סמכות בתביעה כרוכה הנקנית מההתנהלות במהלכה על אף העדר הכנות בהגשתה

הערעור והתשובה לו

לפנינו בקשה לרשות ערעור שהייתה לערעור על החלטת בית הדין קמא מיום כ"ט בטבת התשע"ט (6.1.2019) הקובעת שלבית הדין אין סמכות לדון בדיני הממונות שנכרכו לתביעת הגירושין.

הבקשה, שהוגשה על ידי בא כוח הבעל, מבוססת על שלושה נימוקים עיקריים:

א. תביעת הגירושין הראשונה של הבעל הייתה בתום לב, ואף כריכת כל ענייני הממון נעשתה בכנות ובתום לב.

ב. בית הדין התעלם מהעובדה שתביעת הגירושין הכרוכה התנהלה בפניו במשך למעלה משנתיים.

ג. בית הדין התעלם מכך שהאישה לא כפרה בסמכותו של בית הדין לדון בענייני הממון הכרוכים לתביעת הגירושין, ואדרבה הגישה בעצמה כמה וכמה תביעות בעניינים אלו, כגון בקשה למדור ספציפי, ולמזונות אישה ועוד תביעות רכושיות נוספות.

בא כוח האישה, המשיבה, חוזר בעיקר על החלטת בית הדין שתביעת הבעל והכריכה לא היו בתום לב, ולכן לטענתו יש לדחות את הערעור על הסף.

דיון והכרעה

כאמור, בקשת הערעור של בא כוח הבעל מבוססת על שלוש טענות מרכזיות, ונדון בטענות אלו אחת לאחת.

א.אי־כנות התביעה והכריכה והעדר תום הלב מהן בעת הגשת התביעה

"תביעת הגירושין הראשונה של הבעל הייתה בתום לב, ואף כריכת כל ענייני הממון נעשתה בכנות ובתום לב."

טענה זו יש לדחות על הסף. כפי שנאמר בהחלטת בית הדין קמא מדברי הבעל עלה בבירור שתביעת הגירושין שהגיש לא הוגשה בתום לב אלא כדי לגרום שהדיונים בענייני הממון יתקיימו בפני בית הדין ולא בפני בית המשפט, לזה בדיוק מכוונת הפסיקה הדורשת כנות בהגשת תביעת גירושין.

אף אם במקרים אחרים נאלץ בית הדין לקבוע על ידי התרשמות מתוך מעשיו ודבריו של מגיש התביעה אם תביעתו הוגשה בכנות, במקרה שלפנינו הבעל הסביר את מעשיו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ואין לנו אלא לקבל את דבריו בעניין זה. ומשאף נהג שלא בתום לב והסתיר את התביעה מהאישה (בתחילה, כיוון שלא רצה אלא לתפוס סמכות באמצעותה) אין לנו לראות את ההגשה הראשונה כתביעת גירושין כנה, וכל ניסיונותיו של בא כוח הבעל להסביר את דבריו בצורה אחרת, אינם מתקבלים כלל, וברור שיש לקבל את הפרשנות שנתן בית הדין לדבריו ולמעשיו של הבעל בעניין זה.

ב.הכריכה בפועל – ואף מצד המשיבה ובהסכמה – בהמשכו של ההליך

"בית הדין התעלם מהעובדה שתביעת הגירושין הכרוכה התנהלה בפניו במשך למעלה משנתיים."

בניגוד לטענה הקודמת, טענה זו של בא כוח הבעל בהחלט מתקבלת על הדעת. תחילה יש להדגיש שבמקרה שבו הוגשה תביעת גירושין כרוכה בחוסר כנות, אך הצד השני ניהל התדיינות ברצון במשך תקופה ארוכה, הרי שטענתו לחוסר סמכות הייתה נדחית, ויפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) מ' אלון בבג"ץ 566/81 (בדיון על כריכה כשלא הוגשה תביעת גירושין אלא הצדדים הגיעו להסכם בעניין הגירושין, ואף על פי כן התקיימה התדיינות בבית הדין הרבני בענייני הממון הנוגעים לגירושין):

הרעיון שביסוד סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין רבניים (נישואין וגירושין) הוא לאפשר לבית הדין, בבואו לדון ולפסוק בדבר סיום מעמד הנישואין של בני הזוג על ידי גירושין, לדון ולהכריע בה בשעה גם בעניינים אשר לפי עצם טבעם כרוכים הם בהליך הגירושין, או בעניינים שנכרכו בפועל בהליך הגירושין, ואשר הכרעתם דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה [...]

המסקנה הנובעת מרעיון יסוד זה היא שאין כל נפקא מינה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הגירושין שבין בני הזוג – אם על ידי הגשת תביעת גירושין של אחד מהם, ואם על ידי הסכמתם המשותפת.