סמכות עניינית לדון בסעד של הריסת מבנים

1.         הנתבעים לא הגישו טיעון כלשהו לעניין הסמכות העניינית, אף שהמועד שנקבע להגשת הטיעון חלף. עם זאת, מאחר ובסמכות עניינית עסקינן, ראוי שאכריע בשאלה גם ללא טיעון מצד הנתבעת. זאת גם אם בדיעבד, לולא הועלתה השאלה בפתח ההליך, ניתן היה לקבוע כי שתיקת הנתבעים מקימה מניעות מצידם מלטעון נגד הסמכות העניינית, שהרי יש הבדל בין "בדיעבד" לבין "מלכתחילה".

2.         ככל שעסקינן בסעד שעניינו פינוי מבנים יבילים (קראוונים) מהמקרקעין, אין כל בעיית סמכות עניינית. פינוי מטלטלין ממקרקעין הוא ענין המצוי בעליל בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

3.         אשר לסעד של הריסת מבנים (שאינם מבנים יבילים): ההלכה המקורית היא כי הסמכות של בית משפט השלום בתובענות בעניין חזקה ושימוש במקרקעין מוגבלת לתביעות "תוך שמירה על גוף הנכס"; וראה : ע"א 37/59 שמש נ' מפעל הפיס כפ"ס; ע"א 294/65 ככר הרצל בע"מ נ' גולדברג; ע"א 524/63 גולדמן נ' אלגרבלי.

4.         דומה שאין לחלוק על כך שהלכה זו נקבעה לפני עשרות רבות של שנים, כאשר בית משפט השלום היה בית משפט שסמכויותיו מוגבלות ומצומצמות עד מאוד, והערכאה הדיונית העיקרית היתה בית המשפט המחוזי. מצב זה השתנה עד מאוד, וכיום בית משפט השלום הוא למעשה הערכאה הדיונית העיקרית. יתרה מכך: כיום יש בידי בית משפט השלום שורה ארוכה של סמכויות שעניינן הריסת מבנים מכח חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. זאת הן במסגרת גזר דין מרשיע בעבירות מסוימות על החוק האמור; הן במסגרת של מתן צווי הריסה ללא הרשעה; והן במסגרת מתן צווי הריסה שיפוטיים ודיון בבקשות לביטול צווי הריסה מנהליים.

5.         על רקע זה (שלא היה קיים במצב המשפטי שחל על הפרשות בהן נקבעה ההלכה הנזכרת בס' 3 לעיל) דומה שאין זה קשה להבין מדוע נוטים רבים משפטי בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום לחפש דרך להימנע מהתוצאה, לפיה תביעות בדבר חזקה ושימוש במקרקעין הכוללות גם סעד של הריסה צריכות להידון בית המשפט המחוזי. דרך אחת שנמצאה לרבים היתה לקבוע כי מחמת השינויים שהוזכרו לעיל בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט השלום, הגיעה העת לסטות מההלכות שנזכרו בס' 3 לעיל. ראה למשל: בש"א (מחוזי ת"א) 1937/02 (מפי כב' השופט זפט); בש"א (מחוזי חיפה) 4209/03 קעדאן נ' לחאם (מפי כב' השופט עמית); ורבים אחרים. דרך אחרת שנמצאה לרבים מהעוסקים בנושא היא הגישה לפיה בענייני סמכות "הולך הטפל לאחר העיקר", תוך קביעה כי כאשר ה"טפל" הוא ההריסה ואילו "העיקר" הוא סעד של סילוק יד, שבודאי מסור לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, אזי קונה בית משפט השלום סמכות עניינית לדון גם בהריסה.

6.         כב' השופט ד"ר אזר ז"ל, במאמרו: "שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס - בית משפט מחוזי או שלום?" (המשפט, כרך ג' עמ' 119) מגיע אמנם למסקנה כי ראוי שבית משפט השלום יוסמך ליתן סעד של הריסה כאשר סעד כזה מתבקש במסגרת תביעה בדבר שימוש וחזקה, אך סבור שעל המחוקק לתקן לשם כך את חוק בתי המשפט [נוסח משולב] (ר' אזר, שם, בעמ' 128). בכל הכבוד, שותף אני לדעה זו בתוספת המתחייבת לפיה גם בית המשפט העליון עצמו רשאי לשנות את המצב המשפטי בסוגיה, שהוא פרי ההלכה הפסוקה שכידוע מחייבת את שאר הערכאות אך אינה מונעת מבית המשפט העליון בעצמו לשנותה. ראה לענין זה גם החלטתי בבש"א (חד') 1452/03 קעדאן נ' לחאם (שניתנה בעקבות החלטת כב' השופט עמית באותו עניין, שנזכרה לעיל). יתרה מכך: לפחות בשתי הזדמנויות בשנים האחרונות (בשנים 2003-2002) הביע בית המשפט העליון, אמנם בהרכב של דן יחיד אך בפני שני מותבים שונים, את הדעה כי הילכת שמש הנזכרת בס' 3 לעיל עודנה שרירה וקיימת: רע"א 7166/02 אלגריה נ' אברמוב, פד"י נז(1) 337 (כב' השופטת דורנר); רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פד"י נ"ז (5) 556 (כב' השופט - כתארו דאז - ריבלין). יודגש שבעניין ג'מיל נ' לוי דלעיל חזר בבית המשפט העליון על הכלל לפיו כאשר התביעה היא בגין מטרד, והסעד המבוקש הוא הסרת המטרד, מסורה התביעה לסמכותו של בית משפט השלום גם אם נדרשת הריסה לשם הסרת המטרד. זאת משום שהתביעה אינה קשורה למקרקעין אלא נובעת מעילת המטרד ליחיד; אולם כאשר הפגיעה (שעליה מבוססת התביעה) היא בנכס שבחלקת התובע, חלה הילכת שמש (ר' שם, בעמ' 559 מול האותיות ו'-ז'). בשולי פסק דינו כותב כב' השופט ריבלין כי הילכת שמש היא בין הכללים הגורמים כיום לסרבול הדיון, אולם מציין כי המחוקק טרם נענה לאתגר ולכן כל שהוא קובע הינו כי "אין סיבה שבית המשפט יקשיח עוד את הכללים הקיימים" (שם, בעמ' 560 מול האות ה'). מכאן שלטעמו של בית המשפט העליון (אף כי בהרכב של דן יחיד), הילכת שמש כפשוטה, היינו שלא במסגרת תביעות שעילתן מטרד, עודנה חלק מ"הכללים הקיימים".

7.         לא נעלם מעיניי כי פסיקתו של בית המשפט העליון בהרכב של דן יחיד, שהובאה לעיל, אינה בגדר "הלכה פסוקה" המחייבת את שאר הערכאות. עם זאת דומה שאין לחלוק על כך שלפסיקה כזו יש לכל הפחות אותו משקל מנחה (להבדיל ממשקל מחייב) שיש לפסיקת בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום בסוגיה זו (מה גם שאף אלה ניתנו, ככלל, ע"י דן יחיד). דעתי האישית היא כי גם כאשר החוק וההלכה הפסוקה המחייבת שקבעה את פרשנותו "התיישנו" במובן זה שנראה כי אינם מתאימים עוד למציאות בת זמננו, מסורה הסמכות לשנותם אך ורק למחוקק ולבית המשפט העליון. כל עוד לא עושה מי משני גופים נכבדים אלה מעשה, אין אנו בני חורין לעשותו במקומם. גישה זו רק מתחזקת לנוכח הרוח המנשבת מבית המשפט העליון בעצמו, כמפורט בסעיף 6 לעיל.

8.         גם הגישה בעניין ה"טפל" אינה נראית לי ישימה. גישה זו לא היא שעמדה לנגד עיני בית המשפט העליון באף אחת משתי ההחלטות שנזכרו בסעיף 6 לעיל. לטעמי היא גם אינה נכונה. לטעמי לא ניתן להתייחס להריסת מבנה או חלק ממנו כאל עניין "טפל", והטעמים לכך כה ברורים עד שאין צורך לפרט. אם אמנם ההריסה כה "טפלה" בעיני התובע בעניין שבפניי, יואיל נא למחוק מהתביעה את העתירה שעניינה הריסה. הרי אם התביעה תתקבל והחזקה במקרקעין תימסר לידי התובע, יהיה התובע ממילא בן חורין להרוס אחר כך מבנים שיהיו מצויים על המקרקעין בעת העברת החזקה בהם לתובע (בכפוף לכל דין). אם, לעומת זאת, עומד התובע על כך שהנתבעים הם שיהרסו את המבנה (או המבנים) עוד לפני מסירת החזקה במקרקעין לתובע, אין מנוס מלהפנות את התובע לבית המשפט המחוזי בעניין ההריסה.

9.         סוף דבר: הסעד המבוקש בס' 18 (ב) לכתב התביעה אינו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, והוא הדין בסעד שבסעיף 18 (ג) לכתב התביעה ככל שבמסגרתו תידרש גם הריסה של חלק כלשהוא במבנה הנזכר בו. יתרת הסעד המבוקש בס' 18 (ג), וכן הסעדים המבוקשים בס' 18 (א) ו-18 (ב) לכתב התביעה, מצויים כמובן בסמכותו העניינית של בית משפט זה. על כן, נמחקים בזה אותם סעדים שכאמור לעיל נקבע שאינם בסמכותו העניינית של בית משפט זה.

10.        משלא הגישו  הנתבעת טיעון כלשהוא בעניין הסמכות, אין צו להוצאות.

11.        קדם משפט נוסף ביום 5.2.07 בשעה 10.30.

ניתנה היום כ"ג בכסלו, תשס"ז (14 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.