סמכות בית הדין הרבני לדון בבקשה לביטול הסכם גירושין

הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני האזורי בירושלים ביום כ"ח טבת תשנ"ח (26.1.98), על פי הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק-דין על ידי בית הדין הרבני האזורי ברחובות ביום כ"ד כסלו תשנ"ח (23.12.97).

ביום ג' אייר תשס"ג (5.5.03), כעבור כשש שנים מעת הגירושין, הגיש הבעל תביעת גירושין חדשה, בה טען כי בני הזוג חזרו לחיות ביחד תחת קורת גג אחת עוד באותו יום בו סודר הגט, וכי הסכם הגירושין נערך למראית עין בלבד. הוא מסביר כי נקלע לחובות ולפשיטת רגל, ולא היתה לו ברירה אלא לברוח מהחובות ולהיפרד מאשתו בגט פיטורין "שלא מרצונו אלא מתוך לחץ כבד כתוצאה מהמצב". לטענתו, הוא הוטעה בהסכם הגירושין על ידי האשה, שהתחייבה שלא תעביר על שמה את הכתוב בהסכם, ואילו ידע שהיא תעשה כן לא היה מגרש אותה. לדבריו, העובדה שהצדדים גרו ביחד מיום מתן הגט, מוכיחה בצורה חד-משמעית שהוא הוטעה, "ויש לדון בתביעה כתוצאה מהנסיבות ומהמצב שנוצר, ועל מנת להתגרש בצורה הוגנת".

ביום ב' בתמוז תשס"ג (2.7.03), הגיש הבעל תביעת גירושין מתוקנת, בה הוא מציין כי "הבעל והאשה נקלעו למצב שבו היו חייבים כספים לנושים שירדו לחייהם ... ולא היתה להם ברירה אלא לברוח מהחובות ולהיפרד בג"פ, שלא היה מרצונם אלא מתוך לחץ כבד...". בסיומו של כתב התביעה המתוקן כותב הבעל: "לאור האמור, כב' ביה"ד מתבקש להזמין את הצדדים להתגרש ולחלק את הרכוש בחלוקה צודקת או להמשיך את חייהם בשלום בית תקין כפי שנהגו במשך 6 שנים לאחר מתן הגט". ביה"ד הורה על העברת התביעה המתוקנת לצד שכנגד.

בכתב הגנתה טוענת האשה, כי הסעד המבוקש הוא רכושי גרידא, והטענה האמיתית המסתתרת הינה טענה לשינוי הסכם חלוקת הרכוש שנערך לפני כ-7 שנים, דבר המלמד על חוסר תום ליבו של התובע. האשה מוסיפה כי עצם טענת אילוץ וכפיה, מעלה תמיהה וחשש כאילו לכאורה בית הדין שבפניהם הופיעו הצדדים, היו שותפים לאילוץ ולכפיית התובע ליתן גט לנתבעת. לדבריה, המניע האמיתי להליך הגירושין היה אלימותו הפיזית והנפשית של הבעל, ומשטר הטרור והפחדים שהוא הנהיג. הטענה בדבר חובות של התובע טרם הגירושין, הינה עורבא פרח, ונולדה לצורך נסיון סחיטה בבית הדין. האשה מוסיפה כי הבעל הורשע בבית משפט השלום בעבירות אלימות קשות, הוטל עליו מאסר על תנאי, מתנהל נגדו תיק אלימות נוסף, וניתן צו על ידי בית המשפט ברחובות האוסר על התובע להטריד או להתקרב או לשוחח עם הנתבעת, עד לגמר ההליכים המשפטיים. האשה טוענת, כי בית הדין נעדר סמכות ענינית לדון בטענות הרכושיות של התובע. היא מוסיפה, כי הדעת אינה סובלת טענות מוזרות ומגוחכות שהועלו על ידי התובע, כאילו היו אלו גירושין פיקטיביים, תוך הטעיה ומירמה של הדיינים שישבו בדין. לטענתה, יש לדחות על הסף את טענות הבעל, אשר נטענות "בידים מלוכלכות", כאשר הוא עצמו טוען: שבע שנים לפני כן רימיתי הוניתי והטעיתי את בית הדין הנכבד.

לגופו של ענין, טוענת הנתבעת, כי במסגרת הסכם הגירושין היא ויתרה על זכויות המוקנות לה על פי דין: הזכות לכתובה והזכות למזונות. נוצר מצב בלתי הפיך, והתובע מושתק מהעלאת טענה בדבר ויתור על זכויות רכושיות.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"ו אלול תשס"ג (23.9.03), הודו הצדדים שהם חזרו לחיות יחד לאחר הגירושין, ועל כן החלטנו, כי הצדדים אסורים להינשא לעלמא עד להחלטה אחרת של בית הדין.

במהלך הדיון אמרו האשה ובא-כוחה, כי הם מבקשים גט פיטורין לחומרא. לעומת זאת, הבעל אמר: "אני מבקש שלום בית ובאם עומדת על דעתה על גירושין, אני רוצה את חלקי ברכוש, כי לא קיבלתי כלום ברכוש".

בטיעוניו בכתב, מזכיר ב"כ האשה כי במהלך הדיון נשאל התובע על ידי בית הדין לתגובתו, האם עומד הוא על שני הסעדים - היינו על גירושין ועל שלום בית, ונענה בתשובה חיובית. לטענת ב"כ האשה אלו הם שני סעדים סותרים, ותביעה שכזו היא אנומלית ויש לפוסלה. "תובע לא יכול לדרוש סעדים שהם תרתי דסתרי".

בתגובתו אומר ב"כ הבעל, כי "המשיב מבקש היום שלום בית לטובת הצדדים וילדיהם, שכן הוא אוהב את אשתו", הוא עומד על כך שסוגיית הרכוש המשותף נתונה לסמכותו של בית הדין הרבני, והוא מבקש להורות על מתן סעד של שלום בית.

טענת ב"כ האשה, שיש לפסול את התביעה מעצם העובדה כי נתבעו שם סעדים סותרים. דינה להידחות. הלכה היא, שטרם יציאה למלחמה על עיר יש לקרוא אליה לשלום. "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ', י'). יפים לענין זה דברים שכתב בית הדין הגדול בתיק ערעור לה/218 (פד"ר י' 310, 313; בהרכב הדיינים:  הרבנים אליעזר גולדשמידט, יוסף קאפח, מרדכי אליהו):

"בין הצדדים תלויה ועומדת תביעת הגירושין של המשיב. ואף על פי שהתביעה  לגירושין כאילו חילופית היא לתביעה לשלום בית, הרי גלוי וידוע הוא כי דרכה של  תביעת גירושין לעולם כך היא, שטרם היציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום. ואין בלחילופין לגרוע ולפגום בכוחה של תביעת הגירושין. 

ואם לא כן, אלא שתביעת גירושין אינה ראויה לתואר זה, אלא רק כאשר היא מוחלטת,  בלי פתיחה לשלום, הרי יגיע הדבר לידי כך שכאשר בעל או אשה, יתבע גט, ויבקש  שכל עניני תביעה זו יתברר במקום אחד, כפי שהוא זכאי לכך, למען לא יוכרח לכתת  רגליו מבית הדין לבית המשפט ומבית המשפט לבית הדין וחוזר חלילה, עם כל  ההרפתקאות הכרוכות לגלגולים אלו, לא תהיה לו לתובע זה כל ברירה אלא להיות לא  כנה בתביעתו, להטמין בחובו את ההרהורים לשלום, ולדרוש, בניגוד לרצונו, אך ורק  גירושין, ללא פתח לשלום, ולוא גם כחודו של מחט. וחוששני גם למקרה שתביעה  לגירושין כגון זו, ללא דברי שלום ואמת - שלא לשמה, תביא לידי זה שיקויים בו בתובע  הזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: לגירושין במוחלט ללא מוצא לשלום."

גישתו של בית הדין הגדול אושרה בע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם בפ"ד - מובא ב-א' שינבוים וב' דון-יחיא דיני מזונות (כרך ב, תשמ"ה) 689, 690:

"אפילו אניח שבעת הגשת תביעתו לבית-הדין הרבני היתה כוונת המשיב קודם כל לשלום-בית, אין כל סימנים לכך שתביעתו החילופית לגירושין לא היתה כנה ולא באה לשמה ולשם גירושין".

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון כמה וכמה פעמים. ראו למשל: בגצ 6334/96 לאה אליהו נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב פ"ד נג (2) 153, 163:

"אכן, כנותה של תביעת גירושין אינה נשללת בשל כך שהתובע מוכן לשקול אפשרויות אחרות מלבד גירושין, ובכלל זה שלום-בית. ראו ע"א 120/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ , פ"ד טז 2514, 2518-2517; ע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי , פ"ד כב(1) 277; ע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם)."

וראו עוד: עא 95 / 3868 ונדה ורבר נ' מנחם ורבר פ"ד נב (5) 817, 841; ע"א 666/70 שלום נ' שלום פ"ד כה (2) 701, 707 מול ד'; ע"א 863/80 ברורמן נ' ברורמן פ"ד לה(3) 729, 731 מול ז'; ע"א 246/81 גוטהלף נ' גוטהלף פ"ד לו (4) 673, 677 מול ו'.

עם כל זאת, בנסיבות ענין זה קשה מאד להסיק, לעת עתה, כי התובע היה כן בתביעת הגירושין שלו בעת הגשתה. אכן, אילו היתה בפנינו התביעה המקורית בלבד, בה תבע רק גירושין, היה מקום לומר כי תביעת הגירושין הינה כנה. כך גם, כפי שאמרנו, לא היתה לנו סיבה להסיק אחרת, אילו היתה בפנינו רק התביעה המתוקנת, שם התבקשנו לפסוק "גרושין או שלום-בית". גם בדיון בפנינו נראה היה שהתובע עומד על תביעתו כפי שנוסחה. אך מה נעשה וב"תגובת המשיב" שהוגשה בשמו ביום 23.10.03, נאמר: "המשיב מבקש היום שלום בית לטובת הצדדים וילדיהם", וגירושין מאן דכר שמיה. בהמשך התגובה, בהתייחס לדברי בית הדין במהלך הדיון, נאמר: "המשיב השיב שכל רצונו הוא שלום בית, שכן אוהב את אשתו". כך גם בסיומה של התגובה, עותר הוא: "בית הדין הנכבד מתבקש להורות על מתן סעד של שלום בית".

השאלות העומדות בפנינו מורכבות הן: האם נסיק מדברי הבעל עתה, כי תביעתו האמיתית היא לשלום בית, ותביעתו המקורית לסעד של גירושין, לא היתה כנה? או שמא נאמר, כי יש לבחון את כנות הבעל בעת הגשת התביעה, ואין די בדברים הנ"ל כדי להסיק, כי בעת הגשת התביעה לגירושין, לא היתה זו כנה. מצד שני, גם אם נאמר כי בעת הגשת התביעה היתה זו כנה, האם אין בעמדה שהוצגה בתגובת המשיב, משום זניחת תביעת הגירושין?