורות ונחרצות לא פחות. בהמשך ניסה להגיע להסכמה על תנאי פרישה כגון חודש נוסף של הודעה מוקדמת ועוד. דברים אלו אכן מלמדים לכאורה שכבר בשלב זה נפל הפור בנוגע לפיטורי התובעת.

אלא, התובעת לא הביאה בתצהירה את התכתובות בין עו"ד כלב לבין עו"ד שרגא וד"ר גל אשר קדמו לאותה שיחה והובאו בנספח 21 לתצהיר גל. מתכתובות אלו ניתן ללמוד שעו"ד כלב (אשר לא הובא לעדות), נטל על עצמו את תפקיד המתווך בעניינה של התובעת. עולה מתכתובת זו שהחל מיום 2.1.19 התנהל מו"מ בין התנועה ובין עו"ד כלב במטרה להגיע להסכמות כחלופה להזמנה לשימוע. ביום 7.1.19 כתב עו"ד כלב כי לאחר שיחה עם התובעת ובעלה התובעת מוותרת על שימוע וכי "מתבקש ללכת במתווה המקובל מאוד בשוק העובדה של פיטורים בהסכמה, בפרט כאשר מדובר בעובדים בכירים וותיקים- הליך פיטורים תוך ויתור מצד העובד על שימוע תוך חתימת הסכם שבו ישולמו לנילי פיצויי פיטורים וכן מענק פרישה...". ביום למחרת כתב עו"ד כלב כי "נילי מסרה לי הבוקר שבמחשבה נוספת היא מבקשת שתינתן לה אפשרות להשיב לטענות בדבר בעיות בדיווחים שלה...היא משוכנעת שיש הסבר פשוט לכל שאלה שתתעורר...היא הבהירה לי שבכפוף לכך שניתנן לה האפשרות הנ"ל להשיב לטענות ולתקן את הפגיעה בשמה הטוב, אין שינוי בעמדתה ולפיה היא מוותרת על הזכות לשימוע ומוכנה למתווה של פיטורים מוסכמים". דברים ברוח זו נכתבו גם לעו"ד שרגא אשר מצדו אמר שהוא מציע לא "ללכת לשם" וכי "אין טעם לארכאולוגיה".

אין להתפלא אפוא על כך שמר גל, אשר ככל הנראה עדיין סבר שהכיוון הוא מתווה של פיטורים בהסכמה, אכן אמר אי אלו אמירות נחרצות באותה פגישה. מצויד בהבנה מראש שהתובעת עצמה מעוניינת להגיע להסדרים בהסכמה, ברור שהדבר הוביל אותו למסקנה שהנתיב המוסכם על כולם הוא סיום ההעסקה. כאמור, עו"ד כלב לא הובא לעדות ולכן טענות התובעת כאילו האמור במכתביו הוא לא מדויק או שלא היה על דעתה – לא הוכח. מכל מקום גם אם כך, לד"ר גל הייתה סיבה מספיק טובה להבין שמבחינת התובעת הדרך לסיום ההעסקה ברורה. לכן בנסיבות הללו אחרי שהתברר באותה פגישה שפני התובעת בכל אופן אינם להסכמה, היא זומנה לשימוע רשמי. ביום 27.1.19 נשלח אליה מכתבו של המנכ"ל במסגרתו פורטו 6 סיבות לשימוע: סירוב מתמשך לקבל את הרפורמה המבני שנעשית בתנועה; אי אמון במנכ"ל ובסמכותו ולפעול בהתאם לדרישותיו; סירוב לחתום על חוזה העסקה; סירוב ליטול חלק באירועי מחאה; הגשת דו"ח שעות ללא פירוט; הגשת דו"ח ביטוחי רכב בתביעה לא סבירה.

התובעת הגישה לפי בחירתה, התייחסות נרחבת בכתב באמצעות בא כוחה. לא התקיים שימוע פרונטלי. ביום 4.3.19 התקבלה החלטה בשימוע. החלטה זו כללה התייחסות נרחבת לעימות עם טענות התובעת אולם בסיומה הוחלט שלא לפטר את התובעת, נוכח כישוריה המקצועיים ולאור הרצון שהביעה להישאר בתנועה. באותה הזדמנות הועברה אל התובעת טיוטת הסכם אשר תוקנה לטענת התנועה לפי הערות התובעת עצמה. במסגרת זו, הועבר נוסח של סעיף אשר נטען שהתובעת הסכימה לו לגבי חובת ההשתתפות במחאות; הורד סעיף אי התחרות וגם נקבעה זכאות לימי בחירה נוספים. הובהר שוב לתובעת מהו מקומה ותפקידה בהתאם לשינוי המבני ומהן הכפיפויות שלה בכל עניין.

בתגובה לכך, שלחה התובעת באמצעות בא כוחה מכתב ובו בחרה לדחות את מסקנות ההחלטה; לשוב ולהתעמת איתן; לטעון שמדובר בהרעת תנאים חד צדדית; להתווכח עם סעיפים בחוזה העבודה שנמסר לה ולסרב לחתום עליו; ולכפור בשינוי הארגוני שהוכתב לה ובמערך הכפיפויות כפי שהובהר לה.

לאור זאת מובן מאליו שנשלח אל התובעת מכתב לפיו מן האמור עולה שהיא מסרבת לקבל את השינוי הארגוני; מסרבת לקבל את מר גל כמנכ"ל התנועה ומסרבת לחתום על חוזה העבודה. מטעמים אלו נשקל שוב סיום העסקתה והתאפשר לה להעלות שוב כל טענה נוספת בקשר לכך. בסופו של יום אחרי מענה לעומתי נוסף, הוחלט על סיום העסקתה ביום 28.4.19.

לאור העובדות שהוצגו, שקלנו את טענות התובע כי ההליך לפיטוריה היה בלתי תקין והחלטנו לדחות את התביעה בעילה זו: אכן בין התובעת לבין התנועה וראשיה החל להיווצר פער, זאת על רקע עקרוני. כמו כן שיתוף הפעולה ההדוק שהיה לתובעת עם המנכ"ל הקודם, הוחלף ככל הנראה ביחסים טובים פחות עם מחליפו. אכן התנועה החליטה על שינויים אלו ואחרים בהגדרת תפקידה של התובעת ובמערך הכפיפויות אליו הורגלה. אנו מוכנים גם לקבל את טענות התובעת כי חשה בצדק פיחות במעמדה בתקופה זו ואף תחושות של "מידור" והדרה מנושאים בהם נהגו להתחשב בעמדתה בעבר. כל אלו אינם חריגים כאשר מתחלפים מנהלים וכאשר מתקבלות החלטות על שינויים ארגוניים ולא מצאנו בהם דבר החורג מפררוגטיבה ניהולית רגילה.

קשה לקבל את הטענה שכל השינוי נועד להכשיר את הקרקע לפיטורי התובעת שכן דובר בהליך ממושך של כשנה וחצי מכניסת המנכ"ל החדש ועד לסיום העסקתה, במהלך אותה תקופה גם הועלה השכרה באופן משמעותי אשר השפיע על גובה הפיצויים שלה ודי ברור שלא הייתה כוונה לכתחילה לסיים את העסקתה אלא שהדברים הגיעו לידי כך בתהליך ממושך.

אשר לטענה העיקרית לפיה ההחלטה בעניינה של התובעת התקבלה מראש ללא מתן זכות טיעון ראויה: כאמור לא מצאנו לנכון לקבל אותה. את דבריו הנחרצים של המנכ"ל באותה ישבה מקדימה מצאנו שניתן לייחס לדברים ברורים לא פחות שאמר עו"ד כלב ואשר הבהירו שפניה של התובעת לפיטורים בהסכמה. מרגע שהתברר שהתובעת מעוניינת להישמע ולנסות לשכנע שלא לסיים את העסקתה התנהל הליך סדור של שמיעת טענות. הפעם היו שותפים לו גם חברי הנהלת התנועה ולא רק המנכ"ל. אופן ניהול ההליך בדרך של טיעונים בכתב היה לבקשת התובעת עצמה ובסופו של יום, על אף שהתובעת התנהלה וטענה בדרך לעומתית ותוך סירוב לקבל גם עניינים שהם בלב הפררוגטיבה הניהולית – הוחלט שלא לפטר אותה אלא לאפשר לה להמשיך לעבוד – ובתנאי שתחתום על הסכם העסקה ותקבל על עצמה את מצב הדברים החדש. התובעת בחרה שלא לעשות כן. זוהי זכותה. זכותה גם והדבר לא הוכחש למלוא פיצויי הפיטורים בגין המהלך שהרע את תנאי עבודתה הקודמים. אולם, אין לתובעת זכות להכתיב למעסיקה את תנאי העבודה ואת תנאי ההסכם. מובנת אפוא העילה לפיטורים. גם טענות התובעת נשמעו בהרחבה בסופו של יום. יוזכר שכל ההליך נמשך מספר חודשים ולא היה כלאחר יד כך, שהליך פיטורים כדין היה כאן.

אשר לטענות נגד התובעת בכל הנוגע לדיווחי השעות שלה ולקבלת ביטוחי רכב בכפל. אלו לא שימשו בסופו של יום חלק מהתשתית בהחלטה על פיטוריה. ממילא דומה שהסברי התובעת הגיוניים למדי וככל הנראה שכנעו את הנהלת התנועה שכן כאמור הדברים לא נכללו בהחלטה על פיטורי התובעת ואדרבא, הוחלט שלא לפטרה.

אשר לחוקיות של ההסכם עליו התבקשה לחתום: מבלי שיש צורך להכריע בשאלות כגון תפקידה ההיסטורי של התנועה ושילובה בתנועות מחאה כאלה ואחרות - זכותה של התנועה להחליט על שינוי כיוון אידיאולוגי ומעשי. זכותה להחליט על מתן דגש יתר על פעילות אזרחית על פני פעילות משפטית וזכותה להחליט שמעתה יחויבו עובדיה להשתתף בפעולות מחאה אזרחיות גם אם לא היה זה תפקידם הרגיל. אין ספק שהתנועה היא בראש ובראשונה גוף הפועל בנושאים ומניעים אידאולוגיים ואין אפשרות להעביר ביקורת שיפוטית על כיוון זה או אחר בו בחרה לפעול. במאמר מוסגר, ייתכן שהדברים שונים מקום בו חברה מסחרית או גוף ללא זיקה אידיאלוגית בוחר לכפות על עובדים השתתפות בפעילות פוליטית. אולם, בענייננו מדובר במעסיק שהפעילות האידאולוגית והאזרחית היא חלק מובנה מכללא בתשתית של ההתקשרות עם העובדים, כך שלא ניתן לומר שהחיוב להשתתף בפעולות מחאה כשלעצמו אינו חוקי. עיון בסעיף המחלוקת בטיוטת ההסכם מעלה שהוא אינו חורג במובן זה מדרישות שהתנועה הייתה רשאית לדרוש מעובדיה.

עוד נציין שבניגוד לעצם הגדרת השתתפות במחאות כחלק מהעבודה - הפרקטיקה של המרת שעות השתתפות במחאה בשעות חופש, היא בעייתית מבחינה חוקית ועל פני הדברים סותרת את הוראות חוק הגנת השכר. הדברים נאמרים במאמר מוסגר, כי התובעת לא טענה שפרקטיקה מעין זו הופעלה בעניינה ולא טענה שזו הסיבה לכך שלא חתמה על הסכם ההעסקה.

לגבי שאר הטענות, התנועה הייתה מוכנה ללכת לקראת התובעת כך שחלק מהסעיפים לגביהן נוהל מו"מ הוסרו מטיוטת ההסכם הסופית. נציין שלא מצאנו מקור חוקי לדרישה להסכים על תקופת הודעה מוקדמת מקוצרת במקרים מסוימים אך הרושם שלנו הוא שלא זו הייתה אבן הנגף בדרך לחתימה על החוזה. אכן, ההסכם החדש הרע במובנים רבים את תנאי העסקתה אולם אין יסוד לטענה שהוא היה לא חוקי. בסופו של יום הייתה בידי התובעת ברירה, לגיטימית בין קבלת תנאי העסקה חדשים שלא נשאו חן בעיניה ובין פיטורים. זהו מצב לא נעים כאשר מדובר בעובדת ותיקה ומוערכת – אך אין זה מצב בלתי חוקי.

לשון הרע:

כאמור, בתנועה התעוררו שאלות לגבי מספר עניינים: אופן דיווח השעות של התובעת ואופן אישור השתתפות בביטוחי הרכב שלה. לדעתנו שאלות אלו התעוררו בצדק שכן על פני הדברים היו שאלות שנצרכו לבירור. על פני הדברים התובעת אכן דיווחה נוכחות בשיטה תמוהה במקצת שתידון בהמשך ועל פני הדברים היא ביקשה החזר הוצאות פעמיים עבור אותה שנה. נבהיר כבר עכשיו כי לטעמינו לא נפל פגם של אמינות בהתנהלות התובעת והסבריה נמצאו על ידינו כטובים. עם זה, זכותו של מנכ"ל חדש כמו ד"ר גל, העובר על נתוני העובדים להציף שאלות וזה חלק בלתי נפרד מתפקידו כמנהל. עו"ד שרגא העיד שמינה לצורך כך צוות מצומם שכלל את פרופ' פרי ועו"ד פרתם ואלו היו אמונים על הבדיקה. עד כאן גם זו התנהלות לגיטימית ומחויבת המציאות. עו"ד פרתם תיאר את הדברים מנקודת מבטו כך: " מי סיפר לך שהדוחות האלה לא אמינים? ת:...מנכ"ל התנועה, מי שעסק בכספים בתנועה...ש: ומה הם סיפרו לך שיש בדוחות שלא אמינים? ת: לא זוכר כל כך. אולי דוגמה, לא יודע, מספר... אז היו דיווחי שעות מנופחים...ת:שהיא פשוט רשמה בלוקים של שעות בלי, בלי שזה, בלי שזה מתקבל על הדעת....וכשמספר לך ד"ר גל לראשונה על בעיות בדיווחים של הנוכחות, מה התגובה שלך? מה אתה עושה עם זה? ת:אנחנו ניסינו, אני וסיימון ניסינו בהתחלה ליישב את כל המחלוקות. להגיע להבנה על כל שאפשר...ולכן התייחסנו לכך שזה נושא שולי. בעיניי היה נושא שולי. היא מנהלת בכירה. היא לא חייבת דיווחים. טוב שיש דיווחים, אנחנו רוצים דיווחים, אבל זה לא העיקר".

לטענת התובעת בישיבת ועד מנהל שהתקיימה ביום 1.1.19 היא הוצגה כלפי מי שנכח בה כמי שנפלו פגמים באמינותה ובעיקר כלפי עו"ד כלב שלא היה חלק מאותו צוות מצומצם. התובעת לא פירטה בדיוק מה היה תוכנו של הפרסום המהוה לשיטתה לשון הרע וגם לא הביאה לעדות את המקור לכך לטענתה – עו"ד כלב. התובעת גם לא הכחישה שהיא זו שפנתה מיוזמתה לעו"ד כלב על מנת שיתווך בינה לבין התנועה בעניינים אלו וייתכן שהמקור לידיעתו הוא פנייתה שלה. כאמור בסופו של יום התובעת הסבירה את הסבריה ונראה שהם הניחו את הדעת לכל הפחות במובן זה שהוחלט שלא להמשיך לטפל בעניין והדברים לא שימשו כתשתית לפיטוריה.

התובעת כאמור לא הראתה אפילו מהו לדעתה הפרסום השקרי, שלא לומר שלא הוכיחה למי ומתי נאמר ואף נמנעה מהבאת העד היחיד שלטענתה שמע את הדברים. מובן אפוא שלא ניתן לקבוע שהיה פרסום כזה ושהוא מפר את הוראות חוק איסור לשון הרע. התנהלות של בדיקת דברים הדורשים בדיקה, גם אם בסופו של יום נמצאים כלא נכונים היא כאמור לא חורגת ממה שצריך להיות בארגון המעסיק עובדים. בהעדר פרסום ספציפי החורג מהנורמות הכלליות הללו – לא ניתן לקבל את התביעה בכל הנוגע לפרסום לשון הרע.

השאלה אם פנו אל התובעת או לא בטרם הועלו הדברים בפני ההנהלה לא רלוונטית. ד"ר גל הודה בעדותו שלא פנה ושייתכן שהיה צריך לפנות אולם כאמור, כל עוד הפרסומים בעניין היו למי שהיה צריך לדעת ונעשו באופן ענייני וסביר – ובענייננו לא הוכח אחרת, אין חובה לפנות אל התובעת דווקא כשלב ראשון בבירור הדברים.

שעות נוספות:

התובעת דיווחה בתקופה הרלוונטית דיווח חודשי מפורט על שעות עבודתה. דיווח זה אושר מדי חודש על ידי המנכ"ל וסמנכ"ל הכספים. ריכוז השעות כפי שדווח הופיע גם בתלושי השכר של התובעת. התובעת קיבלה שכר חודשי קבוע בין אם עבדה יותר או פחות שעות ממשרה מלאה ומעולם לא שולמו לה שעות נוספות.

עיקר טענת הנתבעת היא שהתובעת הועסקה בתפקיד הנהלה בכיר ומשרת אמון אשר חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליה. מעבר לכך, טוענת הנתבעת כי דיווחי השעות שאושרו אינם אמינים ולא ניתן להסתמך עליהם.

ראשית נדון בעצם הזכאות לשעות נוספות ונסקור את הראיות שהובאו לעניין זה:

אין חולק שהתובעת הייתה עורכת דין בכירה בתנועה ומהעובדות הוותיקות ביותר בה. אין חולק גם שבתחומה, תחום המשפט הכלכלי, נחשבה כאוטוריטה מקצועית וכגורם המקצועי הבכיר ביותר. אין חולק גם שהתובעת, ככלל, לא עסקה בליטיגציה אלא בפן היותר מחקרי של עיסוקי התנועה.

התנועה בנויה מוועד מנהל ובתוכו שכבת הנהלה מצומצמת המורכבת ממתנדבים שאינם עובדים. גוף זה הוא מעין דירקטוריון המתווה את מדיניות התנועה. עם זה, התובעת צודקת שהוכח לפנינו שהנהלת התנועה, אף שחבריה מתנדבים הייתה הנהלה פעילה ביותר ותפקידה לא התמצה רק בהתוויית מדיניות כללית. אכן הוכח כטענת התובעת, שעו"ד שרגא בתפקידו כיו"ר התנועה גילה מעורבות יום יומית בתכנים ובפעולות. זאת בדמות שיחה יומית עם היועצת המשפטית של התנועה, שיחה יומית עם דובר התנועה לרבות הנחיות אופרטיביות (שהוא כינה "פקודות מבצע"), מעורבות הדוקה בגיבוש והגשת הליכים משפטיים, ייצוג בהליכים משפטיים בעצמו, מעורבות והחלטות בנושאים כלכליים ואפילו בשכר העובדים. בשכבת ההנהלה המעשית, ניהל את התנועה ברמה היומיומית- המנכ"ל. היכן היה מקומה של התובעת מתחת למנכ"ל בהיררכיה הניהולית?

ראשית מבחינת ההגדרה הפורמאלית: אין חולק כי עד לשנת 2010 היו בתנועה הגדרות התפקיד הבאות: מתחת למנכ"ל כיהן סמנכ"ל אזרחי ובמקביל אליו כיהן עו"ד ברק כלב, כסמנכ"ל משפט וכלכלה ותחתיו מספר מחלקות ובהן המחלקה הכלכלית בראשות התובעת וכן מחלוקת לפניות הציבור; לטיגציה מנהלית; ליטיגציה כלכלית ומחלקה מוניציפלית. בשנת 2010 נערך שינוי ארגוני במסגרתו מונתה עו"ד מידד לוזון לסמנכ"ל משפט ובהמשך לתואר היועצת המשפטית של התנועה והתובעת מונתה לתפקיד סמנכ"ל מחקר וכלכלה.

בתפקיד זה החזיקה התובעת עד לשנת 2018, אז נעשו הניסיונות שתוארו מעלה להחזיר את תפקידה להגדרתו המקורית כמנהלת מחלקה ולהכפיף אותה באופן מלא ליועץ המשפטי החדש עו"ד נאור. תיאור של אותו שינוי ארגוני מופיע למשל בהזמנה שקיבלה התובעת לשימוע. שם הוסבר לה שכבר בראשית 2018 קיבל המבנה החדש את אישור הנהלת התנועה ואת אישור הוועד המנהל. במסגרת זו תיאור תפקידה של התובעת שונמך למנהלת מחלקה ונאמר לה שהיא כפופה בהתאמה לראש אגף משפט החדש. חלק מהטענות שהופנו כלפי התובעת היו שהיא התעקשה להמשיך לעבוד מול המנכ"ל ולא בכפיפות לראש אגף משפט.

התובעת מעולם לא חתמה על הסכם עבודה עם התנועה אך אין חולק שטיוטת הסכם נשלחה אליה בשנת 2003 והיא העירה עליה הערות שונות. סעיף שלא זכה לכל הערה, הוא סעיף 5.5 לאותו הסכם הקובע שתפקידה של התובעת הוא תפקיד הנהלה הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי והוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לא יחולו עליה. מבחינה פורמאלית התובעת הוגדרה אפוא כסמנכ"ל ומבחינה הסכמית, הסכימה שתפקידה הוא תפקיד הנהלה בכיר. מובן שהגדרות והסכמים אינם חזות הכל אלא רק שלב ראשון בבחינת הדברים.

מבחינת שכרה של התובעת: מצד אחד, אין חולק שהיה תמיד בין שלושת או חמשת הגבוהים בתנועה ומכאן שברמה היחסית הוא גבוה. מאידך, הוא אינו משקף מבחינה מוחלטת רמת שכר גבוהה, בפרט שמדובר בעורכת דין בכירה עם ותק כמו של התובעת. התובעת השתכרה סך של 13,300 ₪ לחודש שהועלה בשנת 2018 ל- 15,996 ₪. ממילא, גם בפן היחסי, אפילו אם שכרה היה בין הגבוהים בתנועה הרי שהפער בינה לבין עובדים אחרים לא היה - ולא יכול היה - ברמת שכר כזו, להיות גדול במיוחד. למשל עו"ד אלטמן- רפאל שהעידה מטעם התובעת הצהירה כי אף שהייתה בתפקיד של עו"ד זוטרה השתכרה כ- 10,000 ₪ בחודש. מנגד, שכר של התובעת לא נפל בהרבה ובחלק מהשנים גם עלה על זה של עו"ד מידד לוזון עצמה אשר לטענתה הייתה מנהלת שלה לשיטתה.

שני הצדדים במובן מסוים החזיקו את החבל משני קצותיו. כשהיה להם נוח, טענו לבכירות וכשלא – טענו לתפקיד זוטר. התובעת הציגה את אופן הראייה שלה את התפקיד במייל ששלחה ביום 3.1.18 למנכ"ל החדש מר גל עם כניסתו לתפקיד בזו הלשון: "נדהמתי לראות את המבנה הארגוני של התנועה אמש ולגלות שהאגף הכלכלי נמחק ממנה לחלוטין...מוניתי להיות סמנכלית מחקר וכלכלה של התנועה לפני שנים רבות. הכפיפות שלי מהיום בו הגעתי לנועה היא למנכ"ל התנועה. ניסיון לבצע שינוי לפני מספר שנים לא הוסכם על ידי והלכה למעשה אני מדווחת, מתייעצת ומקבלת הנחיות רק מהמנכ"ל בכל נושא הדורש הכרעה. באשר לממשקי העבודה שלי עם צרויה ממשקים אלו יזומים על ידי כאשר מדובר בהתייעצויות וקבלת החלטות בנוגע לנושאים ומסמכים משפטיים".

דברים ברוח זו כתב ב"כ התובעת בשמה במענה להזמנה לשימוע. מענה זה התמקד בטרוניות שהיו לתובעת נגד השינוי הארגוני החדש. נטען במכתב זה למשל כי הרפורמה המבנית יושמה למעשה רק בחודש יוני 2018 כאשר עד אז המשיכה המתכונת הישנה וכי "הצגת הדברים כאילו עוד בתחילת שנת 2018 הוכפפה גב' אבן חן לעו"ד לוזון...אינה נכונה" עוד נטען כי התובעת לא שותפה בהליכי הרפורמה המבנית "חרף תפקידה הניהולי הבכיר בתנועה" עוד נאמר שבפועל התובעת כן הכפיפה את עצמה לעו"ד נאור מייד עם פנייתו אליה ביוני 2018 ורק מאז היא "פועלת בהתאם להנחיותיו" וכן שהוצע כי התובעת "תחזור ותעבוד בכפיפות ישירה אליו ולמשנה למנכ"ל". כמו כן במכתב זה התובעת התרעמה כי השינוי הארגוני המגדיר אותה כמנהלת מחלקה במקום סמנכ"לית פוגע במעמדה, פירטה את הנושאים בהם היא רואה את עצמה כממשיכה להיות כפופה למנכ"ל ישירות ובהם נושאי מהות כגון שיתופי פעולה, ענייני תקציב ועוד.

בניגוד, לרוח הדברים ממכתבים אלו – התובעת טוענת בהליך זה שהייתה למעשה מנהלת בדרג הביניים, כפופה מקצועית ליועצת המשפטית ולא בעלת אפשרות לקבוע מדיניות עצמאית. מעבר לעדותה שלה, התובעת הביאה כעדים מטעמה כאמור, את המנכ"ל לשעבר ואת היועצת המשפטית לשעבר וכן שתי עורכות דין נוספות שעבדו איתה.

מר סולם הצהיר שהתובעת הייתה כפופה לעו"ד לוזון בפן המשפטי והמנהלי של עבודת המחלקה הכלכלית שבניהולה ובכל הנוגע לפן המנהלי- אישי כמו ימי חופש, נסיעות משכורות ודיווחי שעות הייתה כפופה למנכ"ל. מר סולם גם הצהיר שהתובעת הביעה לא אחת אי שביעות רצון מכך אולם חרף זאת- כך היה. סולם הצהיר שהיה שינוי מהותי בין תפקידה של עו"ד לוזון ובין זה של התובעת כך שהתובעת לא לקחה חלק בשיחה היומית עם יו"ר התנועה במסגרתה התקבלו החלטות והנחיות אלא רק יודעה באותן הנחיות. כמו כן הצהיר שעו"ד לוזון הייתה לוקחת חלק קבוע בישיבות הנהלה ובפורום ישיבות בכיר בעוד שהתובעת זומנה לישיבות הנהלה רק אד- הוק בנושאים בהם נדרשה. כך גם התובעת לא צורפה לקבוצות ווטסאפ ניהוליות להם היה שותפים רק מנהלים בכירים. לטענתו, הגדרת התובעת כסמנכ"לית נבעה משינוי קוסמטי בלבד ולא מעניין של מהות. הוצהר כי התובעת לא הייתה מעורבת בקביעת מדיניות ומטרות או בהנחיות לביצוע וכי בכל יוזמה חדשה נדרשה לאישור המנכ"ל ועו"ד לוזון. עוד הוצהר כי בנושאים מקצועיים המילה האחרונה האם לקדמם או לא הייתה של עו"ד לוזון ושל המנכ"ל אף אם התובעת התנגדה לכך.

דברים ברוח דומה הצהירה גם עו"ד לוזון שאף ציינה שנהגה לערוך ישיבה שבועית בהשתתפות כלל עורכי הדין והתובעת בניהם ולתת הנחיות. דרשה מהתובעת להעביר לה סיכום פעילות חודשי, קיבלה ואישרה את תכניות העובדה השנתיות שלה ועוד. עו"ד שינוק- קרטן, אשר הייתה עורכת דין ומנהלת מחלקה בתנועה הצהירה גם היא שככלל היתה בינה לבין התובעת מערכת יחסים של שיתוף פעולה ולא של כפיפות וכי שתיהן היו כפופות לעו"ד לוזון.

לא הייתה מחלוקת גם שעורכי הדין בתנועה, גם הזוטרים שבהם, ככלל לא קיבלו תשלום על שעות נוספות וכי גם תפקידם הוגדר כתפקיד אמון. כך היה לגבי עו"ד שינוק – קרטן וכך גם בעניינה של עו"ד זוהר אלטמן – רפאל, שאין חולק שהיתה עורכת דין זוטרה והעידה בעניין זה מטעם התובעת.

אין חולק כי לתובעת היו כפופים בדרך כלל כעשרה עובדים בערך כאשר רובם סטודנטים ועוד עורך דין אחד או שניים. אין גם חולק שמספר זה משקף מוטה ניהולית רחבה ביחס למנהלים אחרים בתנועה.

מנגד, התנועה ועדיה הצהירו באופן נחרץ כי התובעת הייתה מנהלת בכירה ובעל יכולת לקבוע מדיניות עצמאית. עו"ד שרגא הצהיר בעניינים אלו דברים נחרצים כגון בסעיף 28 לתצהירו: "התובעת הייתה מאז ומעולם בכל פרמטר אובייקטיבי...בחמישייה הפותחת של התנועה, היא מעולם לא נוהלה על ידי אף אחד, היא תמיד הייתה בכל צומת קבלת החלטות בכלל בתנועה וכאמור בכל צומת קבלת החלטות בתחום הכלכלי בפרט!!!!!" עו"ד שרגא הצהיר שהתובעת לא היית כפופה לעו"ד לוזון אלא רק "בשל הנכות הליטיגטורית שלה". עוד הצהיר, שהתובעת עבדה באופן שוטף מול ההנהלה ומול הוועד המנהל בכל מה שקשור לעניינם כלכליים ולעתים העמידה אותו מול עובדות מוגמרות. על אף הצהרות אלו בתצהירו מיעט אם בכלל לתת דוגמאות קונקרטיות לפעולות של התובעת המדגימים קביעת מדיניות עצמאית או שותפות בכך.

מר גל הצהיר גם הוא שהתובעת הייתה מנהלת בכירה וכי הוצג לו על ידי מר סולם שהיא כפופה אליו ישירות. עוד פירט נושאים בהם הייתה התייעצות ישרות עם התובעת כמו שיתוף פעולה עם פורום קוהלת. או נושאים בהם הודגמה פעולה עצמאית של התובעת כמו עדכון של התובעת בדבר אישור שעות נוספות לרכזים שעבדו איתה. הוצגו גם 6 פרוטוקולים של ישיבות וועד מנהל או הנהלה בהם השתתפה התובעת בכולם או חלקם, כראיה לכך שהייתה מנהלת בכירה.

רוב העובדות הללו הן מוסכמות והשאלה היא איזו פרשנות לתת להן. במסגרת העדויות עלה לדעתנו בבירור שהתובעת הייתה זוטרה במידת מה מעו"ד לוזון וכפופה אליה במובנים מסוימים. במובנים אחרים אין חולק שהייתה כפופה ישירות למנכ"ל. בעדויות עצמן, התובעת ביקשה שנראה את המכתב הנחרץ שכתבה למר גל וגם את מכתב בא כוחה בהקשר של מאבקה על מעמדה בארגון. מצד אחד, לא התכחשה לו ומצד שני ביקשה להמעיט בחשיבותו באופן שלא תמיד עלה בקנה אחד.

התובעת גם הודתה בעדותה, (עמ' 15 שורה 24) שהייתה לה כדבריה אוטוריטה ועצמאות לפעול לפי מיטב שיקולה במגוון נושאים כמו פגישות עם מומחים, פגישות עם תורמים, פגישות בכנסת. בכל הנושאים הללו ניהלה את סדר יומה כראות עיניה ללא צורך בדיווח עד לאותה נקודת זמן. התובעת גם חילקה בעדותה והדגישה כי "בנושאים הכלכליים הייתי האוטוריטה המקצועית הייתי הבן אדם הכי בכיר בתנועה, בכל הנושאים המשפטיים המנהליים, הייתי כפופה לחלוטין לצרויה". באשר לטענתה באותו מכתב שהפניות לצרויה היו ביוזמתה אמרה: "אני את צרויה מאד מאד הערכתי מבחינה משפטית באמת הפניות שלי אליה למרות שהיו חלק מהכפיפות שלי, הם נעשו ביוזמתי כיוון שהיא באמת הייתה אוטוריטה משפטית והיו לנו ממשקים שוטפים על כל הנושאים המשפטיים. אם היו לנו ויכוחים, אם הגענו לאיזה שהוא מקום שבו לא הייתה הכרעה, אז היו מקומות שבהן הייתי מגיעה לאלי, ומבקשת ממנו שיטפל בעניין". תיאור שגם אם הוא מהימן לא מקדם אותנו הרבה.

מר סולם בעדותו, חזר על התיאור הכללי של כפיפות מקצועית לצרויה ומנהלית אליו, אך גם הודה שלא היה מנהל אחר בתנועה שנמצא באותה מדרגה היררכית בתנועה – היינו שלפחות חלקית הוא כפוף ישירות למנכ"ל: "היה עוד מישהו כזה בתנועה שהיה כפוף מקצועית למישהו אחר אבל עניינית אליך? ת. לא. מה שאני זוכר". הוא גם הודה מספר פעמים שהסידור של כפיפות התובעת לצרויה לא היה מובן מאליו למשל: "היה מתח קבוע עם צרויה ונילי, היה מתח קבוע. מי מנהל את מי? והפשרה שהגענו אליה הייתה שצרויה היא זאת שאחראית עליה מבחינה מקצועית. צרויה הייתה נפגשת פעם בשבוע עם כל אחד מהאנשים מתחתיה ודנים בנושא. פעם בחודש עושים דיון משפטי וקובעים סדרי עדיפות ואני בפן האישי כי נילי הרגישה לא נוח, היא לא רצתה קבל הנחיות מצרויה. ברמה הכללית הרמה המקצועית של נילי היא גבוהה מאד, הרגישה לא נוח מול צרויה, לכן אני עשיתי את הפשרה הזאת שאומרת המנכ"ל מטפל בך בדברים הקטנים שאת לא צריכה לפנות לצרויה, אבל מבחינה מקצועית, את עדיין כפופה אליה"

עו"ד מידד- לוזון, בעדותה חזרה על דברים דומים ונביא את חלקם רק לצורך הבהירות: "מה שהובהר לי שלמרות...ששתינו מוגדרות כסמנכ"ליות באותה תקופה אני עדיין הבכירה יותר, ונהלתי בעצם את כל האגף המשפטי. הנושא של אגף הכלכלה היו תוכניות שונות אם זה חלק מהאגף המשפטי או לא, בתקופה שאני הייתי זה כן היה חלק מאגף המשפטי אבל זה בהחלט הייתה איזה שהוא זאת אומרת מחלקה כמו מחלקות אחרות שהיו להם את הסמכויות שלהן, בתוך האגף המשפטי. אבל לצד זה, יש דברים שבאמת נילי הייתה ישירות מול אלי, בדברים שקשורים...לתקציב, לשכר, כל מיני היבטים שבהם היא הייתה ישירות מול אלי"

העד מטעם התנועה עו"ד פרתם, אף העיד למעשה שהתואר סמנכ"ל והגדרתו הפורמאלית אינם מעלים או מורידים מבחינתו כשאמר: "היא הייתה מנהלת מחלקת כלכלה ומחקר וסמנכ"לית. כך או כך, מבחינתי, זה היה היינו הך..."

התמונה היא, לפחות עד תחילת 2018, מורכבת אפוא: התובעת הייתה מנהלת בכירה; אוטוריטה מקצועית; ניהלה צוות עובדים מהגדולים בתנועה; הייתה כפופה בהרבה מובנים ניהוליים יומיומיים ישירות למנכ"ל; החזיקה בתואר סמנכ"לית שהיה שני רק למנכ"ל בהיררכיה הניהולית; השתכרה שכר מהגבוהים בתנועה בשנים מסוימות אף גבוה מזה של עו"ד לוזון; השתתפה לעתים תכופות בישיבות הנהלה וועד מנהל ולא היססה להביע שם דעות כולל כאלו שהקימו עליה בסופו של יום את בכירי התנועה. התובעת תפסה את עצמה בזמן אמת כעולה ממכתביה וממכתבי בא כוחה ככפופה ישירות למנכ"ל ולא לעו"ד לוזון; לתובעת הייתה עצמאות ניהולית מלאה ברמת היום יום שלה ואיש לא התערב בו למעשה. התובעת נדרשה ללא ספק לעבודה בשעות לא שגרתיות, לעבודה מרובה בשעות נוספות ולפגישות רבות מחוץ למשרד, בכנסת ועם גורמים נוספים.

מנגד, ממכלול העדויות עולה שהתובעת הייתה למעשה בכירה פחות מעו"ד לוזון והייתה כפופה לה לפחות להלכה, נדרשה לדווח לה וגם לקבל את דעתה בעניינים מקצועיים שונים; שכרה של התובעת לא היה גבוה במונחים מוחלטים; תוארה כסמנכ"לית לא נתפס על ידי בכירי התנועה כמהותי; התובעת לא הייתה מקובעי המדיניות בתנועה, שככלל נקבעה מלמעלה על ידי הנהלת התנועה. הנהלת התנועה אף שהייתה מורכבת ממתנדבים, הייתה הנהלה פעילה ומעורבת יו"ר התנועה נהג לקבל החלטות על בסיס יומיומי לרבות בנושאים פרטניים, כך שבהיררכיה, מקומה נחות לפחות שלוש דרגות מתחת להנהלה ושתי דרגות או דרגה וחצי לכל הפחות מתחת למנכ"ל. עוד עולה שככלל נתפסו כל עורכי הדין בתנועה, לא חשובה רמת בכירותם, כמשרות אמון.

מסקנתנו גם היא מורכבת במידת מה. בית הדין הארצי בעע (ארצי) 61148-08-16 כ.ש. מרכזי תיפעול לרכב בע"מ נ' גבריאל עטיאס וקודם לכן בעע (ארצי) 30933-09-16 קבוצת פיטרו הכט בע"מ נ' דותן דהן, ביסס את מערכת השיקולים שיש לשקול במקרים מורכבים מעין זה. המקרה של התובעת כפי שהוצג למעלה עונה לחלק מהקריטריונים שנקבעו ונעדר את חלקם. במקרה של התלבטות ושטח אפור, דומה שהוראות הפסיקה נוטות לקבוע שחוק שעות עבודה ומנוחה חל, מתוך אינטרס להכניס תחת כנפיו כמה שיותר עובדים.

אלא שאנו סבורים שבמקרה זה, גם אם לא כל הקריטריונים מתמלאים הלכה למעשה, שורת הדין, השכל הישר וגם מידת הצדק מחייבים לקבוע שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על התובעת בתקופת העסקתה שעד לתחילת שנת 2018. ראשית, חשובה לדעתנו העובדה שהתובעת הנה עורכת דין בכירה וותיקה, אוטוריטה בתחומים כלכליים וגם מי שעסקה בפועל מטעם התנועה בעניין שכר הבכירים, כך שידע בנושאי מבנה השכר במשק וודאי היה לה. התובעת גם הודתה שהייתה מודעת לחובה לשלם שעות נוספות לעובדים שתחתיה וכי בעניין שלהם הקפידה שלא יעבדו שעות נוספות. חשובה להכרעה גם העובדה שהתנועה היא במהותה מקום עבודה שעוסק, לא בעריכת דין רגילה אלא בנושאים אידאולוגיים, רגישים וגם נפיצים. במובן זה התובעת כאוטוריטה משפטית וכלכלית, צריכה להיחשב, במובחן מעבודה בחברה מסחרית, כמי שכיהנה בתפקיד שדורש מידה רבה מאוד של אמון אישי. התובעת לא רק שהייתה שותפה אלא גם הובילה במידה רבה, שורה של נושאים שהם כאמור רגישים ובעלי פוטנציאל לחשיפה ציבורית גבוהה. התובעת ייצגה את התנועה באופן עצמאי וללא פיקוח מול מוסדות כגון וועדות הכנסת כאמור והייתה שותפה למערך של שיקולים בעלי אופי אידיאולוגי ואישי בליבת המעגל הפנימי. דוגמה לכך, ניתנה בעדותו של עו"ד שרגא אשר נשאל על מייל שכתב לתובעת בו הגדיר אותה כאשת סודו. בחקירה התברר שהתובעת הייתה שופתה ללבטיו אם לפנות לחיים הפוליטיים: "אני מפנה אותך עוד פעם לאותו מייל מנובמבר 9 2017. שאתה כותב לנילי בטובך, אתה כותב לה "אני לא מבין איך זה קורה לי דווקא איתך. מי שהייתה ועדיין הינה אשת סודי"...אז, אז כך. הסיפור הוא כזה: השר כחלון, הוא לא היה שר אז, בתקופה שלפני שהוא נבחר, הוא בא והציע לי להיות מספר 2 שלו והציע לי להיות שר המשפטים שלו. ואני שקלתי את העסק ברצינות. התייעצתי גם על כך עם נילי"

אם כך, אף שלא לחלוטין עיצבה מדיניות, הייתה מנהלת בכירה דיה על מנת שהשילוב של מעמדה בהיררכיה, היותה עורכת דין ותיקה ובכירה, מומחית לכלכלה (ושכר) ושותפה לסודות של ארגון אידאולוגי באופיו - ייחשב לשילוב כזה שהחוק אינו חל עליו. בהקשר זה, גם העובדה ששכרה היחסי היה בין הגבוהים די בו כדי להטות את הכף. לבסוף, מטה את המאזניים בשילוב על כל אלו, האופן בו תפסה התובעת את עצמה ואת מעמדה בזמן אמת לפיו "הלכה למעשה אני מדווחת, מתייעצת ומקבלת הנחיות רק מהמנכ"ל בכל נושא הדורש הכרעה". אין מדובר רק בשאלה שעניינה תום לב, אלא בבחינה כוללת של כל מאפייני התפקיד הייחודי שמילאה התובעת, במבט רחב.

בחינה כזאת לדעתנו מחייבת את המסקנה שאין הצדקה לקבוע שחוק שעות עבודה ומנוחה צריך לחול עליה או על עובדים בכירים מסוגה. בכירים לא רק במובן הארגוני אלא במובן של אופי תפקידם, מידת השפעתו וכאמור תפיסה עצמית ברורה כמשרת אמון וכמי שנושאת בתפקיד ניהול בכיר. משפיעה בעניין זה גם העובדה שהתנועה יכולה הייתה בקלות יחסית לערוך עם התובעת הסדרים חוקיים לחלוטין כגון תשלום שעות נוספות גלובליות לו סבר מי מהצדדים בזמן אמת שהחוק חל על תפקידה של התובעת.

מנגד, אין ספק שלא ניתן להגדיר את תפקידה של התובעת כתפקיד בכיר או כמשרת אמון החל מתחילת שנת 2018. כאמור, התנועה הגדירה שינוי מבני אשר היא עצמה כינתה "רפורמה". אין ספק מן הראיות שנכון לאותו מועד, גם האמון בתובעת וגם מידת הבכירות שלה כבר לא היו כתמול שלשום. מעמדה של התובעת ללא כל ספק שונמך משמעותית והיא עברה להיות מוגדרת רשמית כמנהלת מחלקה, מתחת לראש אגף, מתחת למשנה למנכ"ל ומתחת למנכ"ל עצמו. עדותו של המנכ"ל ד"ר גל, לימדה שגם סמכויות ניהול של ממש לא היו בידיה ולא הייתה כוונה שיהיו לה רבות מאלו. למשל הוא העיד שלא היה בסמכותה לגייס עובדים, לאשר שעות נוספות, היא לא צורפה לקבוצת ווטסאפ של ראשי האגפים כי לא נחשבה לכזאת, לא הכינה עוד תכניות עבודה עצמאיות ונדרשה לנהלים חדשים של דיווח ואישור לגבי שיתופי פעולה עם ארגונים שעד אז הובילה, עבודות חוץ וכיוצא בכך. למעשה חלק ניכר מהטרוניות שהופנו כלפי התובעת נגעו לסירובה, לטענת התנועה לשתף פעולה עם אותה רפורמה ולהפנים את מעמדה החדש. אמנם הוצע לתובעת כחלק ממשא ומתן כן להיחשב בתחילת 2019 כראש אגף אך הצעה זו לא יצאה אל הפועל. אין ספק שגם מעמדה בעיני המנכ"ל ומידת הקרבה והאמון שחש כלפיה לא היו כמו בתקופתו של מר סולם. קשה אפוא להצדיק התייחסות לתובעת כמי שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליה בתקופה זו ואין מנוס מלקבוע שמתחילת שנת 2018 עד לסיום העסקתה היא זכאית לתשלום בגין שעות נוספות. לא ניתן לבצע רפורמה המשנה משמעותית את מעמדו של עובד בכיר ומנמיכה אותו, בלי שיהיו לכך השלכות על מעמדו החוקי כמי שזכאי לתשלום לפי חוק.

אשר לאופי החישוב: כאמור התובעת דיווחה מדי חודש על שעות עבודתה. דיווחים אלו אושרו תמיד אחרי שהחשב והמנכ"ל עברו עליהם וכאמור הם התבטאו גם בתלושי השכר שלה. שיטת הדיווח של התובעת אכן הייתה מעט משונה ומסורבלת. התובעת נהגה לדווח על שעות עבודתה במשרד, לדווח בפירוט על שעות עבודתה מחוץ למשרד כל עוד היו בגדר השעות שהיא כינתה "רגילות", כלומר נעשו ברצף; וכן לדווח ללא פירוט על מספר שעות מהבית מדי חודש בשיטה שהנתבעת כינתה "בלוקים", היינו הוספה של מספר שעות חודשי ותו לא. שיטה זו של דיווח שעות עמדה במוקד הטענות שעלו כלפיה עובר לפיטוריה ובמוקד חלק גדול מחקירתה הנגדית. לטעמינו לא עלה בידי הנתבעת להפריך אותה. עובדה היא שכך דיווחה התובעת נוכחות מאז שחובת הדיווח הונהגה בתנועה. עובדה היא שהתנועה, שסברה לכתחילה שיש צורך בדיווח נוכחות מפורט, בחרה לאשר את הדיווחים לאורך כל השנים בין על ידי החשב ובין על ידי המנכ"ל לרבות בתקופתו של המנכ"ל החדש; עובדה היא שאיש מעולם לא דרש מהתובעת לשנות משהו בשיטת הדיווח שלה. מר סולם העיד אמנם שייתכן שלו היה יודע שהדיווח היה משמעותי לעניין תשלום שעות נוספות היה משנה את הבדיקה אולם בה בעת העיד ש "הרמתי אליה טלפון, אני חושב היו כמה פעמים שהרמתי לה טלפון" כאשר הדיווחים לא נראו לו או שהחשב הסב את תשומת לבו לחריגות. מכל מקום, אלו הדיווחים, כך אושרו על ידי התנועה וכך נחתמו. לא מצאנו מקום לקבוע שהם לא אמינים או שיש סיבה כלשהי היום להתערב באמור בהם שאושר מדי חודש בחודשו.

אין ספק שהתובעת עבדה שעות נוספות ונדרשה לכך במסגרת תפקידה. ברור אפוא שאם התנועה חפצה לסתור את הדיווחים שהיא עצמה כתבה בתלושי השכר היום, הנטל הוא עליה והיא לא הרימה אותו. ולא די להצביע על מוזרות שיטת הדיווח או על מספר השעות הגדול שהתובעת עבדה אלא יש חובה להראות נתונים מוצקים שלא הובאו. על בסיס דיווחים אלו ערך ב"כ התובעת את חישוביו. חישובים אלו לא נסתרו והתנועה לא הציגה חישוב חליפי כלשהו. אנו מוצאים אפוא, לקבל במלואם את חישובי התובעת בגין התקופה האמורה.

יוער כי ממילא לו היינו עורכים חישוב חלופי לפי החזקה הקבועה בחוק של 60 שעות נוספות חודשיות – המספרים היו קרובים וכנראה אף עדיפים לתובעת.

על הנתבעת לשלם אפוא בגין שעות נוספות לתקופה שמינואר 2018 סך של 95,987 ₪. אלו ישולמו בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה.

נוסף על האמור, התנועה תשלם לתובעת גם השתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בנסיבות העניין.

ניתן להגיש ערעור בזכות על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ב אב תשפ"ג, (09 אוגוסט 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".