לפנינו ערעורים של האישה ושל האיש נגד שני פסקי דין של בית הדין האזורי – מתאריך (מוצאי שבת) ז' בניסן התשפ"א (20.3.21) בעניין מכירת הדירה המשותפת על ידי כינוס נכסים, ומתאריך ל' בניסן התשפ"א (12.4.21) בעניין גובה המזונות.
להלן נדון בכל אחד מהערעורים בנפרד.
ערעור האישה
בפסק הדין מתאריך ז' בניסן התשפ"א (20.3.21) נקבע שהדירה המשותפת תימכר לאלתר, לצורך כך בית הדין מינה את באי כוח הצדדים כונסי הנכסים למכירת הדירה. פסק דין זה ניתן כהמשך לסעיף ד' להסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי ביום ל' בתשרי התש"ף (29.10.19), שבו הוסכם בזו הלשון:
ד. דירת הצדדים תצא למכירה בשוק החופשי ובמידה ולא תימכר תוך שישה חודשים בית הדין ימנה את באי כוח הצדדים לצורך מכירת הדירה. מחלקה של האישה מתמורת הדירה תקוזז לטובתו של האיש מחצית דמי שימוש ראויים עבור מגורי האישה בדירה על פי שמאי שימנה בית הדין.
עילת הערעור המרכזית של האישה נגד קביעה זו היא בשאלת הסמכות של בית הדין.
לטענת האישה ענייני הרכוש מתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה בהליך שהתחיל לפני עריכת ההסכם הנ"ל. 'ענייני הרכוש' לטענת האישה כוללים הן את איזון המשאבים בין הצדדים בהתאם לחוק יחסי ממון והן את סוגיית פירוק השיתוף בדירה ואת אופן המכירה שלה.
לטענת האישה מאחר שבבית המשפט לענייני משפחה מתנהל הליך שיפוטי בעניין הזכויות הכספיות המגיעות לאישה, הכולל את היוון הזכויות העתידיות ואת זכותה לקבל מחצית מהבונוס שקיבל האיש לאחר מועד הקרע, ומאחר שהאישה מבקשת לרכוש את חלקו של האיש בדירה מהזכויות הכספיות שתקבל, מבקשת היא להמתין עם הרכישה עד לסיום ההליך הרכושי.
לטענת האישה כך גם משתמע מהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, שפירוק השיתוף בדירה ייעשה רק לאחר סיום ההליך הרכושי בהחלטה שיפוטית. בהתאם לתיאור זה טוען בא כוח האישה שהסמכות לדון בענייני הדירה כחלק מענייני הרכוש היא של בית המשפט ולא של בית הדין. לטענת האישה בסעיף ד' של ההסכם הנ"ל נקבעה רק הפרוצדורה למכירת הדירה, שתיעשה על ידי בית הדין שהוא שימנה כונסי נכסים, אך לא הסמכות לפירוק השיתוף בפועל שהיא נתונה לבית המשפט במסגרת הסמכות שהקנו לו שני הצדדים לדון בענייני הרכוש. בא כוח האישה נשען בטענה הנ"ל גם על האמור בסעיף ט' להסכם הגירושין הנ"ל, שזו לשונו: "התביעות הרכושיות ימשיכו להידון בבית המשפט לענייני משפחה."
לטענת בא כוח האישה בסעיף זה הוסכם מפורשות שענייני הרכוש יידונו בבית המשפט ולא בבית הדין, ובכלל זה גם שאלת פירוק השיתוף בדירה. לטענתו הסכמת האישה למכירת הדירה בהקדם האפשרי על ידי בית הדין נועדה רק כדי לאפשר את הפרדת המגורים לצורך סידור הגט, ולא להענקת סמכות לבית הדין.
לעומתה טוען האיש שבהסכמות שאליהן הגיעו הצדדים לצורך סידור הגט, שבהן נקבעו גם הוראות מעשיות לפירוק השיתוף בדירתם המשותפת הקוצבות זמן של שישה חודשים למכירה על ידי הצדדים וקובעות שלאחר מכן ימנה בית הדין כונסי נכסים, הפרידו הצדדים את עניין פירוק השיתוף בדירה משאר ענייני הממון. לדבריהם, בית המשפט, בהחלטתו שעליה מתבססת האישה, הכיר בהיות הליך פירוק השיתוף בדירה מתבצע על ידי בית הדין שהחל בהליך על ידי מינוי שמאי, ולכן החליט בית המשפט להשלים את הליך חלוקת הרכוש באמצעות מינוי אקטואר, שחוות דעתו תאפשר לערוך פירוק שיתוף כולל ותאפשר לאישה לקנות את חלקו של הבעל מהכספים המגיעים ממנו, במסגרת איזון המשאבים.
בית הדין שמע באורך רוח ובקשב רב את הצדדים ובאי כוחם, ולאחר העיון בחומר שבתיק הגיע בית הדין למסקנה שיש לדחות את הערעור בעניין זה ולקבוע שהסמכות לדון בענייני פירוק השיתוף בדירה היא של בית הדין האזורי ללא שום ספק.
אכן הצדדים העניקו בתחילה את הסמכות לדון בענייני הממון לבית המשפט, אך מאחר שההליך בבית המשפט לא החל עדיין בעת הופעת הצדדים בבית הדין ומאחר שלצורך סידור הגט נצרכה הפרדת מגורים נקבע שהבעל יעזוב את הדירה במועד קרוב מחד גיסא כשמאידך גיסא יפעל בית הדין לפירוק השיתוף בדירה במנותק משאר ענייני הרכוש שנשארו בסמכות בית המשפט. במסגרת הסכמה זו, שנקבעה בהסכם וקיבלה תוקף של פסק דין, הפקיעו שני הצדדים בהסכמה את הסמכות מבית המשפט לדון בעניין פירוק השיתוף בדירה והעבירוה לבית הדין וכפי שנקבע בסעיף ד' להסכם.
הפקעת סמכות שכזו מרשות שיפוטית אחת לאחרת יכולה להיעשות בהסכמת הצדדים וכפי שנקבע זה מכבר בע"א 159/82 ויז'נסקי נגד רידר פ"ד לו(4) 757, שם נפסק שאם בהסכמת הצדדים או על ידי התנהגותם הועבר הדיון לערכאה אחרת – בטל כלל הסמכות הנמשכת:
הצדדים עצמם – על פי הסכמה ביניהם או בהתנהגותם – יכולים להביא לכך שאותה רשות שהעניין הובא לפניה ראשונה תחדל לדון בעניין, והעניין יועבר לדיון אל רעותה. אם, למשל, הוגשה תביעה לבית הדין הרבני, אך זו בוטלה, או התיק בבית הדין "נסגר", אין כל מניעה שבית משפט מחוזי ייזקק לתביעה שתוגש אליו (ראה: ע"א 438/78 [6]). כך הוא גם המצב, אם פסק בית הדין הרבני בתביעת גירושין והסדיר בפסק הדין גם את עניין החזקת הקטינים, ומכוח כלל ההמשכיות מסורה הייתה לו הסמכות לשוב ולדון בעניין החזקתם, אשר התעורר כעבור זמן, אך הצדדים, מתוך הסכמה ביניהם, החליטו לפנות לבית המשפט המחוזי. על כגון דא נאמר בע"א 534/73 [7], בעמ' 492 מול האות ו, על ידי כבוד השופט ויתקון:
אינני רואה כל סיבה, לא במשפט ולא בהגיון, מדוע אין הצדדים יכולים לוותר על ייחודיות הסמכות שהם עצמם הקנו קודם לכן לבית הדין ולהסכים ביניהם להתדיין בבית המשפט המחוזי, אשר מבחינת החוק גרידא, מוסמך אף הוא לדון בסכסוכם .
והוא הדין והוא הכלל בנידון דידן, אף אם הצדדים הקנו לבית המשפט סמכות לדון בענייני הרכוש, התנהגותם והתנהלותם הקנתה והעבירה הסמכות לבית הדין.
סעיף ד' של ההסכם מעניק את הסמכות לדון בפירוק השיתוף בדירה לבית הדין האזורי בהסכמה מפורשת ובהסכמה מכללא. ההסכמה למינוי באי כוח הצדדים ככונסי נכסים – אין לה משמעות ללא סמכות שיפוט של בית הדין לפרק את השיתוף. כונסי נכסים הם ידו הארוכה של בית הדין ולא של הצדדים, כשבעצם בית הדין מפרק את השיתוף בהחלטה שיפוטית, ולצורך ביצוע החלטה זו הוא ממנה כונסי נכסים שיבצעו בפועל את פירוק השיתוף על ידי מכירתה. אין ספק שמאחרי סעיף ד' להסכם עומדת הסכמה של הצדדים לסמכותו של בית הדין. סעיף ט' להסכם משאיר את שאר ענייני הרכוש לבית המשפט, שבכללם הסדר איזון משאבים, מינוי האקטואר, וההכרעה בשאלות שנשארו פתוחות בענייני הזכויות הכספיות.