הנשיאה ד' ביניש:
עניינה של העתירה שלפנינו בבקשתם של העותרים למניעת ביצועם של צווי הריסה שיפוטיים שהוצאו נגד ביתם שבשכונת סילוואן בירושלים (להלן: המבנה). בצד העתירה לבקשת העותרים ניתן צו ביניים שהורה למשיבות להימנע מהריסת המבנה עד להכרעה בעתירה.
1. ביום 23.2.1992 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט ח' לחוביצקי) את בעלה לשעבר של העותרת 1 (להלן: העותרת), שהוא אביו של העותר 2 (להלן: האב), בעבירות על הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), שעניינן חוקיות הקמתו של המבנה. בית המשפט לעניינים מקומיים הורה בפסק הדין על הריסתו של המבנה. ביום 15.6.1993 הורשע האב בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה עקב אי קיום פסק הדין מיום 23.2.1992. לפיכך, ניתן צו הריסה שיפוטי, המתיר למשיבה 2 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית) - "לבצע את פסק הדין במועד הנראה לה" (להלן: הצו השיפוטי הראשון). על פסק הדין מיום 15.6.1993 הגישה העותרת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 6.2.1994 נדחה הערעור, מן הטעם שאין העותרת נכנסת בגדר הזכאים לערער על צו שיפוטי כאמור. פסק הדין נסמך על סעיף 250 לחוק התכנון והבניה, הקובע מי רשאי לערער על צווים שיפוטיים הניתנים מכוחו של חוק התכנון והבניה. וזו לשון הסעיף:
|
"ערעור על צווים
|
250. בעל דין בבית המשפט, בעל מקרקעין שהם נושא ההליכים בבית המשפט..., הרואים את עצמם נפגעים על ידי צו בית המשפט לפי פרק זה..., רשאים, בדרך ובמועד שמערערים על פסק דין של בית המשפט בפלילים, לערער על הצו... לפני בית המשפט המחוזי, והוא רשאי לקבל את הערעור או לדחותו או להחזיר את הדיון לבית המשפט שעל החלטתו מערערים, או לתת כל צו שבית המשפט כאמור היה רשאי לתתו." (ההדגשות הוספו - ד' ב').
|
נקבע, כי היות שצו ההריסה האמור ניתן במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד האב, והיות שהמבנה רשום על שמו של האב בלבד, העותרת איננה "בעלת דין" או "בעלת המקרקעין". לפיכך, כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה. ביום 31.7.2001 הורשע העותר 2 (להלן: הבן) על פי הודאתו בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט מ' סובל) בעבירה של בניית תוספת לבניין ללא היתר בגין בניית קומה נוספת על המבנה המקורי. במסגרת גזר הדין הוטל עליו "להתאים את הבניה... לתוכניות ולהיתרי הבניה הקיימים באזור לרבות בדרך של הריסת הבנייה הבלתי חוקית" (להלן: הצו השיפוטי השני).
ביום 19.7.2006 נשלחה לעותרים התראה לקראת ביצוע צו ההריסה השיפוטי הראשון. ביום 8.8.2006 הגישו העותרת ובנה בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה ובקשה למתן צו מניעה כנגד המשיבות - הוועדה המקומית ועיריית ירושלים - בבית המשפט לעניינים מקומיים. ביום 19.11.2006 ניתנה החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים (השופט ג' ארנברג). בהחלטה נקבע, כי בהתאם לסעיף 250 לחוק התכנון והבניה, אין בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בבקשה לצו מניעה. עוד נקבע, כי ביצוע הצו יעוכב על מנת לאפשר לעותרים לפנות "לבית המשפט המוסמך".
בעקבות ההחלטה האמורה, הגישו העותרת ובנה תובענה לצו מניעה נגד הריסת המבנה. התובענה הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים שלא בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. המשיבות הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף. התביעה נדחתה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט י' עדיאל) מיום 16.9.2007 נקבע, כי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתוקפם של צווי ההריסה, שכן הסמכות לדון בכל נושא העבירות והעונשין לפי חוק התכנון והבניה מסורה לבית משפט השלום ולבית המשפט לעניינים מקומיים. עוד הבהיר בית המשפט המחוזי, כי הסמכות של בית משפט השלום ושל בית המשפט לעניינים מקומיים אינה רק הסמכות לדון בשאלת תוקפם של צווי הריסה מינהליים, כפי שנקבע בפסיקה (ראו: עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים פ"ד נז(1) 196 (2002); בר"ם 5884/06 שעבן נ' מדינת ישראל - הוועדה המחוזית לתכנון ובניה לודים (לא פורסם, 2.8.2006)), אלא אף הסמכות לבקר צווי הריסה שיפוטיים. משכך, כאמור, נדחתה תביעתם של העותרים מחוסר סמכות.
2. ביום 27.11.2007 הוגשה העתירה שלפנינו. העותרים - העותרת וחמשת ילדיה - טוענים, כי הם כולם מתגוררים במבנה. לטענתם, האב נטש את העותרת ואת ילדיהם המשותפים לאחר שהתגרשו. לפיכך, לא היה האב צד להליכים שניהלה העותרת ביחס לצו השיפוטי שהוצא נגדו. העתירה מופנית כנגד החלטת המשיבות לבצע את הצו השיפוטי הראשון האמור. לטענתם, על בית משפט זה להורות על ביטול הצו. ראשית, טוענים העותרים, כי נוכח חלוף הזמן אין הוועדה המקומית מוסמכת עוד לבצע את ההריסה. לשיטתם, הוראת סעיף 207א לחוק התכנון והבניה מחייבת את בית המשפט לקצוב מועד לביצוע הצו. משלא נקצב מועד כאמור בעניינם, בטלה, לטענתם, ההרשאה שניתנה לוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה. לחלופין, מבקשים העותרים לתקוף את שיקול הדעת של הוועדה המקומית בהחלטתה לבצע את הצו. העותרים מדגישים, כי הצו ניתן ביום 15.6.1993. עם זאת, רק ביולי 2006 - כשלוש-עשרה שנים לאחר מתן ההרשאה לוועדה המקומית "לבצע את פסק הדין במועד הנראה לה" - נשלחה לעותרים התראה לקראת ביצוע צו ההריסה. לשיטת העותרים, בנסיבות אלה, על המשיבות לבחון את שינוי הנסיבות מאז מתן הצו טרם ביצועו. לטענת העותרים, בחינה כזו תוביל למסקנה, כי הנסיבות שנתקיימו בעת מתן הצו, ואשר הצדיקו להורות על הריסת המבנה, שוב אינן מתקיימות היום. יודגש, כי העותרים אינם חולקים על כך שהמבנה נבנה ללא היתר. טענתם היא כי נוכח חלוף למעלה משלוש-עשרה שנים מעת מתן הצו, חלה חובה על המשיבות להפעיל שיקול דעת ולבחון את התמורות שחלו באזור ואת השפעתן על ההצדקות שעמדו ביסודו של הצו ועל תוקפו.
אשר לעניין הסמכות, טוענים העותרים, כי לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בעניינם. להשקפתם, שאלת תוקפו של הצו בנסיבות האמורות ראויה להתברר בפני ערכאה שיפוטית. בית המשפט לעניינים מקומיים ובית המשפט המחוזי קבעו, כי אינם מוסמכים לדון בשאלת תוקפם של הצווים. לפיכך, ונוכח טענותיהם ביחס להפעלת שיקול הדעת של המשיבות, טוענים העותרים, כי עניינם ראוי להתברר בפני בית המשפט הגבוה לצדק.
מנגד, טוענות המשיבות בתגובתן לעתירה, כי הערכאה היחידה המוסמכת לדון בתוקפם של הצווים השיפוטיים היא בית המשפט לעניינים מקומיים. המשיבות אינן מתייחסות בתגובתן לשאלת הערכאה המוסמכת לבחון את שיקול דעתן בביצוע הצווים, אלא מתמקדות בשאלת הסמכות לבקר את תוקפם של הצווים. לגופה של העתירה טוענות המשיבות, כי היות שבית המשפט הסמיך את הוועדה המקומית לבצע את הצו "במועד הנראה לה", הרי שמועד הביצוע לא הוגבל בזמן. לשיטתן, הצו ניתן בסמכות במסגרת הליך פלילי, ולכן אין בחלוף הזמן או בפגיעה הצפויה בעותרים כדי לגרוע מתוקפו. לפיכך, טוענות המשיבות, כי אין כל פגם בהפעלת שיקול הדעת של הוועדה המקומית בבואה לבצע את הצו, שכן ביצוע הצו משמעותו ביצוע הוראה שיפוטית. אשר לטענת העותרים בדבר שינוי הנסיבות, טוענות המשיבות, כי ייעוד הקרקע שעליה הוקם המבנה לא השתנה, ולכן ההצדקה למתן הצו בעינה עומדת.
לאחר שהגישו המשיבות את תגובתן, הגיבו העותרים לתגובה האמורה. בתגובתם חזרו העותרים על טענתם, לפיה השתנו הנסיבות הנוגעות לקרקע, נוכח שינויים בתוכנית המתאר העירונית. העותרים הוסיפו וטענו, כי המשיבות אינן משלימות את ההליכים התכנוניים הקשורים לשינוי בייעוד הקרקע, אף על פי שיש ביכולתן לעשות זאת. לטענת העותרים, נוכח המחדל הנטען של המשיבות, נמנעת מהם האפשרות להכשיר את המבנה.
3. דין העתירה להידחות על הסף. אכן, בביצועו של צו ההריסה כרוכה פגיעה קשה בעותרים. עם זאת, כבר נפסק, כי פגיעה כאמור אינה מהווה כשלעצמה הצדקה לאי-קיום צו הריסה שיפוטי (ראו והשוו בג"ץ 2353/97 דוריס נ' המועצה המקומית רמת השרון (לא פורסם, 16.12.1997)). על פני הדברים אין ממש בטענת העותרים, כי הצווים בטלים, משום שלא נקצב מועד לביצועם. סעיף 207א לחוק התכנון והבניה קובע כך:
|
"ביצוע צו
|
207א. (א) הטיל בית משפט על הועדה המקומית לבצע צו לפי סעיף 205 (1) או (2) תבצע אותו הועדה תוך המועד שנקבע בו.
...
(ג) עברו שלושה חדשים מהמועד שנקבע לביצוע צו כאמור בסעיף קטן (א) והוא לא בוצע, יפנו הועדה המקומית, הועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו אל בית המשפט ויבקשוהו שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הועדה המקומית; פניה של אחת הרשויות האמורות משחררת את השאר מחיובן." (ההדגשות הוספו - ד' ב').
|