הילה בן שלום נ' סופר בזל

התובעת טוענת שהנתבעים שילמו לה את שכרה על פי תלושי השכר ובנוסף שולמו כספים במזומן. מהו הנטל הנדרש מהתובעת להוכיח טענתה כי קיבלה כספים במזומן, אשר זכרם לא בא בתלוש השכר – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות וטענות הצדדים:

1.התובעת הועסקה כקופאית בסופר "בזל" בתל אביב (להלן: "הסופר").

2.לטענת התובעת היא הועסקה ברציפות מחודש 5/97 ועד ליום 30/9/12, תחילה ע"י חברת ע.ח.ג. לידור שיווק בע"מ ולאחר מכן ע"י הנתבעת 1.

3.הנתבע 2 הוא מנהל יחיד בנתבעת ובע.ח.ג לידור שיווק בע"מ.

4.בחודש 9/2012 נסגר הסופר.

טענות התובעת:

1.עקב סגירת הסופר פוטרה התובעת הלכה למעשה, לכן זכאית התובעת לפיצוי פיטורים (67,682 ₪) ולחלף הודעה מוקדמת (4,415 ₪).

2.שכרה הקובע של התובעת עמד על סך 4,415 ₪. שכרה פוצל כך שחלקו שולם באמצעות תלוש השכר ותוספת של 2,000 ₪ שולמה במזומן ולא הופיעה בתלוש השכר (התובעת צירפה אסמכתאות להפקדת מזומן בנוסף לתלוש השכר).

3.הנתבעת נותרה חייבת לתובעת דמי הבראה (2,952 ₪) חופשה שנתית (18,050 ₪) והפרשות כספים לקרן פנסיה (18,200 ₪).

4.התובעת הועסקה 48.5 שעות עבודה בשבוע לכן היא זכאית ל-5.5 שעות נוספות בשבוע, בניכוי מחצית שעה בגין הפסקה (42,937 ₪).

5.הנתבע חב אישית בעבור חוב הנתבעת בעילת הרמת מסך עקב פעילותו באמצעות שרשור החברות תוך אי שמירת ותקה וזכויותיה של התובעת ואי תשלום פנסיה ופיצויי פיטורים.

טענות הנתבעים:

1.תקופת עבודתה של התובעת לא הייתה רציפה, בפועל התפטרה התובעת מעבודתה מספר פעמים ולתקופות ארוכות. מנהל החשבונות של הנתבעת נפטר והנתבעים לא הצליחו לאתר את המסמכים הרלוונטיים.

2.התובעת עבדה במשמרות של 7 שעות.

3.לתובעת ניתנה הודעה על סיום העסקה כדין עקב סגירת הסופר.

4.שכרה הקובע עמד על 2,337 ₪.

5.התובעת זכאית לפנסיה משנת 2008 והיא איננה זכאית לחלק העובד בקרן הפנסיה.

6.התובעת זכאית לדמי הבראה בעבור השנתיים האחרונות לעבודתה (14 ימי הבראה) (1,212 ₪).

7.תביעתה לחופשה התיישנה והיא זכאית ל - 14 ימי חופשה.

8.התובעת זכאית לגמל ופיצויים בקרן לסכומים הבאים:

שנת 2010 - 878 ₪.

שנת 2011 - 1,490 ₪.

שנת 2012 1,714 ₪.

9.התובעת לא עבדה שעות נוספות. שכרה של התובעת היה שכר גלובלי.

הכרעה:

לאחר ששמענו את עדות התובעת ואת עדותו של הנתבע 2 באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

מה היה גובה שכרה של התובעת?

1. התובעת הציגה בפנינו ראשית ראיה כי אין התאמה בין תלושי השכר לסכומים שקיבלה בפועל מהנתבעים.

    

2. ראשית, מתלושי השכר הרלבנטיים (עד לחודש 6/12) עולה כי תעריף שעת עבודה הוא 8.92 ₪ לשעה, בעוד שכר המינימום באותה עת עמד על 22.04 ₪ לשעה. כך גם צוין בתלוש השכר. זאת ועוד, לפתע בתלוש השכר לחודש 7/2012 יותר ממוכפל שכרה של התובעת, ללא כל הסבר. אכן בתלושי השכר חלו תנודות (סעיף 31 לסיכומי הנתבעת) אולם לא על התובעת היה ליתן הסברים לכך אלא על הנתבעים. תנודות אלו מעידות כי אין כל קשר בין הסכומים שהופיעו בתלושי השכר לסכומים ששולמו. לכן, אין לכך כל משמעות ובוודאי שאינן תומכות בגרסת הנתבעים.

    

3. שנית, מכרטיס הנוכחות שצורף לתצהיר התובעת (3/11) ניתן לראות כי אין כל התאמה בין השעות שעבדה התובעת בפועל לבין השכר ששולם. התובעת עבדה באותו חודש 181.5 שעות והשתכרה באותו חודש סך של 2,000 ₪. לכן ברור שהתלושים פיקטיביים. כפי שניתן להיווכח מהעתקי ההפקדות שצורפו (נספח ד' לתצהיר התובעת). התובעת הפקידה את הכסף המזומן יחד עם שיק המשכורת שקיבלה; ההפקדות בוצעו באותו יום. משכך, הננו מקבלים את גרסת התובעת כי קיבלה בנוסף לסכום שנרשם בתלוש השכר סך של 2,000 ₪ במזומן.

    

4. על פי תלוש השכר האחרון של התובעת שכרה הקובע הוא 4,415 ₪.

    

   האם היתה רציפות בעבודת התובעת? 

    

5. התובעת הוכיחה כי עבדה ברציפות אצל הנתבעים או למצער הנתבעים לא הוכיחו ההיפך.

    

6. לטענת הנתבעים, לא יכלו להביא ראיות באשר לדוחות נוכחות ותלושים של התובעים מאחר שמנהל החשבונות נפטר. אולם מחקירתו של הנתבע התחוור כי מנהל החשבונות נפטר בשנת 2008 והתובעת עבדה עד שנת 2012. לכן ברי, כי אין כל קשר בין פטירתו של מנהל החשבונות לאי המצאת מסמכים מטעם הנתבעים אשר יתמכו בטענותיהם ובגרסותיהם.

    

7. תלושי השכר מעידים כי הייתה קיימת רציפות בהעסקת התובעת, תחילה על ידי ע.ח.ג לידור שיווק בע"מ ולאחר מכן על ידי הנתבעת 1 (בשתי החברות הנתבע הוא בעל מניות ומנהל). בכל התקופות עבדה התובעת באותו סופר, קרי באותו מקום עבודה, ולכן קיימת רציפות מתחילת עבודתה בלידור ועד סיום עבודתה בנתבעת 1.

   הנתבעים, כאמור לעיל, לא הציגו כל ראיה לסתור ראיות אלו.

    

8. לא זו אף זו, לבקשת ביה"ד נתבקש מידע מרשות ההגירה והאוכלוסין באשר לכניסות והיציאות מהארץ של התובעת. כעולה מהמידע שהתקבל, התובעת נסעה לחו"ל בתקופה הרלוונטית לעבודתה אצל הנתבעים 4 פעמיים ולתקופות קצרות ובוודאי שלא הוכח שהתובעת נסעה לחו"ל והתגוררה שם שנים (בניגוד לנטען בסעיף 2 לכתב ההגנה).

    

9. מחד גיסא, התובעת ידעה לומר מי עבד עמה בתחילת תקופת עבודתה:

    

   "ש.אני מניח כי את מכירה הרבה עובדים שעובדים שם ?

   ת.כן

   ש.את מכירה את השם עמית בלונדי ?

   ת.הוא מנהל חשבונות.

   ש.הוא הוצ(י)א לך תלושים?

   ת.לא, רוח"ש , הוציא את התלושים הם התחלפו בתדירות גבוהה.

   ש.רו"ח היה מעורב?

   ת.הוא נתן במעטפה.

   ש.האם נכון שהיה אחראי על מכולת?

   ת.רק על ניהול חשבונות והפקדות.

   ש.מי היה מנהל את העובדים?

   ת.הם גם התחלפו האחרון היה רוני

   ש.מי זה רוני ?

   ת.רוני נעים לפניו היה טוביה הוא נפטר, עם רוני אני בקש(ר) איתו.

   ש.את זוכרת מתי היה אחראי עליך?

   ת.שנתיים שלוש אחרונות

   ש.כלומר אם ב 2012 הפסקת לעבוד ב 2009 יש בן אדם שאחראי עליך כל יום? רוני ידע שאת עובדת ואיך את עובדת ?

   ת.נכון.

   ש.מי זה ארי צורג?

   ת.לא עבד אצלנו כשבאתי לעבוד היה מנהל , הרי הוא היה גר בשטחים. גם הבחור באסם שגם הוא היה בשטחים הוא היה סגן מנהל

   ש. מישהו מישראל עבד שם או רק מהשטחים ?

   ת.היו קופאיות. נטלי עבדה 8 שנים, אני לא בקשר איתה, יש לי טלפון שלה.

   ש.גם היא מכירה אותך?

   ת.היא היתה קופאית ראשית

   ש.ת רוזה עבדה משנת 97. היא עבדה המון זמן , היא עזבה כי לא משלמים גימלאים."

   (עמ' 6 לפרוט' שורות 2 – 26 לעדות התובעת)

    

10. מאידך גיסא, בכתב ההגנה של הנתבעים לא הייתה הכחשה באשר לתקופת עבודתה של התובעת (ראה סעיפים 2 ו 4- לכתב ההגנה) שכן לא היתה מחלוקת על מועד תחילת העבודה, אלא על רציפותה. משכך, אין מחלוקת על תקופת העבודה הכוללת, קרי תאריך התחלה ותאריך סיום, אלא אך ורק לגבי הרציפות של התקופה.

     

11. לא זו אף זו, הנתבע לא ידע להסביר את תלושי השכר של התובעת, לא ידע לומר מתי היו הפסקות בתקופות העבודה של התובעת, לא ידע מתי נפטר מנהל החשבונות שהיו ברשותו המסמכים הרלוונטיים לתביעה דנא (עמ' 9 לפ' שורות 6 -7, עמ' 10 לפ/ שורות 8 – 9 וכן עמ' 12 לפ' שורות 24 – 25 לעדות הנתבע).

     

12. בטרם תוקן חוק הגנת השכר, הנטל להוכיח מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד, מהו היקף משרתו ומהו גובה שכרו הוטל על העובד (דיון נד/23-3 (ארצי) חיים פרינץ נ' עזבון המנוח אהרון ויינגרטן פד"ע כו 547, 553). תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שנכנס לתוקפו ביום 1.2.09, הסדיר את חובת המעסיק לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם. כמו כן המעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שעות העבודה באופן שוטף וחייב לכלול רישום שעות עבודה בפועל.

     

13. התובעת הרימה את הנטל הנדרש ממנה להוכיח כי אכן עבדה משנת 1997 ועד 2012 וברציפות ובוודאי שהנתבעים לא הזימו טענה זו.

     

14. משכך הננו קובעים כי התובעת עבדה מחודש 5/97 ועד לחודש 9/12 ברצף (15.43 שנים).

     

15. לא רק שהנתבעים לא הרימו את הנטל הדרוש להוכיח טענותיהם אלא שהתובעת הוכיחה כי שכרה הקובע עמד על סך 4,415 ₪ כמופיע בתלושי השכר (7/12, 8/12).

    פיצויי פיטורים:

     

16. התובעת פוטרה ועל כך לא הייתה מחלוקת בשלב הגשת כתב ההגנה והגשת התצהיר מטעם הנתבע. ברם, הנתבעים שינו גרסתם בחקירתו הנגדית של הנתבע:

     

    "ת.המקום נסגר והתרסק, היתה שם התמוטטות של המקום ובעצם היא לא פנתה אלי, אנו שילמנו כל מה שמגיע לה והיא חתמה על זה. נושא הפיצויים על זה לא פנתה אלי ונזכרה רק שנתיים אחרי זה. אני לא פיטרתי אותה ולא נתתי לה מכתב פיטורים, הצעתי לה לעבוד במקום אחר."

    (עמ' 11 לפרוט' שורות 12-9 לעדות הנתבע)

     

17. נוכח פיטוריה של התובעת, היא זכאית לפיצויי פיטורים על פי שכר קובע של 4,415 ₪ על תקופה של 15.33 שנים.

     

18. אי לכך, על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 67,682 ₪ בגין פיצויי פיטורים (4,415 X 15.33 שנים).

     

    הודעה מוקדמת:

     

19. לתובעת לא ניתן מכתב פיטורים. על כן לא הוכח ע"י הנתבעים מתי הודע לתובעת כי הסופר נסגר. אם כי הדעת נותנת, כי התובעת ידעה על סגירת הסופר מבעוד מועד. לכן, דין רכיב תביעה זה להידחות.

     

    שעות נוספות:

     

20. הנתבעים לא הציגו דוחות נוכחות.

     

21. בע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (ניתן ביום 24.2.2015, פורסם במאגרים האלקטרוניים) קבע בית הדין הארצי לעבודה מפי כב' השופט אילן איטח, כי תיקון 24 לחוק הגנת השכר העביר את נטל השכנוע בדבר אי ביצוע שעות נוספות לכתפי המעסיק. מאחר שחלק מתקופת העסקתה של התובעת הייתה לאחר התיקון לחוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), הרי שעל פי החוק על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח את מספר השעות שאותן עבדה התובעת, למצער אחרי התיקון לחוק.

     

22. חוק הגנת השכר מטיל מעין סנקציה על אי עריכת דוחות נוכחות כדין. סעיף 26. ב' (ב) לחוק הגנת השכר קובע שחיוב המעסיק, עת לא נערך רישום של שעות העבודה, הוא בגובה של 60 שעות בחודש:

    "על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות."

     

23. בנסיבות העניין, יש להחיל את הוראת סעיף 26 ב' (ב) לחוק הגנת השכר.

     

24. משהתביעה הוגשה בחודש 10/14 הרי שרכיב התביעה בגין שעות הנוספות התיישן בתקופה שלפני חודש 10/07. בשים לב שהתיקון נכנס לתוקף בחודש 2/2009, התובעת זכאית לגמול של 60 שעות נוספות בחודש, בהעדר הוכחה לכמות השעות הנוספות שביצעה, למשך 3 שנים האחרונות לעבודתה. התובעת זכאית לסך גבוה מזה שנתבע על ידה אולם אין בית הדין פוסק מעבר לסכום הנתבע. משכך, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 42,937 ₪, כנתבע בכתב התביעה.

     

    דמי הבראה:

     

25. התובעת זכאית לדמי הבראה בעבור השנתיים האחרונות לעבודה. כעולה מתלושי השכר שולם סך של 170 ₪ בעבור דמי הבראה מידי חודש בחודשו.

     

26. התובעת זכאית לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובעת הפרשים בגין דמי הבראה בשל ותקה של התובעת בסך של 1,212 ₪.

     

    דמי חופשה:

     

27. לא הוצג על ידי הנתבעת פנקס חופשות ולא נערך חשבון עו"ש של החופשה בתלושי השכר כמחויב על פי חוק חופשה שנתית וחוק הגנת השכר.

     

28. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת חופשה בעבור 3 השנים האחרונות לעבודתה בתוספת השנה השוטפת על פי שכר של 4,415 ₪.

     

29. התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה שנתית בפועל (6 ימי עבודה בשבוע):

    עבור שנה 12 - 23 ימים.

    עבור שנה 13 - 24 ימים.

    עבור שנה 14 - 24 ימים.

    עבור שנה 15 - 24 ימים.

    סה"כ ימי חופשה - 95 ימי חופשה.

     

30. התשלום ששילמה הנתבעת לשכרה, מדי חודש בחודשו, אין בו כדי להפחית מפדיון החופשה השנתית, וזאת בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה:

     

    "על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951, חלה חובה על המעסיק לנהל פנקס חופשות בו מפורטים ימי החופשה בתשלום אשר נטלו עובדיו. בעבר נקבע כי מעסיק אשר אינו מנהל פנקס חופשות עליו נטל הראיה להוכיח כי אכן נתן לעובדו ימי חופשה בתשלום... בפסק דין שניתן לאחרונה נקבע כי נוכח המסקנה כפי שהגיע אליה בית הדין, נקבע בפרשת מרחיב כי על המעסיקה לשלם לעובד פדיון מלוא ימי החופשה שהצטבר לזכותו במהלך תקופת עבודתו, ואין להתחשב בסכומים שהתימרה לשלם לו כפדיון חופשה, במהלך תקופת העסקתו. לאותה תוצאה הגיע גם הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין ריבה אצילדייב (ע"ע 324/05 ריבה אצילדייב - עמישב שירותים בע"מ ([פורסם בנבו], 27.3.06) גם שם נקבע, בהסתמך על התכלית שביסוד הוראות חוק חופשה שנתית, כי הזכאות לפדיון ימי חופשה קמה לעובד אך עם סיומם של יחסי עובד מעביד. בית הדין קבע שם כי "מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חופשה שנתית, לא היה מקום להביא בחשבון סכומים ששולמו לעובדת במהלך תקופת עבודתה כפדיון חופשה." 

    (ההדגשה במקור – א.ג.כ.) (עד"מ (ארצי) 13/07 אלירן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ ניתן ביום 29.10.08 – פורסם במאגרים האלקטרוניים. עמ' 11 לפסק הדין)

     

31. לפיכך, התובעת זכאית לפדיון חופשה הינה בסך 18,050 ₪ (190 X 95 ימי חופשה).

     

    פנסיה:

     

32. התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה (גמל) משנת 2008 ועד לסיום עבודתה. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 18,200 ₪. לא הוגש תחשיב נגדי מטעם הנתבעים המתייחס לכל תקופת עבודתה של התובעת.

    התביעה כנגד הנתבע:

     

33. עסקינן בחברה שלה בעל מניות יחיד, הוא הנתבע, אשר גם משמש כמנהלהּ. החברה היא הנתבע והנתבע הוא החברה. הנתבע הפר חלק גדול מחוקי העבודה: לא ניהל פנקס חופשות, לא ערך רישום של שעות עבודתה של התובעת ואם ערך רישום שכזה לא הציגו בפנינו. פעולות אלו הנן עבירות פליליות. במישור הפלילי על פי חוק חופשה שנתית וחוק הגנת השכר לנושא משרה אחריות אישית על פי חוקים אלה. ככלל אין מקום לגזור גזירה שווה בין עוולה אזרחית לבין עבירה פלילית. התביעה שבפנינו עניינה תביעה כספית אזרחית, בעוד שהחוקים דלעיל מטילים אחריות על נושא משרה בתאגיד שעבר עבירה פלילית. סבורים אנו שלמרות שעסקינן בהליך אזרחי, מן הדין ומן הצדק להטיל אחריות אישית על מנהל הנתבעת, אשר ביצע פעולות אלו. ניכר כי הנתבע הוא הרוח החיה בנתבעת 1 ומעשיו היו מעשיה לרבות, החלפת מעסיקותיה של התובעת שמאחוריהן מסתתר הנתבע והכל תוך פגיעה בזכויותיה של התובעת: תשלום כספים אשר לא הופיעו בתלוש השכר ואי ניהול פנקס חופשות. על כן, מן הראוי כי יישא בתוצאות אשר נבעו ממעשיו.

     

34. כל אלה מביאים אותנו למסקנה כי במקרים כגון אלו על-פי דין יש להרים את מסך ההתאגדות ואל לו לבית הדין ליתן ידו להפרת חוקי עבודה על-ידי בעל מניות יחיד תחת האצטלה של חברה פרטית.

     

    סוף דבר:

     

35. על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

    פיצויי פיטורים בסך 67,682 ₪

    גמול שעות נוספות בסך 42,937 ₪

    דמי הבראה בסך 1,212 ₪

    דמי חופשה בסך 18,050 ₪

    פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 18,200 ₪

    הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12 ועד התשלום בפועל.

     

36. הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

     

    זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

     

    ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ז (‏17 יולי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    מר איסר באומל, נציג ציבור (עובדים)		ד"ר אריאלה גילצר-כץ, שופטת סגנית נשיאה		גב' ציפי ארליך, נציג ציבור (מעסיקים)

     

     

    הקלדה: בתיה אשכנזי / אסף כהן