סמכות בית הדין בתביעת צד ג' או בהיעדר 'תובע'; אחריות בית הדין והאחריות 'כלפי שמיא' כשקצרה ידו

רקע

בפני בית הדין עומדת תביעה בעניין חובות על הדירה המשותפת. הצדדים התגרשו בבית הדין בתאריך כ"א בתמוז תשע"ב (11.7.2012). בתאריך כ"א בסיוון תשע"ב (11.6.2012) בית הדין אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים. בסעיף 4.3 להסכם נאמר:

"לשני הצדדים טענות בדבר חובות שחייבים על הדירה.

הצדדים מתחייבים להביא כל טענותיהם בעניין זה בפני כבוד בית הדין, וככל שיפסוק כן יהיה."

בתאריך ו' באלול תשע"ד (1.9.2014) אישר בית הדין את הסכם המכר שלפיו האישה קונה את חלקו של הבעל, ואכן האישה נתנה לבעל את חלקו מלבד סך של ארבע מאות אלף ש"ח שעוקלו על ידי בית הדין ונמצאים בידי הנאמן – בא כוח האישה הנוכחי, וזאת עד לבירור טענות האישה בדבר החובות.

בדיון שהתקיים בתאריך י' באדר ב' תשע"ד (12.3.2014) העלה לראשונה בא כוח האישה את טענת האישה בעניין ההלוואה שלדבריה הלווה להם אביה עבור רכישת הדירה. בית הדין הבהיר לאישה ובא כוחה פעמיים במהלך הדיון שאם אין שטר הלוואה – זו מתנה (פרוטוקול שם שורות 98–100). לאחר מכן הוגשה בקשה על ידי בא כוח האישה לדיון נוסף בנושא הכספים הנ"ל, אך בית הדין בהחלטתו מיום כ"ו בתשרי תשע"ה (20.10.2014) דחה את בקשת בא כוח האישה. לאחר בקשות חוזרות ונשנות של בא כוח החדש של האישה לדיון נוסף לאור ראיות שיש בידיו בנידון, נעתר בית הדין וקבע שני מועדים להוכחות: האחד, ליום י"ט כסלו תשע"ו (1.12.2015) ובדיון זה הוצגו מסמכים שונים, כמו כן התקיים דיון נוסף בתאריך ו' אדר ב' תשע"ו (16.3.2016) שבו העידו עדים בנושא הנ"ל.

לאחר מכן, בתאריך י"ט אדר ב' תשע"ו (29.3.2016) החליט בית הדין על הגשת סיכומים, וכמו כן בית הדין נעתר לבקשת האישה להיבדק בפוליגרף, ואכן הוגשו סיכומים והתקבלה התוצאה ממכון לפוליגרף. יש לציין שהאישה הלכה למכון פרטי לפוליגרף ביוזמתה ולא ביקשה מבית הדין להפנותה למכון המקובל על בית הדין.

תביעה שלא הוגשה על ידי התובע אין לבית הדין סמכות לדון בה

בטרם נביע את דעתנו על הטענות והראיות שהוצגו בבית הדין, יש להקדים ולומר כי תביעה זו היא חריגה ובעייתית מאוד, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה חוקית וכפי שיובהר להלן. ראשית יש להציג את התביעה העומדת לפנינו. הנה על פי הטענות שהועלו בדיונים וכן בסעיף 13 לסיכומי התובעת מיום ז' באייר תשע"ו (15.5.2016):

"הצדדים חלוקים באשר לסך שמונה מאות אלף ש"ח שניתנו על ידי אבי האישה כשש־עשרה שנים לאחר נישואי הצדדים, אם הם כספי מתנה ומחציתם שייכים לנתבע, או אלו כספי הלוואה ועל הנתבע לשלם סך של ארבע מאות אלף ש"ח."

כלומר לטענת האישה, הסכום הנ"ל ניתן כהלוואה על ידי אבי האישה לצדדים, ועל כן מוטל על הבעל לשלם מחצית סכום זה בסך ארבע מאות אלף ש"ח, ואילו לטענת הבעל, כספים אלו ניתנו במתנה לצדדים על ידי אבי האישה, ועל כן הוא זכאי לקבל מהנאמן את סך ארבע מאות אלף ש"ח המופקדים אצלו. ועתה נפנה אל הבעיה ההלכתית הנצבת בפנינו בתיק זה.

כלל ראשון ויסודי בכל דיני ממונות המוטלים לפתחו של בית הדין הוא הגשת תביעה על ידי התובע, וכך כתב הרמב"ם (פרק א מהלכות מלווה ולווה הלכה ד): "כשיתבע המלוה הלוואתו וכו', אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו וכו'".

וכן כתב בשולחן ערוך – חושן משפט בתחילת הלכות טוען ונטען (סימן עה סעיף א): "התובע את חבירו בבית דין מנה לי בידך, בית דין אומרים לו ברר דבריך וכו'".

כלומר החובה החלה על בית הדין לקיים דיונים ולמתן פסק דין, היא אך ורק לאחר שמוגשת לבית הדין תביעה על ידי התובע. בנידון דידן, אם נכונה טענת האישה שאכן אביה הלווה להם את הסכום הנ"ל, הרי שהתובע הוא אביה.

לאחר העיון בכל המסמכים שבתיק, התברר, שהאב מעולם לא הגיש לבית הדין תביעה בנידון. כמו כן, האב מעולם לא נתן ייפוי כוח לבתו לתבוע בשמו, וכמו כן לא נתן ייפוי כוח בנידון לבא כוח האישה. לאחר פטירתו של האב, ירשו בניו את עזבונו. האב לא השאיר צוואה (כעדות האלמנה בבית הדין בפרוטוקול מיום ו' באדר ב' תשע"ו – 16.3.2016 שורה 70), אף הבנים היורשים מעולם לא הגישו לבית הדין כל תביעה בנידון, וכמו כן לא נתנו לאחותם ייפוי כוח להגיש תביעה בשמם, וכמו כן מעולם לא נתנו ייפוי כוח אף לבא כוח האישה להגיש תביעה בשמם.

ברור הדבר, שהאישה עצמה – על אף היותה בתו של אביה ועל אף היותה אחותם של היורשים – אינה יכולה לתבוע חוב של צד ג' בבית הדין ללא ייפוי כוח להגיש תביעה זו בשמם, ועל כן, מאחר שלא הוגשה תביעה לבית הדין על ידי התובעים, אין בפנינו תובע וממילא אין בפנינו נתבע, ובכי האי גוונא אין מקום לדיונים בנידון ואין צורך במתן פסק דין.

במאמר מוסגר יש להעיר, שבמקרים שבהם התובע החליט שלא להגיש תביעה לבית הדין כגון בנידון דידן, יש להניח שיש לו סיבות לכך: השערה ראשונה היא שהתובע בסתר לבו יודע שהכסף ניתן במתנה. השערה שנייה, שאף שידוע לו שהכסף ניתן כהלוואה, יש אפשרות שהחליט למחול ולוותר על הכסף מהסיבות השמורות עמו.

בין אם השערות אלו נכונות בין אם ישנה סיבה אחרת, עובדה אחת ברורה – לא הוגשה תביעה לבית הדין בנידון דידן על ידי התובעים.

תביעת צד ג'