פלונית נ' עמותת הפועל בני טובא-זנגריה ואח'

התביעה שלפנינו עניינה בשאלה האם התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לנתבעות ומהן זכויותיה של התובעת הנובעות מתקופת עבודתה.

רקע עובדתי

נתבעת 1 הינה עמותה רשומה (להלן: העמותה) שהוקמה כדי לטפח, לעודד ולפתח תחומי ספורט שונים במועצה המקומית טובא-זנגריה (להלן: המועצה) (העמותה והמועצה תיקראנה להלן: הנתבעות).

התובעת החלה בחודש 12/2008 לעבוד כמדריכת כדורסל נערות ונשים במועצה, החל מחודש ספטמבר ועד חודש מאי בשנה העוקבת, שני אימונים במהלך השבוע וליווי הקבוצות למשחק בסוף השבוע.

עד לחודש 2/2009 הועסקה התובעת על ידי המועצה. החל מחודש 3/2009 ועד לחודש 12/2014 הועסקה התובעת על ידי העמותה (להלן: התקופה הראשונה). החל מחודש 1/2015 הופסקה פעילותה של העמותה וכל מדריכי הספורט של העמותה עברו לעבוד במרכז הקהילתי (להלן: המתנ"ס). התובעת לא עברה לעבוד במתנ"ס כיתר המדריכים, אלא החלה לעבוד במועצה כעצמאית כנגד חשבוניות (להלן: התקופה השנייה).

את תפקידה כמאמנת כדורסל, ביצעה התובעת בשתי התקופות תחת פיקוחו של מנהל מחלקת הספורט במועצה, מר יונס עגובה, אשר שימש גם כמנהל העמותה (להלן: יונס). ביום 5.12.18 סיימה התובעת את תפקידה כמאמנת כדורסל.

ביום 7.5.19 הגישה התובעת את כתב תביעה כנגד הנתבעות וטענה כי בינה לבין הנתבעות יחד ולחוד התקיימו יחסי עבודה החל מחודש 1/2008 ועד למועד סיום העסקתה ביום 5.12.18, כי שכרה וזכויותיה לא שולם כדין וכי פוטרה ללא עריכת שימוע כדין. בהתאם לכך, מפרטת התובעת בכתב תביעתה את הסעדים הבאים: הפרשי שכר בסך 49,535 ₪; פיצויי פיטורים בסך 24,000 ₪; הודעה מוקדמת בסך 3,600 ₪; דמי הבראה בסך 3,704 ₪; הפרשות לפנסיה בסך 10,990 ₪; פיצויי בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 20,000 ₪; ופיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין בסך 10,800 ₪. סכום התביעה עומד על סך 122,629 ₪ בתוספת פיצויי הלנה.

ביום 24/5/21 וביום 14/7/21 התקיימו ישיבות הוכחות לשמיעת עדות התובעת, עדותו של יונס מטעם העמותה ועדות גזבר המועצה, מר נאסר הייב. לאחר מכן הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב והתיק עבר למתן פסק דין.

טענות הצדדים בתמצית

התובעת טוענת כי החל משנת 2008 ועד לסיום עבודתה בשנת 2018 הועסקה על ידי שתי הנתבעות כחלק מהפעילות הרגילה של מחלקת הספורט ותחת פיקוחו של יונס. עוד נטען כי כשהחלה התובעת את עבודתה בחודש 12/2008 קיבלה את שכרה כשכירה מהמועצה, החל מחודש 3/2009 קיבלה שכר כשכירה מהעמותה, ובחודש 1/2015 החלה לקבל את שכרה מהמועצה כעצמאית, כאשר הדבר נעשה לבקשתו של יונס כיוון שהעמותה התקשתה לשלם את שכרה. התובעת טוענת כי פנקסי הקבלות הוחזקו על ידי יונס והוא היה אחראי למלא אותם, ולטענתה כל השינויים האמורים במתכונת העסקתה היו ביוזמת המועצה. התובעת מוסיפה וטוענת כי בכל התקופה האמורה תנאי עבודתה לא שונו, היא לא עבדה במקום נוסף כמדריכת ספורט, עבדה תחת ניהולו של יונס והשתמשה במתקני הספורט אשר שייכים למועצה. בנוסף, טוענת התובעת כי שכרה לא שולם באופן סדיר, כי לא שולמו לה זכויותיה הסוציאליות בגין שתי תקופות העבודה, וכי בסופו של יום פוטרה על ידי יונס מבלי שייערך לה שימוע כדין.

מנגד טוענת העמותה כי התובעת החלה את עבודתה במועצה בשנת 2008, לאחר מכן הועברה במסגרת תוכנית הבראה של המועצה לעבוד תחת העמותה, ולבסוף הועסקה על ידי המועצה כעצמאית, כאשר שינויים אלו נעשו כחלק מייעול כלכלי של המועצה. עוד נטען כי בתקופה הראשונה העמותה נתמכה על ידי המועצה, ובסיכומיה נטען בהקשר זה כי יש לראות במועצה כמעסיקה במשותף בתקופה זו שכן שילמה את שכר התובעת בפועל, והעמותה שימשה רק צינור להעברת כספים. העמותה מוסיפה וטוענת כי בתקופה השנייה, הופסקו יחסי העבודה עם התובעת, בהתאם להחלטת המועצה להעביר את כל עובדי הספורט להיות עובדים במרכז הקהילתי, אך התובעת סירבה לחתום על חוזה העסקה מסוג זה משום שלא רצתה שיקוזזו סכומים משכרה כמתחייב על פי חוק, ולפיכך הוחתמה על חוזה למתן שירותים חיצוניים. לטענת יונס הדבר נעשה על דעתה של התובעת, ולא נמנעה ממנה האפשרות לתת שירותי אימון לגופים נוספים. עוד טוען יונס כי רשם עבור התובעת את החשבוניות לבקשתה ונוכח הקרבה המשפחתית ביניהם.

המועצה טוענת כי בתקופה הראשונה התובעת הועסקה כשכירה על ידי העמותה בלבד, כאשר יונס שימש כמנהלה מתוקף היותו מנהל העמותה, ובהמשך, בתקופה השנייה, התקיימו יחסי מזמינה-נותנת שירות. ביחס לתקופה הראשונה נטען כי התובעת לא הייתה חלק מהמערך הארגוני של המועצה, המועצה לא סיפקה ציוד ולא הנפיקה תלושי שכר, התובעת לא התקבלה לעבודה בהתאם לצו המועצות המקומיות ובהתאם לרישומי המל"ל עבדה בתקופה זו 22 חודשים בלבד. ביחס לתקופה השנייה טוענת המועצה כי ההחלטה לעבוד כעצמאית נעשתה משיקוליה של התובעת ובהנחייתו של יונס, והעובדה שהתובעת עבדה במקומות נוספים בתקופה זו מעידה כי הייתה גורם חיצוני למועצה.

דיון והכרעה

המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה כאמור שאלת קיומם של יחסי עבודה בין התובעת למועצה לאורך כל תקופת העסקתה. נחלק את הדיון להלן לשניים, שכן ביחס לתקופה הראשונה, בה התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לעמותה, נדרשת הכרעה לגבי זהות המעסיקה, ולגבי התקופה השניה, כאשר שכרה של התובעת שולם כנגד חשבוניות על ידי המועצה, נדרשת הכרעה לגבי קיומם של יחסי עבודה.

התקופה הראשונה: זהות המעסיקה

אין חולק כי בתקופה הראשונה התקיימו יחסי עבודה בין העמותה לבין התובעת. המחלוקת הינה כאמור האם יש לראות גם במועצה כמעסיקה בתקופה זו. שאלת זיהוי המעסיק נדונה בהרחבה בפסיקת בתי הדין לעבודה, ונקבע כי יש לבחון בכל מקרה האם הוצאת תחום פעילות של מעסיק לידי גורם חיצוני הינה אותנטית ולגיטימית. כך נפסק בע"ע (ארצי) 16612-10-11 קטילי פדוא נ' מדינת ישראל (20.08.2015):

"...במשפט העבודה, המעסיק של עובד יהא זה שבינו לבין העובד קיימת התקשרות אותנטית ולגיטימית. לשם כך יש לבחון: באשר לאותנטיות התבנית, האם הלבוש הפורמלי בו הולבשה תבנית ההעסקה תואם את העסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים או שמא יש לפנינו "חוזה למראית עין". בחינת אותנטיות התבנית, כלומר מי מבין שניים הוא המעסיק האמיתי של העובד: המעסיק הפורמלי או שמא - מי שנהוג לכנותו "המשתמש" (ונראה כי ראוי יותר לכנותו "המפעיל"), תעשה בהתאם למבחנים מהותיים שנקבעו בפסיקה. בין המבחנים המרכזיים ניתן למנות את המבחנים הבאים:

האופן בו ראו הצדדים הלכה למעשה את היחסים ביניהם; מי קיבל את העובד לעבודה? מי קבע את מכלול תנאי שכרו? מי נשא בעלות שכרו? בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי היה עליו להתפטר?. ההתייחסות למבחנים אלה צריכה להיעשות תוך התחשבות במאפיינים המיוחדים של תבנית ההעסקה המדוברת: מיקור חוץ - של המשאב האנושי (קבלן כוח אדם) או של פונקציה (קבלן שירותים); התקשרות כלכלית אחרת כגון: שיתוף פעולה בין צדדים וכיוצ"ב. בהקשר של תבנית העסקה באמצעות קבלן כוח אדם הושם הדגש גם על משך תקופת ההעסקה ועל בחינת הקורה בעת חילופי קבלן כוח האדם.

באשר ללגיטימיות התבנית, האם בתבנית ההעסקה "אין כל דבר הנוגד יסודות משפט העבודה", ובכך להפכה למנוגדת ל"תקנת הציבור". לבחינת לגיטימיות התבנית יש הן היבטים סובייקטיביים – במסגרתם של אלה תבחן, בין היתר, שאלת תום הלב של הצדדים. האם ביצירת תבנית ההעסקה הם התכוונו להתחמק מהחלת הוראות חוק, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה וכיוצ"ב על העובד ובכך לקפחו כלכלית או ארגונית או שמא ביסוד ההתקשרות עמדה מטרה אחרת לגיטימית; והן היבטים אובייקטיביים – רוצה לומר, אפילו לא התכוונו הצדדים לקפח את העובד ופעלו מתוך מטרה לגיטימית, יש לבחון האם העסקת העובד בתבנית הנבחנת פוגעת בהשגת תכליות משפט העבודה ובכללן העיקרון כי העבודה אינה "מצרך". בחינה זו צריכה להיעשות תוך התחשבות בהשפעה של התמשכות ההעסקה באמצעות התבנית ובין היתר יש לבחון: "האם העובד מפסיד ייצוג ארגוני כתוצאה ממיקור החוץ; ......; האם מיקור החוץ פוגע בכבודו של העובד על ידי בידודו ופגיעה בתחושת השייכות שלו; האם מיקור החוץ פוגע באפשרויות קידומו והתפתחותו המקצועית של העובד; והאם מיקור החוץ פוגע באפשרות העובד לקיים מערכת יחסים אישית ואנושית מול מעסיקו, באופן סביר בהתאם לסוג העיסוק בו מדובר."

התובעת התקבלה לעבודה על ידי יונס ועמו נקבעו תנאי שכרה והיקף עבודה. אכן, על פי רשימת המעסיקים למוסד לביטוח לאומי, המועצה היתה רשומה כמעסיקה של התובעת בחודשים 12/2008, 1/2009 ו-2/2009, אולם התרשמנו מהעדויות כי התובעת כלל לא היתה מודעת לכך כי המועצה היתה רשומה כמעסיקתה, שכן על פי תצהירה, התקבלה לעבודה על ידי העמותה החל מחודש 12/2008, ולא על ידי המועצה. רק בחקירה הנגדית, שינתה התובעת את גרסתה וטענה כי החלה לעבוד קודם במועצה. מאחר והתובעת אינה דורשת זכויות סוציאליות בגין חודשים אלו, לא נדרשת הכרעה לעניין זהות המעסיקה בתקופה זו, על אף שמבחינה פורמלית ועל פי הדיווחים, מתבקשת המסקנה כי בחודשים אלו היתה התובעת עובדת המועצה בלבד.

מחודש 3/2009 החלה התובעת להיות מועסקת על ידי העמותה. מהראיות עולה כי במהלך שנת 2008 או בסמוך לכך, המועצה פוזרה על ידי משרד הפנים ומונתה ועדה קרואה וכן יו"ר ממונה, וזאת נוכח מצבה הגרעוני של המועצה. יונס הסביר בעדותו את נסיבות הקמת העמותה: 

ש.העמותה הוקמה בשנת 2006?

ת.נכון מאוד.

ש.זה נכון שהעמותה הוקמה ביוזמת המועצה המקומית לצורך פיתוח והקמת קבוצות ספורט?

ת.לא ביוזמת המועצה המקומית, ביוזמתי האישית ואוכל להסביר. ההסבר הוא שאני הכרתי את העמותה לצורך קידום ספורט נשים, ואני מדגיש כאן, ספורט נשים היה מוזנח מאז שנכנסתי לתפקיד בשנת 2002 אמרתי שאני חייב לפקח על ספורט הנשים ולכן הקמתי את העמותה הזאת לעניין הזה. לקדם ולטפח ספורט נשים כי הוזנח שנים רבות, לפני זה הייתה עמותה בשם הפועל טובא, שהיא טיפחה רק את הספורט הגברי, הספורט הגברי, כדורגל ובוגרים בלבד.

ש.אתה לקחת את היוזמה בכובע של מנהל מחלקת ספורט במועצה?

ת.כן.

ש.אחרי הקמת העמותה, העמותה לא עסקה רק בקבוצת נשים?

ת.בהתחלה לא, רק בספורט נשים, בהמשך בגלל שהעמותה הקודמת כל חברי ההנהלה התפרקו והייתה בעייתית ביקשתי ממנו לטפח את הקבוצות ולרשום קבוצות נוער, נערים תחת העמותה שאני אחראי עליה.

ש.לפני הקמת העמותות, כל פעילות הספורט בכפר נוהלו באמצעות מחלקת ספורט של המועצה?

ת.חד וחלק.

...

ש.בעצם גם אתה מאשר שהיא נקלטה בהתחלה על ידי המועצה והיא שילמה את שכרה החל מחודש 12/2008 עד 2/2009 ואז על פי החלטת הוועדה הממונה החל מחודש 3/2009 שכרה שולם על ידי העמותה?

ת.נכון. כי בתקופה של הוועדה הממונה, עשו תוכנית הבראה למועצה המקומית בגלל כל הגירעונות שהיו, והחליטו ראש המועצה, הממונה עם החשב המלווה, עם הגזבר, עם היועמ"ש שכל המדריכים אי אפשר להעסיק אותם דרך הרשות המקומית ואם יועסקו דרך העמותה כתמיכה, שכרם יועבר לעמותה כתמיכה, ...

במילים אחרות, לאחר פיזורה של המועצה ומינויה של הוועדה הקרואה, הוחלט על תוכנית הבראה אשר כללה בין היתר החלטה על העברת פעילות הספורט אל ניהול העמותה, שכבר הפעילה את קבוצות הכדורסל התחרותי הנשי משנת 2006, ובהדרגה עברה גם פעילות החוגים לילדים וקבוצות הכדורגל. עוד עולה מעדותו של יונס כי הוועדה הממונה סברה אותה עת כי נכון יהיה שלא לכלול במצבת כוח האדם של המועצה את מדריכי הספורט, וזאת משיקולים תקציביים של תוכנית ההבראה, ולא שוכנענו כי מדובר בשיקול שאינו לגיטימי וסביר בנסיבות העניין. גם בהמשך עדותו, חזר יונס ואישר כי כל המדריכים עברו לעבוד דרך העמותה בתקופתה של הוועדה הממונה. 

על פניו, אין מניעה כי רשות מקומית תחליט על העברת תחום הספורט (כמו גם תחומי העשרה ופנאי אחרים) לניהול על ידי גורם חיצוני, ובלבד שמדובר בהעברה אותנטית ולגיטימית על פי מבחני הפסיקה (ראו למשל ע"ע (ארצי) 33774-10-10 מרכז תרבות באופקים ע"ש סמואל רובין בע"מ נ' אוזן ואח', מיום 30.5.16; ס"ע (חי') 1172-07-09 קדם נ' עיריית מעלות תרשיחא, מיום 16.7.13; בש"א (ב"ש) 1938-09 יהודה נ' מועצה אזורית חוף אשקלון, מיום 3.9.09; סע"ש (ת"א) 35830-12-13 סולומון נ' עיריית רחובות, מיום 23.5.17).

בנסיבות המקרה שלפנינו, לא שוכנענו כי העמותה הוקמה רק כדי לשמש צינור להעברת משכורות. העמותה הוקמה כבר בשנת 2006 כדי לאפשר את הקמתן של קבוצות ספורט תחרותיות ואת ניהולן, ובאופן הדרגתי החל משנת 2009 הועברה אליה כל פעילות הספורט של המועצה, לרבות חוגים לילדי הכפר. גם מעדותו של מר הייב, גזבר המועצה, עלתה תמונה דומה: "אני יודע שבזמן הוועדה הממונה המדריכים הועסקו על ידי העמותה. אבל מה היה קודם לא יודע. אני יודע שלא רצו להעסיק מדריכים דרך הרשות וכל המדריכים הועסקו דרך העמותה... בשנת 08' היתה וועדה ממונה שהחליטה בסוף 07' או 08' שפעילות הספורט היא דרך העמותה". במובן זה, העמותה שימשה כזרועה הארוכה של המועצה לניהול תחום הספורט, כחלק מתוכנית ההתייעלות שנקבעה על ידי הוועדה הממונה, ולא כדי להתחמק מתשלום זכויות.

לא נעלמה מעינינו אמירתו של יונס כי בתקופה הראשונה פעל גם כמנהל מחלקת הספורט ולאו דווקא כמנהל העמותה, אולם טענותיו בהקשר זה לא היו עקביות. בתחילת עדותו טען יונס כי הקמת העמותה לא היתה יוזמה של המועצה אלא יוזמה אישית שלו כדי לקדם את ספורט הנשים בכפר, אולם מייד לאחר מכן אישר כי נקט ביוזמה זו כמנהל מחלקת הספורט במועצה. אף אם נניח כי התקיים ערבוב בתקופה הראשונה בין תפקידיו של יונס כמנהל מחלקת הספורט וכמנהל העמותה, לא הוכחה מעורבות אחרת של המועצה בהעסקת התובעת בתקופה הראשונה. התובעת לא היתה בקשר עם גורמים במועצה, לא הוכח כי אחד מבעלי התפקידים לקח חלק בניהול או פיקוח הנעשה בעמותה, כי רישומי הנוכחות או היקף השעות הועבר לעיון גורמים במועצה האמונים על הקצאת משאבים, וגם לא הוכח כי העברת התובעת לעמותה נעשתה כדי לקפח את זכויותיה, שכן תנאי שכרה נותרו ללא שינוי. אכן, כפי שיפורט בהמשך, שכרה של התובעת לא שולם באופן סדיר, אולם הדבר לא נבע מעצם העסקתה על ידי העמותה שכן הדבר נמשך גם כשעבדה ישירות מול המועצה, ומהעדויות עולה כי ביצוע תשלומי השכר במועצה היה לקוי ללא קשר לאופן ההתקשרות עם העובדים או נותני השירות.

עוד עלה מעדותו של יונס כי היתה הפרדה חשבונאית בין העמותה לבין המועצה, וכי העביר את הנתונים הנחוצים לחישוב שכרה של התובעת והכנת תלושי השכר לרואה החשבון של העמותה, ולא למחלקת שכר במועצה. המועצה קיבלה מיונס דיווח כולל לגבי עלות שכר המדריכים כדי להעביר את כספי התמיכה, ותו לא.

ביחס לטענתה של התובעת לפיה תקצוב העמותה נעשה על ידי המועצה, בין היתר לצורך תשלום שכרה, וכי הדבר מעיד על יחסי עבודה בינה לבין המועצה, בתי הדין הכירו במסגרת העסקה כדוגמת העסקתה של התובעת כלגיטימית, על אף הזיקה ההדוקה המתקיימת בין רשויות מקומיות לגופים המנהלים את תחומי הספורט ואשר מופעלים בתחומן. בתי הדין חזרו ופסקו בשורה של פסקי דין כי השתתפות תקציבית של גוף אחד במימונו של גוף שני היא תופעה מוכרת במשק הציבורי ואף הפרטי, וכי אין לראות בהכרח את עובדי הגוף המתוקצב כעובדי הגוף המממן או כעובדי הגוף המממן ביחד עם הגוף המתוקצב. בדב"ע נה/ 109-2 אסנת דפנה לוין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ט 326 נקבע כי "יש וגוף מסויים מממן, באופן מלא או חלקי, את עלות עבודתו של עובד המצע עבודתו אצל מעסיק אחר. במצב שכזה, בדרך כלל אין הגוף המממן, באופן מלא או חלקי, נחשב כמעבידו של העובד". בע"ע (ארצי) 751/07 מדינת ישראל/משרד הדתות – הרב יוסף בן פורת עמאר (3/2/08) נקבע באופן דומה כי "המדינה "כיסתה" את עלות שכרו של המערער אך אין בכך כדי ללמד שהיא היתה גם מעסיקתו. מימון שכרם של מעסיקים ציבוריים על ידי המדינה הינו תופעה נפוצה ומקובלת ואין הדבר הופך את המדינה למעסיק, במיוחד כשקיימים סממנים ברורים לקיומם של יחסי עובד-מעביד עם המועצה. תשלום השכר על ידי המועצה לידי הרב בתלושי שכר מסודרים עם עמידה בכל דרישות החוק בדבר ניכויי מס ותשלומים סוציאליים, מצביע בבירור על קיומם של יחסי עובד-מעביד עם המועצה דווקא." ובע"ע (ארצי) 1184/00 בוקובזה נ' אפוידר חברה לשיכון ופיתוח אשקלון בע"מ (2003) סיכם בית הדין הארצי את הסוגיה כדלקמן: "על פי ההלכה הפסוקה, כפי שעמד על כך בית הדין האזורי, העסקה על ידי גוף מסוים במימון גורם שלישי, אינה הופכת את אותו גורם למעביד."

לאור האמור לעיל מצאנו כי בתקופה הראשונה היתה התובעת עובדת העמותה בלבד ולא עובדת של המועצה.

תקופה שניה: יחסי עובדת-מעסיקה

החל מחודש 1/2015, החלה התובעת לקבל את שכרה מהמועצה כנגד חשבוניות. התובעת טוענת כי גם בתקופה זו, יש לראות בעמותה ובמועצה כמעסיקותיה. לטענת העמותה ההתקשרות עם התובעת הסתיימה כאשר כל המדריכים הועברו למתנ"ס, ולטענת המועצה ההתקשרות עם התובעת היתה של נותנת שירותים, לבחירתה ובהתאם לדין.

לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, השתכנענו כי התקיימו יחסי עבודה בין התובעת למועצה בתקופה השניה, כפי שיוסבר להלן.

הלכה פסוקה היא כי היותו של אדם 'עובד' הוא דבר קרוב לסטטוס, ומעמד זה נקבע על פי מערכת היחסים בין הצדדים בפועל ומכלול נסיבות המקרה, בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה, ולא לפי המוסכם בין הצדדים או לפי התיאור שבחרו להעניק למערכת היחסים ביניהם (ע"ע (ארצי) 478/09 חסידים נ' עיריית ירושלים, מיום 13.1.11). בפסק הדין המקיף בע"ע (ארצי) 15868-04-18 כותה נ' עיריית רעננה, מיום 7.4.21, הובאה סקירה של המבחנים השונים לבחינת קיומם של יחסי עבודה:

"המבחן לזיהוי יחסי עבודה שהם בגדר של מעמד משפטי (סטטוס) הוא המבחן המעורב המכיל אגד של מבחני עזר שהמרכזי ביניהם הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו - החיובי והשלילי. יישומם אינו עניין טכני אלא צריך להעשות בהתייחס לציר הזמן, בראי התמונה הכוללת ותכליות משפט העבודה.

תחילה יש לבחון את מהות היחסים לפי מבחן ההשתלבות על שני פניו:

החיובי - האם התובע/המועסק השתלב במערך הארגוני של הנתבע? לשם כך בוחנים, בין היתר, את מידת סדירות הקשר, מידת המחויבות לביצוע העבודה ואת זיקת העבודה לליבת העיסוקים במפעל – כאשר ההנחה היא שליבת העיסוק נעשית דרך כלל באמצעות גרעין של עובדים, כפיפות;

השלילי - האם ההשתלבות נעשתה כגורם חיצוני במסגרת עסק אמיתי משל עצמו.

וכאן חשוב לחדד מספר דגשים:

עסק – גם כמשמעו במשפט העבודה, מכיל מגוון של דפוסים החל מעצמאי מובהק (למשל, בעל עסק המעסיק עובדים) וכלה - בנסיבות המתאימות - בעוסק יחיד שבכוח עבודתו מגולם העסק כולו.

לשם בחינת קיומו של עסק אמיתי, יש לבחון, בין היתר, סיכוי לרווח והפסד; בעלות על גורמי ייצור וטיבם; קיומה של חובה אישית לביצוע העבודה; מועד הקמת העסק ביחס לתחילת ההתקשרות; הסיבה להקמת העסק; קיומה של פעילות נוספת, בין דומה ובין שונה, כלפי גורמים אחרים, כשמשקל קיומם של עיסוקים נוספים תלוי במכלול הנסיבות, לרבות מידת הדמיון ביניהם, נפח הפעילות היחסי וכיוצ"ב; מושא התמורה - לפי זמן עבודה או לפי תוצאה; סוג העיסוק וזיקתו לליבת הפעילות; ההקשר הענפי.

יש סממנים שכשלעצמם אינם שוללים בהכרח קיומו של עסק אמיתי, כגון: מתן הנחיות, פיקוח, לו"ז לביצוע. הכל צריך להבחן בשים לב למכלול הנסיבות.

במקרה שמעורב עוסק יחיד שבכוח עבודתו מגולם העסק כולו יש לבחון את יחסו עם הנתבע לא רק בראי פעילותו מול הנתבע, אלא גם בראי פעילותו הכוללת.

בהמשך יש מקום לבחון את הלגיטימיות במובן של היות ההתקשרות במסגרת "עסק עצמאי" מתיישבת עם תכליות משפט העבודה (למשל, עקיפת הסדרים מתחום משפט העבודה הן במישור הזכויות הלא כלכליות והן במישור הזכויות הכלכליות), והכל בשים לב, בין היתר, לסוג העיסוק, משך ההעסקה והתלות הכלכלית."

עוד הודגש בפרשת כותה כי מועסק שהוא "עובד" לפי מבחני הפסיקה "נותר כזה גם אם התנהל בחוסר תום לב, בין בעת העסקתו ובין בעת הגשת התביעה על ידו," וכי "אין כל רלוונטיות בהתאם לפסיקה לכך שהמערער מכיר את ההבדלים בין שכיר לעצמאי, או לכך שלא ביקש במהלך השנים את שינוי מתכונת העסקתו."

נעבור לבחון את התקיימותם של המבחנים בענייננו.

נקדים ונציין כי כפי שעולה מעדות התובעת עצמה, יחסי העבודה עם העמותה הסתיימו עם תום התקופה הראשונה, כאשר המועצה החליטה על הוצאת תחום הספורט מטיפולה של העמותה. כפי שעלה מעדותו של יונס בבירור, המועצה היא שהחליטה על שינוי מתווה העסקת מדריכי הספורט, כאשר כל המדריכים למעט התובעת עברו לעבוד כשכירים דרך המתנ"ס ותקצוב שכרם המשיך להתבצע על ידי המועצה. על כן, יש לקבוע כי בתקופה השניה לא התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לבין העמותה. שונה הדבר לעניין יחסי העבודה עם המועצה, ויוסבר:

בכל הנוגע לפן החיובי –

יש לראות במועצה כ"מפעל" שניתן לשלב בו פעילויות תרבות והעשרה (עב 303743/98 מירון מינסטר- ועד מקומי רמת אפעל, יג 754) וברי כי תחת אחריותה מצוי אף תחום הספורט, כך שהתובעת השתלבה ביחידה ה"מפעלית" הקונקרטית של המועצה, היא מחלקת הספורט, ובפעילות הקבוצות התחרותיות המייצגות את המועצה. שירותיה של התובעת נשכרו באופן אישי, לנוכח הכשרתה כמאמנת כדורסל נשים, וכחלק מהמערך הארגוני של תחום הספורט במועצה, ולא לצורך מזדמן אלא מתמשך לאורך ארבע שנים, בהמשך לעבודתה בשש השנים הקודמות. האימונים והמשחקים נערכו מדי שבוע, בימים קבועים ובמקום קבוע, כחלק מהמערך הארגוני של מחלקת הספורט. זאת ועוד, כפי שעולה מעדויות הצדדים, התובעת היתה כפופה מבחינה מקצועית ליונס, אשר הוא עצמו שימש מדי פעם כמאמן הקבוצות ולכן היה בעל הידע המקצועי לגבי ניהול ואימון הקבוצות.

בכל הנוגע לפן השלילי –

התובעת לא ניהלה עסק עצמאי לאימון כדורסל. התובעת אומנם נרשמה כעוסקת פטורה בפני רשויות המס, אך המועצה לא התקשרה עם עסק עצמאי של התובעת אלא עם התובעת עצמה, שלא השתמשה ב'עסק' למתן שירותים לגורמים כלשהם בתחום הספורט או בתחומים אחרים. אכן התובעת עבדה במקומות אחרים, כגון חנויות בגדים, אך אין בכך כדי לשלול את מעמדה כעובדת שכירה במועצה. העובדה כי התובעת עבדה בהיקף מצומצם במקומות אחרים והועסקה במועצה במשרה חלקית, אינה שוללת את האפשרות שיתקיימו יחסי עבודה ואף אינה מצביעה כשלעצמה על ניהול עסק עצמאי (ע"ע (ארצי) 300256/98 אייזיק תהל נ' תכנון מים לישראל בע"מ, מיום 10.6.2002).

כמו כן, התובעת לא נשאה בסיכונים לאבדן או בסיכויים לרווח בעבודתה, שכן המועצה שילמה (או היתה אמורה לשלם) את שכרה לאורך כל עונת הכדורסל, המועצה נשאה בעלויות של תחזוקת מתקני הספורט ואספקת הציוד הנדרש לתובעת ולשחקניות, וכן לעלויות ההסעות למשחקים. התובעת העידה בהקשר זה כי "זה לא קשור אליי הציוד וכל הדברים האלה, מה שאני יודעת, אני מגיעה לאימון ויונס מספק לי הכל". התובעת לא נדרשה לבצע בעצמה רישום לחוגים או לקבוצות התחרותיות, לא עסקה בגביית תשלום או בהתנהלות מול איגוד הכדורסל. לתובעת גם לא היה אינטרס כלכלי להתקשר עם המועצה כנותנת שירותים ולא הוכח כי היא נהנתה מיתרונות כלשהן נוכח תצורת העסקתה. אין לקבל את טענת המועצה כי התובעת בחרה בצורת התקשרות זו כדי להימנע מתיאום מס בשל עבודתה כשכירה במקומות אחרים – שכן גם כשהתובעת עבדה כשכירה דרך העמותה, עבדה במקביל כשכירה במקומות נוספים כפי שעולה מרישומי המל"ל. מעבר לכך, המס מחושב על בסיס סך ההכנסות השנתיות בין כשכירה ובין כעצמאית, ולכן אין בהתקשרות באמצעות עסק כדי להימנע מדיווח מלא על כל מקורות ההכנסה.

מבחינת מבחן הקשר האישי, התובעת לא סיפקה עובדים אחרים להחליף אותה כשנעדרה מהעבודה, ואף יונס אישר כי התובעת ביצעה את עבודתה בעצמה ולא העסיקה מאמנות אחרות כשנעדרה:

ש.אתה מאשר בעצם שלאורך כל הזמן גם במיוחד בתקופת הקבלות, השכר שלה שולם בגין עבודתה באופן אישי? היא זו שביצעה את העבודה ולא העסיקה עובדת נוספת, היא בעצמה עבדה בעצמה?

ת.לא מדויק, חלק מהעבודה אני ביצעתי.

ש.מטעמה היא לא הביאה מדריכים נוספים?

ת.לא.

את כפיפותה של התובעת ליונס באופן המלמד על יחסי עבודה ניתן ללמוד גם מאמצעי המשמעת שהטיל יונס על התובעת:

ש.מתי היא הפסיקה לעבוד?

ת.בשנת 2017 לא פיטרתי אותה, פשוט היה מעשה חמור והשעיתי אותה מהעבודה, פניתי אליה שוב אחרי חודש ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה, דיברתי איתה היה אירוע חמור באחד המשחקים עם שחקנית שהיא נתנה סטירה לשחקנית, נשלחו אליי תמונות, ואז טלפונית אמרתי לה שתפסיק כבר לאמן, גם היא וגם השחקנית מושעות עד הודעה חדשה, דיברתי עם השחקנית, חקרתי את כל הנושא עם שאר השחקניות ונהג ההסעה, אחר כך פניתי אליה, קבעתי איתה במקום העבודה בראש פינה, ישבתי איתה ואמרתי לה שתשמע, היה מקרה חמור והיא חייבת להתנצל מול כל השחקניות ואין לי בעיה שתחזור לעבודה ואמרה לי בשום אופן, לא עשיתי טעות, אני לא אשמה בזה ואני לא חוזרת, זהו.

ש.מתי זה היה?

ת.אני חושב שנת 2017, 2018, משהו כזה. לא זוכר.

ש.לכמה זמן השעית אותה?

ת.ישבה בערך חודש. לא רצתה גם לחזור.

ש.היא הושעתה למשך חודש אחד ואחר כך חזרה לעבודה?

ת.כן, אני שכנעתי אותה. ביקשתי ממנה אישית ואמרתי לה לא לחזור על הדברים כי לא הייתה לי מאמנת אחרת.

עדותו של יונס בהקשר זה לא רק מלמדת על אמצעי המשמעת שבחר להטיל על התובעת, אלא גם כי התובעת לא יכלה לשלוח מאמנת אחרת מטעמה, ויונס הוא שהיה אחראי למצוא מחליף בשעת צורך. יונס גם אישר כי לא רק שהטיל אמצעי משמעת אלא שבסופו של יום גם פיטר את התובעת מעבודתה:

ש.אתה מסכים איתי שפיטרת אותה בחודש 12/2018?

ת.כן, אבל לא היה קשור לאירוע הזה. היה אירוע אחר, היא אמרה לי שהיא לא רוצה להמשיך. השעיתי אותה באירוע הקודם.

הטענה השזורה בכתבי הטענות של המועצה היא כי התובעת ידעה באופן פוזיטיבי ובזמן אמת שהיא אינה עובדת המועצה, וכי היא מספקת לה שירותים כקבלן עצמאי ונושאת בהתאם בזכויותיה הסוציאליות בעצמה, ועשתה כן מרצון. אולם, אף שעולה מהעדויות כי התובעת ידעה שאינה מסווגת כעובדת במועצה וכי נמסרות בשמה חשבוניות כנותנת שירותים, הרי שלאור הנפסק בעניין כותה אין לכך משמעות לצורך קביעת הסטטוס בדיעבד כעובדת. אף אם היינו משתכנעות כי התובעת בחרה וביקשה להתקשר כעצמאית משום שבדקה ומצאה כי כך עדיף עבורה, אין בכך כדי לשנות את ההכרעה על בסיס מהות היחסים כפי שעולה מן הראיות שהונחו בפנינו.

מעבר לכך, לא שוכנענו כי התובעת אכן בחרה בחירה עצמאית להמשיך ולהתקשר עם המועצה כנותנת שירותים. טענתה של המועצה כי התובעת לא רצתה לעבוד דרך המתנ"ס לא הוכחה ואינה נתמכת בראיה כלשהי. עדותה של התובעת בהקשר זה היתה עקבית וברורה לאורך עדותה כי יונס הודיע לה כי המועצה רוצה להעביר אותה מהעמותה למתנ"ס אבל בסופו של יום מהלך זה לא יצא לפועל. כפי שציינה התובעת, "יונס לא הסכים לי לעבור", יתכן כדי שקבוצות הכדורסל לא יוכפפו לסמכותה של מנהלת המתנ"ס אלא יישארו תחת חסותו. שוכנענו גם בגרסתה של התובעת כי נודע לה על רישומה תחת המתנ"ס בשנת 2014 לחודשים ספורים רק לאחר שהסתיימה עבודתה במועצה. עדות התובעת בנוגע לכך היתה סדורה, שוטפת ומהימנה. גם בהמשך החקירה הנגדית מטעם המועצה נשאלה התובעת לעניין זה, ולמדנו כי ההחלטה שלא לעבור למתנ"ס נבעה מחילוקי דעות בין יונס לבין מנהלת המתנ"ס וכי התובעת לא שותפה בקבלת ההחלטה:

ש.את במשך 6 שנים טוענת ששכרך לא התקבל בזמן, התקבל חלקית וכל הזמן כעסת על זה, והתלוננת בפני יונס, ופתאום התגלה לך שאת עובדת דרך המתנ"ס, אולי זה ערובה טובה לתשלום שכרך בזמן כי זה גוף אחר, למה בכל זאת להתנגד למהלך כזה?

ת.לא התנגדתי כי לא ידעתי, לא היה הסכם, אפילו המתנ"ס לא אמר לי שאני עוברת אליהם, לא ידעתי על זה.

ש.תסכימי איתי שזה היה פותר לך את הבעיה?

ת.לא ידעתי על זה, היה בעיה בין מנהל מחלקת ספורט למנהלת המתנ"ס.

ש.מתי נודע לך שהועסקת במתנ"ס תקופה מסוימת?

ת.אחרי שקיבלתי את התלושים שלי.

ש.מתי קיבלת?

ת.אחרי שקיבלתי את התלושים שלי שהחלטתי לתבוע את המועצה.

ש.תגידי איזו שנה?

ת.2019.

המועצה טוענת כי התובעת בחרה שלא לעבוד דרך המתנ"ס שכן לא רצתה שינוכו משכרה סכומים עבור זכויות סוציאליות. יונס טען בעדותו כך: "כל המדריכים כולל התובעת, הבהרתי להם חד וחלק שזאת האופציה היחידה של החלטת ראש הרשות להעביר את כל המדריכים למתנ"ס, שאר המדריכים הסכימו ועברו למתנ"ס וחתמו על חוזה, היא לא רצתה לחתום על חוזה במתנ"ס, היא ראתה בתלוש שלה שניכו לה מעסיקים, כל הקופות, ירד לה, לא רצתה להמשיך". אין בידינו לקבל טענה זו, שכן כלל לא הוצגו תלושי שכר המלמדים על ניכוי סכום כלשהו. למעשה, בתלושי השכר של העמותה אין כל הפחתה של הפרשות לפנסיה וגם לא הוצגו תלושים מהמתנ"ס המלמדים על ניכוי כאמור.

עוד עלה מעדותה של התובעת כי פתיחת תיק עצמאית באמצעות רו"ח נעשתה על ידי יונס, אצל אותו רו"ח שטיפל בענייניה של העמותה, וכי פנקס החשבוניות היה באופן קבוע מונח אצל יונס אשר מילא את החשבוניות ומסר אותן לגזבר: "יונס בא אליי ואמר שלמועצה קשה לשלם לי את השכר שלי וצריך לפתוח כך וכך, לא מבינה בדברים האלה. עוסק פטור, עלה לרו"ח שהוא גם רו"ח של עמותה, מועצה הוא במקרה רו"ח של אבא שלי, ואז פתחו את התיק וכל הזמן הוחזקו חשבוניות על ידי יונס, הוא רשם וחתם אותם, הוא העביר לגזבר". גם בהמשך נשאלה התובעת בחקירה הנגדית לעניין זה, ועדותה היתה עקבית וללא סתירות, ולכן נתנו בה אמון. יונס בעדותו אישר כי לקח חלק בפתיחת תיק עצמאי, כאשר הדבר נעשה לטענתו באישורה של התובעת, וכן אישר כי חתם בעצמו על חלק מן הקבלות וביצע את הפעולות החשבונאיות במקום התובעת. לא זו בלבד, אלא שכאשר הסתיימה העסקתה של התובעת במועצה, יונס הוא שטיפל בסגירת התיק אצל רו"ח, לרבות העברת הסכום הדרוש לכך, באישור הגזבר, כאשר בכרטסת הנה"ח של המועצה רשומים גם הסכומים שנמסרו לתובעת עבור סגירת התיק כעצמאית.

גזבר המועצה נשאל לעניין השינוי במתכונת העסקת התובעת והשיב:

ש.והחל משנת 15' היא נדרשה להוציא קבלות למועצה והמועצה התחילה לשלם בפועל לתובעת.

ת.כן.

ש.זה בעצם היה על פי דרישת המועצה, הדרישה שלכם ולא שלה.

ת.מדיניות של ראש המועצה.

... 

ש.מה שעמד מאחורי ההחלטה שהתובעת לא תקבל את שכרה מהעמותה אלא בכפוף להוצאת חשבונית למועצה, אלו שיקולים של המועצה.

ת.כנראה לא היה כסף בעמותה ואז התחילה להגיש חשבוניות.

מר הייב השיב לרוב כי אינו זוכר ואינו יודע את הפרטים המלאים, ולמדנו מעדותו בבירור כי לא התובעת היא שבחרה את שינוי מתכונת העסקתה. מר הייב אישר למעשה כי הפסקת העסקת המדריכים, לרבות התובעת, דרך העמותה היתה בהתאם למדיניות המועצה:

ש.אחרי שהוועדה הקרואה סיימה את עבודתה התקיימו בחירות בכפר, ראש הרשות החדש בא בהחלטה שמהיום והלאה המדריכים יעבדו דרך המתנ"ס, נכון?

ת.נדמה לי או המתנ"ס או הרשות הוא לא רצה להעביר לעמותה.

ש.למה?

ת.אמרתי שזו המדיניות. הוא רצה שהכל יהיה או במתנ"ס או במועצה.

טענתה של המועצה כי התובעת חתמה מדי שנה על הסכמים למתן שירותים – לא הוכחה. המועצה לא הציגה את ההסכמים מלבד הסכם שנחתם כביכול ביום 19.9.18. התובעת הכחישה את החתימה על ההסכם, באופן עקבי וללא סתירות, כמו גם חתימה על הסכמים קודמים. עדותו של מר הייב בהקשר זה היתה לקונית ולא החלטית. כאשר נשאל האם היו הסכמים לפני שנת 2018 השיב "לא זוכר אבל חושב שיש הסכם", וגם לאחר מכן אישר כי אינו זוכר אם התובעת חתמה על הסכמים נוספים. אף לגבי ההסכם משנת 2018, כאשר נאמר לו בחקירה הנגדית כי התובעת טוענת כי לא חתמה על ההסכם, השיב מר הייב: "טוב, לא יודע ולא מכיר את החתימה שלה" וגם הוסיף כי אינו זוכר שחתמה בפניו. מעבר לכך, אף אם היינו משתכנעות כי התובעת חתמה על ההסכמים, הרי שכאמור להסכמתה אין חשיבות מכרעת לצורך קביעת סטטוס יחסי העבודה.

הלכה למעשה, אם נסכם את כל האמור לעיל, הרי שלא חל כל שינוי בהתנהלותה של התובעת לאורך 10 שנות עבודתה, למעט אמצעי התשלום. התובעת החלה לעבוד כשכירה במועצה למשך שלושה חודשים, לאחר מכן הועבר כל תחום הספורט לעמותה והתובעת המשיכה לעבוד כשכירה בעמותה. במהלך שנת 2014, החליטה המועצה להעביר את תחום הספורט מהעמותה למתנ"ס ואף הונפקו שני תלושים לתובעת באמצעות המתנ"ס ללא ידיעתה, וכאשר כל המדריכים המשיכו להיות מועסקים כשכירים במתנ"ס, החלה התובעת לעבוד ישירות מול המועצה, לכאורה כנותנת שירותי אימון כדורסל – אך ללא כל שינוי ממתכונת עבודתה. כפי שיונס תיאר בעצמו, מהות עבודתה נותר זהה, היא אימנה שתי קבוצות וכן חוגי ילדים, שעות עבודתה נותרו ללא שינוי, שכרה נותר ללא שינוי, והיא המשיכה לעבוד במתקני המועצה ולקבל הנחיות והוראות מיונס כמנהל מחלקת הספורט במועצה. כך אישר יונס בעדותו:

ש.לאורך כל תקופת העבודה משנת 2008 ועד לשנת 2018 לא חל כל שינוי במתכונת העבודה, בשיטת העבודה, בזהות המעסיק, רק בדרך התשלום?

ת.אמת.

...

ש.בכל השנים משנת 2008 ועד לשנת 2018, התובעת הייתה כפופה לך תחת פיקוחך, קיבלה הוראות ממך, תוכנית עבודה?

ת.אמת.

ש.זה היה בכובע כמנהל ספורט או כמנהל מחלקת עמותה?

ת.מנהל מחלקת ספורט.

כאמור, המועצה היא שהחליטה על מתכונת העסקתה של התובעת לאורך השנים, תחילה כשכירה במועצה, אחר כך כשכירה בעמותה ולאחר מכן כנותנת שירותים במועצה. המועצה היא שהחליטה על העברת כל תחום הספורט מהמועצה לעמותה ולאחר מכן מהעמותה למתנ"ס, תוך שהיא סבורה כי העסקת המדריכים לאחר כל המעבר צריך להישאר תחת מתכונת של יחסי עבודה, אולם לא עשתה כך לגבי התובעת. המועצה היא זו שלמעשה ניידה את התובעת בין הגורמים השונים, וכפי שהבטיחה את המשך העסקתם הרציפה של המדריכים האחרים כעובדים הזכאים להגנות של דיני העבודה, כך היה עליה לעשות גם לגבי התובעת. נציין בהקשר זה כי כשמר הייב נשאל לגבי העברת התובעת מהמועצה לעמותה ושוב למועצה, לא ידע לענות תשובות ענייניות. כך למשל, כאשר הופנה מה הייב לתיעוד המעסיקים במל"ל לפיו המועצה העסיקה את התובעת בתחילת דרכה, השיב רק "יכול להיות", "לא יודע" ו"לא יכול לאשר", וזאת למרות שאישר כי שימש כגזבר המועצה באותה תקופה.

טרם סיום הדיון בחלק זה נציין כי אין לקבל את טענתה של המועצה בסיכומיה כי יש לראות את יונס כמי שהעסיק באופן אישי וישיר את התובעת, במנותק מתפקידו במועצה. טענה זו, כמו גם טענה מובלעת לחריגה מסמכות, לא נטענה בכתב ההגנה או בתצהירו של מר הייב מטעם המועצה. מעבר לכך, למעט התשלום עבור סגירת התיק של התובעת אצל רואה החשבון, לגביו ציין יונס כי יתכן ויש לראותו כיוזמה אישית שלו ולא כתשלום מטעם המועצה, הרי ששאר פעילותו של יונס נעשתה בכובעו כמנהל מחלקת הספורט, ואף מר הייב כלל לא ידע להעיד על גדר סמכויותיו של יונס והאם בפועל חרג מהן. המועצה בחרה שלא להעיד מטעמה כל גורם הבקיא בהתנהלות המועצה בנוגע להתקשרות עם התובעת או בקביעת דרכי העסקת מדריכי הספורט, והדבר עומד לחובתה. אין גם לקבל את טענתה של המועצה כי יונס בחר לצדד בתובעת בשל הקרבה המשפחתית, שכן כפי שעולה בבירור מעדותו של יונס, בחלק מן הפלוגתאות כלל לא הסכים עם טענותיה של התובעת אלא הציג גרסה שונה ומנוגדת.

על יסוד האמור לעיל, אנו קובעות כי התקיימו יחסי עבודה בין התובעת למועצה החל מחודש 1/2015 ועד למועד סיום העבודה.

נעבור לבחון את זכויותיה של התובעת ביחס לכל אחת מתקופות העבודה.

זכויות סוציאליות - תקופה ראשונה 

לצורך בירור זכאותה של התובעת לזכויות סוציאליות בגין התקופה הראשונה יש תחילה לעמוד על היקף שעות העבודה וגובה שכרה. בכל הנוגע להיקף המשרה, בין הצדדים אין מחלוקת כי עונת הכדורסל נמשכה מחודש ספטמבר ועד לחודש מאי בשנה העוקבת, שמונה-תשעה חודשים. נדגיש כי למרות שהצדדים מציינים בעדויות כי העונה נמשכת תשעה חודשים, התובעת למעשה מחשבת את זכויותיה על בסיס שמונה חודשים לעונה.

התובעת טוענת בכתב התביעה ובתצהירה כי אימנה שתי קבוצות (נערות ונשים), כאשר במשך השבוע כל קבוצה התאמנה שני אימונים ובנוסף התקיים משחק במהלך סוף השבוע. העמותה אישרה בכתב ההגנה כי עבודתה של התובעת כללה שני אימונים באמצע השבוע עבור כל קבוצה וכן משחק שבועי. עוד נטען כי תחילה עבדה התובעת עם קבוצת כדורסל אחת ובהמשך עם שתי קבוצות, אולם לא הובהר מתי חל השינוי הנטען בהיקף העבודה. גם בתצהירו של יונס נטענו טענות דומות, מבלי לפרט את היקף שעות העבודה מדי שבוע.

התובעת טוענת כי יש לחשב את זכויותיה לפי היקף משרה של 30%, כלומר כ-13 שעות לשבוע. בחקירה הנגדת הסבירה התובעת כך:

ש.עבדת מחודש ספטמבר ועד מאי שנה לאחר מכן?

ת.כן.

ש.כמה שעות עבדת?

ת.זה תלוי כמה קבוצות יש, לכל קבוצה יש שעה וחצי אימון.

ש.כמה אימונים בשבוע?

ת.2 אימונים, תלוי, היה גם בנשים וגם בנערות 2 משחקים לשבוע. משחק אחד לנשים ואחד לנערות.

ש.כמה קבוצות היו?

ת.2, נערות ונשים.

ש.אם נעשה חישוב, יוצא לך 6 שעות עבודה שבועיות?

ת.שעה וחצי, משהו כזה, כולל המשחק, לפעמים יוצאת משעה 19 למשחק ועד 24 שאני חוזרת, במשחקים אין שעות.

חיזוק לדבריה של התובעת מצאנו בעדותו של יונס:

ש.אתה מאשר שהיא אימנה 2 קבוצות נשים ונערות, זה כלל 2 אימונים שבועיים לכל קבוצה פלוס משחק שבועי לכל קבוצה?

ת.כן, אנו מקבלים טבלת משחקים בכדורגל ובכדורגל עבור נערות ועבור נשים, אני מעביר אליה, היא רואה ועוברים יחד על כל התוכניות.

המועצה לא הציגה כאמור כל ראיה המלמדת על היקף עבודתה של התובעת. לאור עדותם של התובעת ויונס, יש לקבוע כי התובעת אימנה בתקופה הראשונה שתי קבוצות במהלך העונה, כאשר כל קבוצה התאמנה פעמיים בשבוע למשל למשך שעה וחצי כל אימון, קרי במהלך השבוע עבדה התובעת 6 שעות. בנוסף, כל קבוצה השתתפה במשחק בסוף השבוע, כאשר טענתה של התובעת כי שני המשחקים נמשכו מספר שעות מתיישבת עם השכל הישר וניסיון החיים. עוד אישר יונס כי התובעת גם עבדה בחוגי ספורט (פרחי ספורט). מנגד כאמור העמותה לא הציגה גרסה חלופית. בהתאם לכך יש לקבל את טענת התובעת להיקף משרה של 30%.

לא נעלם מעינינו כי המועצה הנפיקה לתובעת תלושי שכר גם במהלך תקופת הקיץ אולם אין מחלוקת כי מדובר היה בתקופת פגרה וכי התובעת לא נדרשה לעבוד בין עונות הכדורסל, ומעדותו של יונס עולה כי התשלומים בוצעו על חשבון השכר שהיה אמור להיות משולם בחודשים הקודמים.

בכל הנוגע לגובה השכר, בפרק חישוב הזכויות בכתב התביעה נטען כי יש לחשב את שכרה של התובעת בהתאם לשכר של 3,600 ₪. עוד נטען כי סוכם בתחילת העבודה כי השכר יעמוד על סך של 2,500-3,600 ₪ נטו לחודש, בהתאם למספר המשחקים שתידרש התובעת ללוות את הקבוצות בכל חודש. העמותה מנגד אינה מציגה טענה סדורה בנוגע לגובה השכר אלא רק טוענת כי שילמה שכר כדין. לא הוצגה ראיה המלמדת כי העמותה מסרה לתובעת הודעה על תנאי עבודה המציינת שכר אחר ומעדותו של יונס למדנו כי התובעת אכן לא קיבלה הודעה כאמור:  

ש.לא נתת לה טופס הודעה על תנאי העסקה?

ת.שלחתי לגזבר מכתב שאני מעסיק אותה, מעסיק מדריכים, כל מדריך כמה יקבל ואיזה קבוצות יאמן.

...

ש.החתמת אותה על הסכם?

ת.דרך העמותה בכלל לא.

תלושי השכר בתקופה הראשונה אינם מהווים ראיה לעניין גובה השכר החודשי, שכן יונס אישר כי העמותה לא שילמה שכר באופן שוטף וכי לעיתים נאלץ לשלם באיחור ובאופן רטרואקטיבי: "... לא היינו מקבלים את השכר של המדריכים בזמן, ... כל כמה חודשים, לא יכולתי להוציא תלוש שכר מהעמותה ואין לי תזרים, המועצה לא שילמה לי כל חודש שאתן כל חודש בחודשו ולכן נוצר חוב, למשל 3,4 חודשים נתתי לה בבת אחת...". עוד עולה כי למרות שהתובעת עבדה את כל עונת הכדורסל בתקופה הראשונה, כפי שאישר יונס, בפועל לא הונפקו לה תלושים בגין כל החודשים.

התובעת אכן ציינה מספר פעמים לאורך עדותה כי השכר "היה קבוע תמיד בין 2,500 ל-3,600 ₪, זה מה שסיכמנו בינינו", וכי השכר עבור שתי קבוצות היה "בין 2,500 ל-3,600 ₪", כך שניתן היה לטעון כי אין לקבל את הטענה לשכר קובע בסך 3,600 ₪ דווקא. עם זאת, העמותה אינה מציגה גרסה אחרת לעניין השכר הקובע וגם אינה טוענת דבר לעניין זה בכתב ההגנה או בסיכומים, ויונס אישר כי השכר שסוכם היה 3,600 ₪:

"ש.מעיון בכל הקבלות, מרבית הסכומים הם 3,600 ₪?

ת.כן. עבור 2 קבוצות".

מעבר לכך, מחומר הראיות עולה כי מתכונת העסקת התובעת בתקופה הראשונה הייתה זהה לתקופה השנייה ויונס עמד על כך כי גם בתקופה השנייה השתכרה סך של 3,600 ₪. יונס גם הסביר בהרחבה מדוע נקבע שכר של 3,600 ₪ דווקא, על בסיס המחיר המקובל בשוק לאימון על ידי מדריך של קבוצת נוער או בוגרים, ונתנו אמון בדבריו: "ברגע שיש שני אימונים ומשחק, זה המחיר". על כן, אנו קובעים כי שכרה הקובע של התובעת לחישוב הזכויות הינו 3,600 ₪ לחודש.

בשים לב לכל האמור ניגש לבחון את זכויותיה של התובעת בתקופה הראשונה.

דמי הבראה

התובעת טוענת כי זכאית לדמי הבראה בסך 3,704 ₪, עוד טוענת בהקשר זה כי יש לחשב את שכרה לפי היקף משרה של 30%, עבור שמונה חודשים בשנה (ולא תשעה). מנגד, העמותה טענה כי זכויותיה של התובעת שולמו כדין.

עיון בתלושי השכר מלמד כי לא שולמו לתובעת דמי הבראה בתקופה הראשונה. בהתאם לצו הרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה, בנוסחו במועד בו סיימה התובעת את עבודתה בעמותה, עמדה תקופת ההתיישנות על שנתיים, אולם אין בכתב ההגנה או בסיכומים טענה בעניין זה. על כן, זכאית התובעת לדמי הבראה בגין השנים 2012-2014 בסך 1,588 ₪ (7 ימים לשנה * 3 שנים * 8/12 * 30% משרה * 378 ₪).

אי הנפקת תלושי שכר

התובעת טוענת כי בחודשים רבים לא קיבלה תלושי שכר והעמותה לא הנפיקה תלושים ולא דיווחה עליה כעובדת לרשויות, על אף שעבדה בפועל. עוד טוענת התובעת כי העמותה מסרה לה תלושים אשר אינם משקפים נכונה את שכרה. מנגד טוענת העמותה כי התלושים ניתנו לתובעת כדין ובהתאם לעבודתה.

כאמור, יונס אישר בעדותו כי התובעת עבדה ברצף במשך עשר שנים בכל עונות הכדורסל, מספטמבר ועד מאי (למעט חודש אחד לערך של השעיה בשנת 2017). עם זאת, מעיון ברישומי המל"ל עולה כי העמותה לא דיווחה על התובעת בגין כל החודשים וגם לא הוצגו תלושי השכר עבור כל התקופה. כך למשל, בחודש אפריל 2012 ובחודשים אוקטובר ונובמבר 2012 לא דיווחה העמותה על התובעת למל"ל וכך גם בכל שנת 2013, על אף שנמסרו לתובעת תלושים בגין החודשים פברואר, מאי ויולי 2013. בשנת 2014, במקום לדווח עליה כעובדת של העמותה למל"ל, הועבר דיווח בגין חודשים ינואר ומרץ 2014 כי התובעת כביכול מועסקת על ידי המתנ"ס במקום העמותה, על אף שהעמותה מודה כי העסיקה את התובעת עד לשנת 2015.

יונס אישר במהלך עדותו כי התובעת לא קיבלה תלושי שכר מידי חודש בחודשו:

ש.יש חודשים שהיא הועסקה בלי תלושים?

ת.כן.

...

ש.אני מפנה לסעיף 10 לתצהירך, אתה מצהיר שהיא הועסקה כעובדת עונתית בין החודשים 9 עד מאי לשנה שלאחר מכן?

ת.נכון מאוד.

ש.לא שנוי במחלוקת שבכל השנים משנת 2008 ועד לשנת 2014 שהיא עבדה בכל עונה מחודש 9 עד לחודש מאי שנה לאחריה?

ת.כן.

ש.אני מציג בפניך את נספח ט' לתצהיר התובעת, תקופות עיסוק, דו"ח של המל"ל, מה שעולה ממנו כי העמותה לא הנפיקה לתובעת תלושי שכר בחלק ניכר מתקופת העסקה משנת 2008 ועד לשנת 2014, שזה 34 חודשים שבהם הועסקה התובעת ללא תלושי שכר, איך תסביר את זה?

ת.האמת אני לא יודע, אין לי תשובה.

יונס גם אישר כי הרישומים בתלושים שנמסרו לתובעת אינם משקפים את שכרה האמיתי, מאחר והמועצה לא העבירה את מלוא התקציב לתשלום משכורות:

ש.אתה מאשר שתלושי השכר הם תלושים פיקטיביים?

ת.זה השכר שמשולם לה בפועל, אבל לפעמים יש 3,4 חודשים שלא מקבלת, אז אני חייב לתת לה, שהמועצה מעבירה לי תמיכה, אני מעביר לה את הכל.

מדובר בהתנהלות חמורה מצידה של העמותה כמעסיקתה של התובעת. בהתאם לסעיף 26א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, רשאי בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק כאשר מעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר תקין או כאשר לא מסר כלל תלוש שכר כדין. גובה הפיצוי הקבוע בסעיף 26א לחוק הינו 5,000 ₪ בגין כל תלוש. בית הדין הארצי דן בפסיקת פיצויים בגין ליקויים בתלושי שכר וקבע כי "יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין "רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין "ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר); הרשות לפסיקת הפיצויים היא "בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור"; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ (כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר" (ע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס נ' זיסמן (31.10.2016).

מסירת תלושי שכר הינה הכרחית לקיומם של יחסי עבודה תקינים, ולא ניתן להקל ראש בהתנהלות העמותה שסברה כי מתקיימים בינה לבין התובעת יחסי עבודה, ובכל זאת לא נהגה כנדרש על פי דין. בנסיבות העניין, מצאנו כי יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 8,000 ₪.

פיצויים בגין העדר הפרשות לפנסיה

התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה, בהתחשב בתקופת ההתיישנות, החל משנת 2012. העמותה הכחישה את זכאות התובעת לפיצוי בגין רכיב זה, ללא הסבר כלשהו.

בתלושי השכר אין תיעוד להפרשות לקרן פנסיה והעמותה אף לא הציגה כל ראיה המלמדת כי בוצעו הפרשות לפנסיה. התובעת מציגה בכתב התביעה ובסיכומים חישוב עבור שמונה חודשים בשנה, לפי שכר חודשי של 3,600 ₪ ובהתאם לשיעורי ההפרשות הקבועות בצו פנסיה חובה. העמותה כאמור אינה מציגה חישוב נגדי, ולכן יש לקבל את חישובה של התובעת והיא זכאית בגין השנים 2012-2014 לסך של 4,078 ₪.

התובעת טענה לפיצוי הלנה גם ביחס להעדר הפרשות לקופת הפנסיה, בהתאם לסעיף 19א לחוק הגנת השכר. העמותה לא טענה להתיישנות בכתב ההגנה אולם בהתאם לפסיקה, כאשר מדובר בהתיישנות מהותית ולא דיונית של זכות, טענת ההתיישנות יכולה לעלות גם ביוזמת בית הדין (בר"ע (ארצי) 23038-08-12אברהם אברהמי נ' מרכז החינוך העצמאי(04.09.2012). במקרה דנן, חבות העמותה בביצוע הפקדות לפנסיה הסתיימה בחודש 12/2014 ואילו התביעה הוגשה בשנת 2019, ולכן אף אם ניישם את סעיף 17א(ב) לחוק נוכח הלנת ההפרשות לאורך תקופת ההעסקה כולה, הרי שחלפה במועד הגשת התביעה תקופת ההתיישנות של שלוש שנים.

זכויות סוציאליות - תקופה שניה

הפרשי שכר

בכתב התביעה טוענת התובעת כי בתקופה השניה אמורה היתה להשתכר סך של 115,200 ₪ (8 חודשים לעונה * 4 שנים * 3,600 ₪ לחודש) וכי בפועל שולם לה רק סך מצטבר של 65,665 ₪, ולכן היא זכאית להפרשי שכר בסך 49,535 ₪.

בסיכומיה חישבה התובעת את הפרשי השכר באופן שונה שכן לטענתה ישנם 13 חודשים בגינם לא הוצאו חשבוניות עבור עבודתה ולכן היא זכאית לשכר בסך 46,800 ₪ (3,600 ₪ * 13 חודשים). עוד נטען כי סך הסכומים הכתובים בקבלות עומד על 79,400 ₪, ובהתאם לתדפיסי חשבון הבנק שילמה המועצה 67,915 ₪, ולכן היא זכאית להפרש בסך 11,485 ₪. סך הכל טוענת התובעת להפרשי שכר בסך 58,285 ₪, אך מותירה רכיב זה על סך 49,535 ₪ שנתבע בכתב התביעה.

מנגד, טוענת המועצה כי השכר שולם במלואו וישנה התאמה בין החשבוניות לכרטסת המועצה.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות הגענו לכדי מסקנה כי יש לקבל את גרסתה של התובעת בהקשר זה, אך לא את החישוב שבוצע על ידה, כפי שיוסבר:

כאמור, מעדותו של יונס עולה כי בתקופה השנייה רק צורת ההתקשרות השתנתה ולא גובה השכר. מרבית החשבוניות לאותה תקופה נוקבים בסך של 3,600 ₪, וכן עולה מחקירתו של יונס כי התובעת עבדה בכל עונות הכדורסל בשנים 2015-2018. מר הייב אישר בחקירתו כי דבריו של יונס בהקשר לעבודתה של התובעת מקובלים עליו: "יונס התנהל מולה, מה שיונס אומר זה נכון". אין מחלוקת גם כי הסכומים שנרשמו בחשבוניות הינם בגין עבודת התובעת כמאמנת הקבוצות. כך העיד מר הייב:

"ש.אני שאלתי על מה שרשום בקבלות מבחינתך הסכומים מאושרים. יש קבלות שאתה קיבלת מיונס בסכומים האלה. האם אינם שנויים במחלוקת ומאושרים?

ת.מעיין. לשאלתך – כן".

ביחס לאופן בו שולם לתובעת, מר הייב הסביר במהלך עדותו כי את התשלום עבור שכרה של התובעת ביצעו באמצעות "העברות או שיקים", אולם מתדפיסי הבנק עולה שהמועצה ביצעה רק העברות בנקאיות, ולא הוכח תשלום באמצעות המחאות. אין גם לקבל את הכרטסת שהציגה המועצה כראיה לתשלום שכרה של התובעת שכן אין התאמה בין הכרטסת לבין תדפיסי הבנק והמועצה לא הציגה כל ראיה לגבי ביצוע התשלומים בפועל. מר הייב, כגזבר המועצה, לא ידע להסביר בחקירה האם שולמו לתובעת כל הסכומים המגיעים לה בגין כל חודשי האימון, ותשובותיו בהקשר זה היו לקוניות כאשר כל שידע לומר הוא כי "באופן כללי מה שהוגש שולם". טענה זו כאמור לא נתמכה בראיה כלשהי. מר הייב גם לא ידע להסביר את הפער בין החשבוניות שהוגשו למועצה לבין התשלומים שהתקבלו בבנק.

מעיון בחשבוניות שהציגה התובעת עולה כי יונס לא רשם חשבונית בגין כל חודש בו אימנה התובעת את הקבוצות, וכי בחודשים רבים לא נרשמה חשבונית. כך למשל, בגין שנת 2015 נרשמו חמש חשבוניות בחודשים פברואר, יולי, אוקטובר, נובמבר ודצמבר. ישנו גם קושי ברור לשייך את החשבוניות לחודשי העבודה שכן ישנן חשבוניות שאינן נושאות תאריך וישנן חשבוניות שאינן מציינות בגין איזה חודש הן משולמות. סך הכל נרשמו 25 חשבוניות בגין 32 חודשי העסקה. מעבר לכך, ישנן חשבוניות אשר נוקבות בשכר הנמוך מהשכר שהוסכם בין הצדדים, כגון 2,400 ₪ בגין חודש 10/2017 או 1,200 ₪ בגין חודש נובמבר 2017.

זאת ועוד, מהצלבת החשבוניות עם תדפיסי חשבון הבנק עולה אי-התאמה. למשל, בחודש 2/2015 נרשמה חשבונית על סך 5,000 ₪ אך לא בוצעה בעקבותיה הפקדה כלשהי. מנגד, בחודש 7/2015 הוצאה חשבונית אחת ע"ס 4,000 ₪ ובאותו החודש בוצעו שתי הפקדות ע"ס 4,750 ₪ ו- 3,800 ₪, שאינן תואמות חשבוניות כלשהן.

על כן, אנו מקבלים את טענתה של התובעת כי לא שולם לה שכרו במלואו בגין התקופה השנייה.

עם זאת, חישובה של התובעת אינה מקובל עלינו, שכן היא מבקשת לחייב את המועצה בהתאם למספר החשבוניות החסר לכל תקופת העבודה. חישוב זה אינו נכון, שכן ישנן חשבוניות הנוקבות בשכר הגבוה מ-3,600 ₪ (5,000 ₪ בחודש פברואר 2015 ו- 4,000 ₪ בחודש 7/2015 שככל הנראה שולם על חשבון הפרשים כי בחודש זה חלה פגרת הקיץ). מעבר לכך, ישנו כאמור קושי לדעת לאיזה חודש מתאימה כל חשבונית ולא מן הנמנע כי בגין חודש מסוים נרשמה יותר מחשבונית אחת (כך בגין נובמבר 2018 ישנן שתי חשבוניות, אחת בסך 2,400 ₪ והשנייה בסך 1,500 ₪).

על כן, חישוב הפרשי השכר צריך להיעשות באופן הבא: לאורך כל כתבי הטענות מחשבת התובעת את זכויותיה לפי 8 חודשי העסקה בשנה/בעונה. על כן, בשנים 2015-2018 היו 32 חודשי העסקה, בגינם היא זכאית לשכר כולל בסך 115,200 ₪. התובעת מאשרת בסיכומיה כי בפועל שולם לה סך מצטבר של 67,915 ₪, ולכן היא זכאית להפרשי שכר בסך 47,285 ₪.

הלנת שכר

התובעת טוענת כי בתקופה זו שכרה הולן ולא שולם ברציפות ובמלואו, וכי יש לפצותה בפיצוי הלנת שכר בסך 25,000 ₪. מנגד, המועצה טוענת כי שכרה של התובעת שולם כדין.

פיצוי הלנת השכר שנקבע בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, נועד להבטיח את תשלום שכרו של העובד במלואו ובזמן הנקוב לכך בחוק על ידי הרתעת המעסיק שאינו ממלא את חובתו באמצעות הטלת סנקציה כספית גבוהה. תכלית נוספת היא לפצות את העובד על הנזק שנגרם לו כתוצאה מהלנת שכרו (הצורך ללוות כספים, לשלם ריבית וכדומה). מכוח סעיף 18 לחוק הגנת השכר בית הדין רשאי להפחית את פיצוי הלנת שכר, כאשר הפסיקה הכירה בכך שיש להעניק לבית הדין שיקול דעת להפחית את פיצויי ההלנה על מנת לאזן בין חומרת הלנת השכר והצורך להרתיע מעסיקים מפני הלנת שכר לבין הצורך למנוע קריסתם של עסקים בעקבות הטלת פיצויי הלנה מלאים (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון, מיום 29.11.00; ע"ע 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהן ואח', מיום 28.7.05).

כאמור, עיון בחשבוניות מלמד כי לא הונפקו לתובעת מידי חודש חשבוניות. זאת ועוד, לא כל חשבונית נרשמה בגין החודש שקדם לה, אלא לעיתים החשבוניות ניתנו בסוף השנה עבור חודש באמצע השנה (ראו לעניין זה קבלה מס' 0002/2, 0002/6). כך גם מתדפיסי חשבון הבנק עולה כי שכרה של התובעת לא התקבל באופן קבוע בחשבון הבנק. יש לקחת בחשבון גם כי חלק מעילת התביעה תחת רכיב זה התיישנה, שכן ההתיישנות עומדת בנסיבות העניין על שלוש שנים בהתאם לסעיף 17א(ב) לחוק. בנסיבות אלו בהן על פי החשבוניות וחשבון הבנק שכרה של התובעת הולן לאורך כל התקופה השנייה, יש לחייב את המועצה בפיצוי הלנת שכר, אם כי מופחת מהטעמים שפורטו בפסיקה, ולהעמידו על סך 7,000 ₪.

פיצויים בגין העדר הפרשות לפנסיה

משעה שקבענו כי התקיימו יחסי עבודה בתקופה השנייה, יש לקבל את תביעתה של התובעת בגין תקופה זו. המועצה לא הציגה כל חישוב מטעמה, ומקובל עלינו חישובה של התובעת אשר נערך על בסיס 3,600 ₪, 8 חודשי העסקה בשנה ושיעורי הפרשה התואמים את אלו הנקובים בצו ההרחבה לעניין פנסיה חובה. בהתאם לכך זכאית התובעת לסכומים המפורטים בסיכומים בסך 6,912 ₪.

לעניין פיצוי הלנה, להבדיל מתשלום שכר השוטף של התובעת, שהיה על המועצה לשלם אף אם סברה בטעות כי לא מתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים, הרי שעצם המחלוקת הכנה לעניין מתכונת העסקתה של התובעת ומשכך גם לגבי חובתה של המועצה בתשלום הפרשות לפנסיה, מלמד כי אין מקום לפסוק פיצוי הלנה בגין העדר הפרשות לפנסיה.

דמי הבראה

התובעת זכאית לדמי הבראה בגין השנים 2015-2018 בסך 2,117 ₪ (7 ימים לשנה * 4 שנים * 8/12 * 30% משרה * 378 ₪).

סיום יחסי עבודה

משקבענו כי בין המועצה לתובעת התקיימו יחסי עבודה, יש להכריע בשאלה האם התובעת התפטרה או פוטרה מעבודתה. לטענת התובעת, ביום 5.12.18 הודיעה ליונס כי היא עתידה לצאת לחופשה ובתגובה רשם לה מר יונס הודעת Whatsapp ובה נאמר: "אז אל תמשיכי עם הקבוצה", כאשר יש לראות בהודעה זו כפיטורים.

בתצהירו, טוען יונס כי התובעת היא שבחרה שלא להמשיך ולאמן את הקבוצות, וכי הודעתו האמורה באה בתגובה לדברי התובעת כי "אינה מתלהבת מלאמן את הקבוצות", ולכן יש לראות בה כמתפטרת ולא כמפוטרת.

עדותו של יונס בהקשר זה היתה רצופה סתירות וכשלים. בתצהירו טען יונס כי בחודש 11/2017 השעה את התובעת בעקבות התקרית עם אחת השחקניות, ומאותו מועד התובעת כלל לא חזרה לאמן בעונת 2017/2018, אלא רק המשיכה לשחק בקבוצת הנשים, ורק בחודש 10/2018 פנה אל התובעת וביקש ממנה לחזור ולאמן את הקבוצות. לעומת זאת, בחקירה עלתה תמונה שונה ולעניין התקרית בחודש 11/2017 אישר יונס כי היה מדובר בהשעייה של חודש אחד בלבד, וזאת בניגוד לטענתו האמורה בתצהיר כי התובעת לא חזרה לאמן לכל העונה. יונס גם אישר כי מלבד חודש 11/2017, התובעת אימנה במשך כל עונות הכדורסל:

ש.מלבד החודש הזה, היא עבדה כל העונות רגיל?

ת.כן.

עוד טען יונס בתצהירו כי כאשר פנה אל התובעת בחודש 10/2018 כדי שתחזור לאמן, היא הסכימה אך הודיעה כי היא עתידה להיעדר מהאימונים למשך 10 ימים בשל טיול מתוכנן, שאז יונס התייצב במקומה כדי לאמן את הקבוצות. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם התכתובת בין השניים, לפיה רק ביום 5.12.18 כתבה התובעת ליונס כי היא עתידה לנסוע לחו"ל, ויונס כלל לא הביע הסכמה אלא ציין בפניה כי גם הוא אמור לנסוע וכי בקשתה לצאת לחופשה אינה מסתדרת עם לוח האימונים. יונס גם טען בתצהיר כי ביום 5.12.18, בשל היעדרות שחקניות מהאימונים, ביקש לקיים אימון שלישי, ובמסגרת התכתבויות בינו לבין התובעת, התובעת הלינה על כך כי יונס ערך את האימון ללא נוכחותה ואף הודיעה כי אינה מתלהבת מאימון הקבוצות. גם טענה זו אינה מתיישבת עם המסרונים מהם עולה כי חילופי הדברים באותו היום נגעו לנסיעה לחו"ל ולא לאימון שנערך ללא נוכחות התובעת. מנגד, עדות התובעת היתה עקבית ומהימנה, וכאשר נשאלה בחקירה הנגדית האם נהגה לדאוג למחליפה כאשר נעדרה מהעבודה, ציינה כי "כשיצאתי לחו"ל אמרתי לו שליאלי תחליף אותי ואז הוא לא הסכים אז אמר לי אל תמשיכי עם הקבוצה." דבריה של התובעת עולים בקנה אחד עם האמור במסרונים.

בהסכם ההתקשרות שצירף יונס לתצהירו נרשם כי תקופתו מיום 19.9.18 ועד ליום 30.4.19, וכן נרשם בכתב יד "סיים את עבודתו 15.11.2018". לטענת יונס והמועצה, יש בכך כדי ללמד כי התובעת סיימה את עבודתה כבר ביום 15.11.18. אולם בחקירה הנגדית אישר יונס כי התובעת המשיכה לעבוד גם בחודש 12/2018 והרישום בדבר הפסקת עבודה ביום 15.11.18 אינו מתיישב עם ההתכתבות בין השניים מחודש 12/2018 לגבי רצונה של התובעת לצאת לחופשה והצורך למצוא לה מחליף לצורך כך. למעשה, נוצר הרושם כי הרישום בכתב יד לגבי מועד סיום העבודה נוצר על מנת להתאים לחשבונית מיום 5.12.18 בה נרשם תשלום עבור חצי חודש נובמבר.

מאופן התבטאותו של יונס בחקירה הנגדית גם ניתן היה להבין כי הוא זה שפיטר את התובעת. כאשר נשאל מתי התובעת הפסיקה לעבוד, השיב "בשנת 2017 לא פיטרתי אותה, פשוט היה מעשה חמור והשעיתי אותה מהעבודה...", כלומר ניתן להבין כי את הפיטורים הוא אינו מייחס לאירוע בחודש 11/2017 שאז היה מדובר על השעיה בלבד. בהמשך נשאל יונס האם פיטר את התובעת:

ש.אתה מסכים איתי שפיטרת אותה בחודש 12/2018?

ת.כן, אבל לא היה קשור לאירוע הזה. היה אירוע אחר, היא אמרה לי שהיא לא רוצה להמשיך. השעיתי אותה באירוע הקודם.

תשובותיו של יונס היו מבולבלות ולא עקביות. מחד אישר כי פיטר את התובעת בחודש 12/2018 ומאידך טען כי התובעת ביקשה להפסיק את עבודתה. גם בהמשך נשאל יונס לעניין נסיבות הפסקת העבודה, והשיב כך:

ש.אני מפנה לנספח ב' 1 וב' 2 לתצהיר התובעת, הודעות מיום 5/12, היא מודיעה לך שהיא מתכונת לנסוע לחו"ל למשך שבוע, אתה אומר שזה קשה, היא מציעה לדבר עם מדריכה מחליפה ואתה אמרת לה לא להמשיך בקבוצה, פיטרת אותה בהודעה.

ת. כן, זה בדיוק אחרי שעשתה את האירוע עם השחקנית.

ש.שלחת לה הודעה שלא תמשיך עם הקבוצה, זה האירוע שהתייחסת אליה קודם?

ת.זה היה ביום ה', ביקשתי ממנה לעשות אימון, אמרה לי שהיא בעבודה ולא יכולה, אמרתי שאעזור לה, אבוא ואאמן, יש תלונות מהשחקניות שהן היו 15 ופתאום אני מוצא באימון 9 שחקניות ואמרתי שאני רוצה לעזור לה ולבוא לאימון ונדבר על הכל, היום אני רוצה לעשות אימון, אז התגלגל העניין ואמרה שהיא לא מקבלת את השכר שלה בזמן ממילא ולא כל כך מתלהבת, אז אמרתי אם את לא מתלהבת תפסיקי לאמן את הקבוצה ואמרה לי בסדר.

ש.מפנה לב' 1 ולב – 2, הודעות, שם אתה אומר לה לא להמשיך עם הקבוצה.

ת.כן, כי היא לא רצתה להמשיך.

ש.אמרת לה לא להמשיך.

ת.היא לא רצתה להמשיך. לא מתלהבת, אמרה שלא מתלהבת.

...

ש.לא מתלהבת זה משהו אחר ולא ממשיכה זה משהו אחר, אתה מאשר שאמרת לה שלא תמשיך לעבוד עם הקבוצה?

ת.ברגע שאמרה שלא מתלהבת, אני צריך להחזיק אותה בכוח? הייתה שיחה בינינו, ואמרה שהיא לא כ"כ מתלהבת.

...

ש.אתה כשהודעת לה על הפסקת עבודה וגם לקחת ממנה כרטיסים, לא הזמנת אותה לשיחת שימוע?

ת.לא.

מתשובותיו של יונס עולה בבירור כי התובעת לא החליטה על הפסקת עבודתה אלא הביעה בפניו תסכול או חוסר התלהבות מתפקיד האימון, שאז החליט יונס כי במצב כזה היא לא צריכה להמשיך ולאמן את הקבוצות. כמו כן, בנוגע לחילופי הדברים התובעת כשהייתה בעבודתה ולא יכלה לערוך אימון נוסף, לא ניתן לדעת האם השיחה התקיימה לפני התכתבות בין השניים לגבי הנסיעה לחו"ל ואמירתו של יונס במסרון "אז אל תמשיכי עם הקבוצה". יונס טען בתצהיר להתכתבויות בינו לבין התובעת לעניין זה, אולם אלו לא הוצגו.

במספר פעמים, כפי שעולה מהחקירה הנגדית, יונס מאשר כי הוא הודיע לתובעת על הפסקת העבודה. נציין כי שוב עולה סתירה בעדותו של יונס אשר מסביר כי חילופי הדברים בנוגע לנסיעה של התובעת לחו"ל היו "בדיוק אחרי שעשתה את האירוע עם השחקנית" ואילו קודם לכן אישר יונס כי התקרית עם השחקנית היתה בעונת הכדורסל הקודמת. גם מתשובותיו של יונס לחקירה הנגדית מטעם המועצה עולה כי הוא זה שהחליט על סיום עבודתה של התובעת:

ש.אני מפנה אותך לנספח ב' 1 לתצהיר עדות של התובעת, אתה מפטר את התובעת בהודעת וואט צאפ, באיזה סמכות אתה עושה את זה?

ת.אחרי השיחה שלי איתה, היא אמרה שהיא לא כל כך מתלהבת מהקבוצה, אז אמרתי שתפסיק לאמן את הקבוצה.

ש.אבל שליטתך [צ"ל לשיטתך] היא עובדת במועצה, אז יש פרוצדורה ונוהל במועצה. האם אתה חושב שההחלטה לפטר אותה על דעת עצמך נכונה?

ת.יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.

על יסוד האמור, אנו קובעים כי התובעת פוטרה מעבודתה, וכפי שעולה מדבריו של יונס, ללא הודעה מוקדמת וללא שימוע.

בהתאם לכך, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לחישוב שנערך על ידה, בגין כל תקופת העבודה, בסך 24,000 ₪. בכל הנוגע לחישוב הפיצויים, ובהעדר כל טענה בהקשר זה מצד הנתבעות, אנו מאמצים את חישובה של התובעת שנערך על-פי 80 חודשי עבודה בסך הכל ושכר קובע בסך 3,600 ₪. נוכח המחלוקת הכנה בנוגע לאופן סיום ההתקשרות בין הצדדים, לא מצאנו כי יש לפסוק פיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

בכל הנוגע לתמורת הודעה מוקדמת, הואיל וחישוב הפרשי השכר בסעיף 80 לעיל לקח בחשבון את חודש 12/2018 במלואו, וכן עלה מעדותו של יונס כי גם בחודש 1/2019 שולמו לתובעת כספים על חשבון חודשי עבודתה האחרונים לרבות חודש 12/2018, הרי שהתובעת אינה זכאית לתמורת הודעה מוקדמת נוספת.

בכל הנוגע לשימוע, יונס אישר בעדותו כאמור כי לא נערך לתובעת שימוע טרם סיום עבודתה. בית הדין הארצי התייחס בפרשת כותה לפסיקת פיצוי בגין העדר שימוע, כחלק מזכויות לא-ממוניות שנגרעו מעובד שהוגדר שלא כדין כנותן שירותים:

"יש לקחת בחשבון כי עובד אשר מסווג באופן שגוי כ"עצמאי" ניזוק מעבר להיבט הכלכלי הצר של שווי הזכויות הכספיות שנמנעו ממנו, שכן הוא עלול להפסיד מגוון רחב של זכויות המוענקות לעובדים מכוח חקיקה, צווי הרחבה, הסכמים קיבוציים ופסיקה, ובכלל זאת (ואין מדובר ברשימה סגורה) ביטחון תעסוקתי (לרבות הזכות לשימוע והגנה מפני פיטורים מכוח הסכמים קיבוציים); ... משכך, כאשר מבצעים "התחשבנות בדיעבד" ומעין "החזרה של הגלגל אחורנית" תוך העמדת הצדדים במקום בו אמורים היו להימצא ככל שמבוצעת הייתה בחירה כדין של מסלול ההתקשרות - לא ניתן להתעלם ממכלול הזכויות הללו."

בנסיבות העניין שלפנינו, כאשר אין חולק כי לא נערך לתובעת שימוע טרם סיום עבודתה, ובשים לב למשך תקופת עבודתה של התובעת, גילה, גובה שכרה, מהות הקשר בינה לבין יונס ואופן ניתוק ההתקשרות, יש להעמיד את הפיצוי בגין העדר השימוע על סך של 5,000 ₪.

סוף דבר

התביעה מתקבלת בחלקה, והתובעת זכאית לסכומים הבאים מהעמותה:

• דמי הבראה1,588 ₪

• אי הנפקת תלושי שכר 8,000 ₪

• פיצוי בגין הפרשות לפנסיה4,078 ₪

   

לסכומים האמורים בסעיף 101 יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2015 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף התובעת זכאית לסכומים הבאים מהמועצה:

• הפרשי שכר47,285 ₪

• פיצוי בגין הפרשות לפנסיה6,912 ₪

• הלנת שכר7,000 ₪

• דמי הבראה2,117 ₪

• פיצויי פיטורים24,000 ₪

• פיצוי בגין שימוע5,000 ₪

   

לסכומים האמורים בסעיף 103 יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2019 ועד למועד התשלום בפועל.

לעניין הוצאות ונוכח תוצאות ההליך, תשלמנה לתובעת כל אחת מן הנתבעות הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, ובסך הכך 15,000 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין אחרת יישארו הפרשי ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו אדר א' תשפ"ב (27 פברואר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.