סמכות עיכוב יציאה מהארץ כסעד לבקשת יישוב סכסוך של אזרחית ותושבת חו''ל

רקע ועובדות

לפנינו בקשת הבעל לבטל את עיכוב היציאה שהוצא נגדו ביום ט"ז באלול תשע"ז (7.9.2017).

מדובר בבני זוג שנולדו בברית המועצות. הבעל עלה ארצה, קיבל אזרחות ישראלית, ולאחר תקופה קצרה עבר לגור בארצות הברית. האישה הגיעה מברית המועצות ישירות לארצות הברית ואין לה אזרחות ישראלית. הצדדים הכירו זה את זה בארצות הברית ונישאו שם בשנת תשס"ז כדת משה וישראל. אמו של הבעל גרה בארץ בכוכב יעקב.

לאחרונה הסתכסכו הצדדים ביניהם, וכשבא הבעל לבקר את אמו בארץ פתחה האישה תיק יישוב סכסוך וכסעד זמני ביקשה מבית הדין שיעכב את יציאתו של הבעל מהארץ.

באי כוח הבעל פתחו תיק ביטול עיכוב יציאה ביום כ"ג באלול תשע"ז (14.9.2017) וביקשו מבית הדין לבטל את עיכוב היציאה ולסגור את כל התיקים מחמת חוסר סמכות, היות ששני הצדדים אינם תושבי ישראל והאישה גם איננה אזרחית ישראלית, ולפיכך לא מתקיים אף אחד מהתנאים שנמנו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 בסעיפים 1 ו־4א.

בא כוח האישה הגיב ביום כ"ו באלול תשע"ז (17.9.2017) לבקשת באי כוח הבעל, וכתב: יש לבית הדין סמכות היות שהדירה של האם היא למעשה דירה של הבעל, למרות רישומה שלא על שמו, ולפיכך יש לצדדים תושבות קונסטרוקטיבית בארץ. בנוסף לכך, הבעל מגיע פעמים רבות לארץ. מלבד כל זאת – בתביעת מזונות אין צורך שהצדדים יהיו תושבי הארץ או אזרחיה, כמבואר בסעיף 4 לחוק הנ"ל.

דיון והכרעה

אין חולק כי הבעל אזרח ישראל והאישה אינה אזרחית ישראלית (בעלת אזרחות רוסית) ומקום מושבם הרגיל אינו בישראל – הם גרים במונסי שבארצות הברית זה שנים. לכן ברור שאין סמכות לבית הדין לדון בתביעת הגירושין ולא בכרוך בה מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, הקובע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים".

ברור כי אין כל משמעות לטענות בא כוח האישה על קיומה של 'נוכחות קונסטרוקטיבית' של שני בני הזוג בישראל – האישה התובעת בגלל היותה מיוצגת על ידי בא כוחה בישראל והבעל בשל קיומם של נכסים, עסקים ובשל ביקורים שהוא עורך, לטענת האישה, בישראל – טענות שיוער כי לא בוססו על ידי מסמכים התומכים בכך, והאישה אף הודתה שהנכסים רשומים על שם האם.

עוד טוען בא כוח האישה כי גם מכוח סעיף 4א מוקנית לבית הדין הסמכות, אלא שהוא אינו מצביע על סעיפי המשנה בסעיף זה המתאימים למקרה דנן.

עיון בכל אחד מששת אפשרויות הסמכות הבין־לאומית המנויים בסעיף 4א מעלה כי אף אחד מהם אינו עונה ומתאים למקרה שלפנינו, ועל כן גם מכוח סעיף זה לא תוקנה לבית הדין סמכות בנדון.

אלא שלקראת סיום תגובת בא כוח האישה לבקשה לביטול צו עיכוב היציאה הוא כותב כי "במאמר מוסגר יוער כי לפי סעיף 4 לחוק, בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת מזונות שלא אגב גירושין, גם במקרה שהנתבע אינו תושב הארץ".

סמכות בית הדין בתביעת מזונות של אישה יהודייה נגד אישהּ היהודי – החוק ופרשנותו בפסיקה

אכן, בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 נקבע:

הגישה אישה יהודייה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין.

בית המשפט העליון כבר קבע לפני כשישים שנה בבג"ץ (המרצה) 135/58(ש' מ' קנול נגד בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו (1958)) (להלן: "בג"ץ קנול") כי סעיף 4 לחוק אינו מוגבל בתנאי סעיף 1, הדורש שהנתבע יהיה אזרח ישראל או תושב בה, ואף לא נדרש שתהיה לנתבע לשם כך זיקה חזקה ומשמעותית לישראל. וכך כתב בפסק הדין השופט מ' זילברג:

ונותרה השאלה היחידה: אם בית הדין מוסמך או אינו מוסמך לדון בתביעת מזונות שלא אגב גירושין, אשר אישה יהודייה הגישה נגד בעלה היהודי, שאינו לא אזרח ישראלי ולא תושב קבוע בישראל [...]

ותשובתי לכך היא: כן, מוסמך ומוסמך! סעיף 4 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 אומר [...]