סמכות עניינית של ביה"ד הרבני לגבי מזונות האישה לעומת מזונות הילד

1.         בפני בקשה לביטול מזונות המשיבה (להלן: "האישה") וחלקה במדור והוצאות אחזקת הבית, כפי שנקבעו בהחלטת המזונות הזמניים מיום 12.12.06. הבקשה שהוגשה מטעמו של המבקש (להלן: "הבעל") נשענת על פסק דינו של כבוד בית הדין הרבני הגדול שניתן ביום כ"ב בכסלו תשס"ח, 2.12.07  אשר קבע את סמכותו העניינית לדון בשאלת מזונות האישה (להלן: "פסק הדין").

סמכות עניינית במזונות האישה

2.         שאלת הסמכות העניינית התעוררה בדיון במזונות האישה עוד בראשיתם של ההליכים בבית משפט זה, מיד עם הגשת בקשת הבעל לסילוק תביעת מזונות האישה על הסף כשעילתה היא העדר סמכות עניינית. לגישתו, מאחר ובתביעתו לגירושין כרך את מזונות האישה כמו גם נושאים נוספים למעט מזונות הקטינים, הסמכות העניינית מסורה לכבוד בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב (להלן: "בית הדין"). בהחלטה שניתנה ביום 3.12.06 נקבע, כי נכון יהיה להמתין עד מתן החלטתו של בית הדין, בהתאם לבג"צ 8497/00 פלמן נ' פלמן, נח 2, 118 (להלן: " הלכת פלמן"). בתוך כך, סקרתי את השתלשלות העניינים ועל כן אין מקום לשוב ולציינה גם בהחלטה דנן.

3.         הלכת פלמן התוותה את הדרך הדיונית להכרעה בשאלות סמכות נוכח "מרוץ הסמכויות".

            בענייננו, נימק בית הדין את החלטתו שניתנה ביום א' בתמוז תשס"ז, 17.6.07 וקבע, כי תביעת הגירושין, אשר הוגשה במועד מוקדם מאשר זה בו הוגשה התובענה שבפני, וכריכת מזונות האישה במסגרתה הינן כנות ולפיכך הסמכות העניינית נתונה לבית הדין (להלן: "ההחלטה"). החלטה זו אושרה על ידי כבוד בית הדין הרבני הגדול בפסק הדין מיום 2.12.07, כאמור.

4.         האישה שטוענת כנגד ההחלטה וכנגד פסק הדין עומדת על קיומו של ה "טעם המיוחד" בהתאם ל הלכת פלמן, המצדיק את קביעת הסמכות העניינית בבית המשפט לענייני משפחה.

5.         ראשית יובהר, אין בתי המשפט יושבים כערכאת ערעור על החלטות/פסקי דין של בית הדין הרבני. בית המשפט לא מתערב בתוצאה שהושגה כאשר מדובר בתוצאה סבירה שאינה מתעלמת ממציאות העובדות והפסיקה בעניין, אף אם סבור כי היא שגויה. לא זו אף זו, אלא שאף ערכאת הערעור אינה מתערבת בתוצאות, אלא אם כן מדובר בהחלטה שאינה סבירה מבחינה משפטית בלבד ולא כאשר קיימת מחלוקת עובדתית גרידא, או כשאין תמימות דעים לגבי המסקנות המתבקשות. לשם כך קיימים בית הדין הרבני הגדול ובית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, שהתערבותו מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שבו העניין הנדון אינו בסמכותו של בית המשפט או בית דין (ראה: בג"צ 8550/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (ניתן ביום 25.12.06 ופורסם במאגרי המידע)).

6.         ב הילכת פלמן נקבעו הכללים בהכרעת שאלת הסמכות. כאשר הוכרעה השאלה על ידי בית הדין ונקבעה סמכותו העניינית לדון בנושא ספציפי, מנוע בית המשפט מלדון בו ומוגבל הוא אך ורק למקרים חריגים ולטענת קיומו של  ה "טעם המיוחד":

"כאשר אחת משתי הערכאות פסקה כי היא המוסמכת לדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג בלא לנמק את החלטתה, ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה טרם מתן ההכרעה. אז מתעורר חשש כי היה "מחטף" סמכויות בניגוד למתחייב מן כבוד ההדדי בין הערכאות. מקרה אחר בו מתקיים "טעם מיוחד" הוא כאשר ברור וגלוי על פני הדברים כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או פגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטיים הכרעתה בטלה". ( שם, בע' 139).

            אם כן, יתכן וה"טעם המיוחד" יתעורר כאשר החלטת בית הדין מתעלמת מכל כללי ה"הליך ראוי" ו/או כאשר נראה על פניו כי הדרך שהובילה למתן ההחלטה היא שרירותית עד כדי עיוות דין. מיותר לומר, כי אי הסכמה עם תוצאותיה בלבד אינה מקימה כל "טעם מיוחד".

אשר על כן, נוסח החלטת בית הדין אינו מעורר "טעם מיוחד". כל שנותר הוא לבחון את מהות תוצאותיה והאם עומדות במתחם הסבירות נוכח הנסיבות.

7.         ב"כ המלומד של האישה העלה מספר טענות כנגד החלטת בית הדין וכנגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. כאשר נשאל לעניין פרשנותו לעניין ה"טעם המיוחד" לפי הלכת פלמן השיב, כי לטעמו, ה"טעם המיוחד" מתקיים:

"כאשר הקונספט של פס"ד הוא חריג לכל מה שאנו חושבים שהוא פרשנות מקובלת"(ע' 8 שורה 3 לפרוטוקול הדיון מיום 13.12.07).

לטענתו קיימת סתירה מוחלטת בין פסק הדין לבין הלכות פסוקות. בתוך כך, מפנה ב"כ האשה את מותב זה לדיון שקיים בית הדין בסוגיה המשפטית במסגרתה עומדת לאם הזכות את תביעת המזונות העצמאית בשם בנה הקטין בבית המשפט (ראה: ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155, 158) בטרם מתן הכרעה בשאלת משמורת. יוער, החלטת בית הדין היא הקובעת לענייננו לאחר שאושרה בפסק הדין על ידי בית הדין הרבני הגדול. כפי שיובהר להלן, אין יסוד לטענות ב"כ האישה.

8.         הערותיה והרהוריה של ערכאת הערעור בסוגיה אינה ממין עניין המחלוקת שבפני. כלומר, במסגרת הדיון שקיים, התייחס בית הדין הרבני הגדול לסוגיה המשפטית בעניין זכותה של האם להגיש בשם הקטינים את תביעתם העצמאית למזונותיהם עובר הכרעת ענייני המשמורת, אף מבלי שנדרש לעשות כן. השאלה המשפטית דנן מתעוררת כאשר קיימת תביעת משמורת בערכאה אחת אשר טרם הוכרעה כנגד תובענה עצמאית למזונות הקטינים בערכאה אחרת. גישתו של בית הדין הרבני הגדול בסוגיה זו מעניינת לכשעצמה על אף היותה סותרת את הלכות הפסיקה. ברם, בסופו של יום דברים אלו שאינם זוכים להופיע בסיכומו של פסק הדין ואינם בעלי נפקות אופרטיבית מחייבת, הינם בגדר אוביטר -                                    Obiter Dictum גרידא.

9.         אשר להערתו של בית הדין הרבני הגדול בנוגע לכנות תביעת הגירושין, כפי שצוינה בסעיף ג' בעמוד 3 לפסק הדין, המובאת כאן:

            "צודק ב"כ הבעל בטענתו שכנות התביעה נבחנת בשאלה, האם הוגשה התביעה מתוך כוונה להתגרש, גם אם אין בכתב התביעה עילה הלכתית. ובנדון דידן, אין חולק שהבעל רוצה להתגרש מן האשה, בין אם זה מן הטעמים שמנה בתביעת הגירושין, כטענתו, ובין מפני שיש לו מאהבת גויה, כטענת האשה".

            לטעמי, אין להוציא דבר מהקשרו ובבחינת הפסקה הנ"ל יש לאתר את שורשו. כך בהתחקות אחר החלטת בית הדין שאושרה על ידי בית הדין הרבני הגדול כאמור, ציטט בית הדין הלכות קודמות בעניין כנות תביעת הגירושין:

            "....שבשלב קביעת כנות התביעה איננו בודקים את סיכוייה. מספיק כי נשתכנע כי הבעל באמת ובתמים מעוניין להתגרש וקיים משבר של ממש ביחסים שבין בני הזוג".