סלאח סבאח נ' ועד הישוב שילה ואח'

פסק דין

העובדות

הנתבעת 3 (להלן – "מרדכי בע"מ), הינה חברה קבלנית שהייתה בשליטת המנוח מרדכי מרדכי ז"ל (להלן – "מרדכי ז"ל). בשנת 2001 זכתה מרדכי בע"מ בשני מכרזים לביצוע עבודות תשתית ובינוי ליד אזור התעשייה שילה. בהמשך לכך כרתה מרדכי בע"מ הסכם גב אל גב (BACK TO BACK), עם התובע, לפיו הוא יבצע את העבודות כקבלן משנה (ראו – נספח א' לתצהיר מרדכי ז"ל). ביום 29/03/02 הוסב החוזה לשמו של סבאח פארס, שהוא בנו של התובע (ראו – נספח ב' לתצהיר מרדכי). על פי עדויותיהם של האב והבן ההסכם החדש בא במקום ההסכם הראשון (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 19-16; עמ' 11 ש' 29-28; ובמיוחד – עמ' 15 ש' 25).

במקביל, נכרת הסכם משולש (נספח א' לתצהיר התובע), בין מרדכי בע"מ, לבין הנתבע 1 – ועד הישוב שילה (להלן – "שילה"), ו- "מנהלת אזורי תעשיה עמק שילה בע"מ". בהסכם זה נקבע כי מאחר שלפי הסכם קודם בין שילה לבין המנהלת מבצע שילה את השמירה באזור התעשייה, אזי ישמור שילה גם על כלי העבודה של מרדכי בע"מ תמורת 3,500 ₪ לחודש. בסעיף 2 להסכם פורטו כלי העבודה שעליהם חל ההסכם (באגר, מחפרון JCB, ושופל), ובסעיף 4 (ג) נקבע כי מרדכי בע"מ תבטח על חשבונה את כלי העבודה. כמו כן, בסעיף 3(ב) להסכם נקבע כי השמירה תתבצע בין השעות 20:00 ל-6:00, ובסעיף 4(א) להסכם נקבע כי מרדכי בע"מ מתחייבת להשאיר בסוף יום העבודה את כלי העבודה "בצמוד לגדר של אזור התעשייה בתיאום רבש"ץ שילה".

בלילה שבין 14/07/02 ל-15/07/02 נגנב מאזור התעשייה מחפרון מספר 578875 אשר היה שייך לתובע. מעדותו של נציג איתוראן (העד אבי מדעי), וממכתבו (ת/1), עולה כי ביום 14/07/02 בשעה 21:28 בלילה התקבלה במוקד איתוראן התראה בדבר פעילות בלתי מורשית שבוצעה במחפרון, ובשעה 21:31 הופסקה קליטת האותות מהמחפרון, כנראה כתוצאה מחבלה במערכת האיתוראן שהותקנה בו (עמ' 2 ש' 28-26). לנוכח ההתראה התקשר מוקד איתוראן ללקוח, וזה מסר כי המחפרון נמצא באתר שבו יש שומר וכי הוא יצור קשר עם השומר ויבדוק עימו מה מצב המחפרון. על אשר אירע לאחר מכן יש מחלוקת בין בעלי הדין.

להשלמת התמונה נציין כי במהלך ההתדיינות נפטר מרדכי ז"ל ולכן צורפה כנתבעת אלמנתו – הגב' שולמית מרדכי – שהיא היורשת היחידה של עזבונו.

טענות התובע

התובע טוען כי אחיו הוא זה שקיבל את ההתראה מאיתוראן בליל הגניבה. לדבריו האח התקשר לרבש"ץ שילה (העד מרק פרוביזור), והרבש"ץ הודיע לו לאחר עשר דקות כי "אני עומד על יד הכלי והכלי נמצא במקומו" (סעיף 5 לתצהיר מוחמד סבאח). התובע מוסיף וטוען כי מרדכי ז"ל ומרדכי בע"מ התחייבו בפניו לשמור על המחפרון תמורת סך של 3,500 ₪ לחודש, אותם שילם התובע כסדרם מדי חודש בחודשו. התובע טוען כי לפי ההסכם מרדכי ז"ל ומרדכי בע"מ היו אמורים לבטח את המחפרון, אך הם הפרו את חובתם ולכן עליהם לפצותו בסכום של 99,520 ₪ המשקף את שווי המחפרון על אביזריו. התובע טוען כי גם שילה חייב לפצותו כיוון שהסכם השמירה בין שילה למרדכי בע"מ היה הסכם לטובת צד שלישי – התובע. התובע מוסיף וטוען כי שילה היה שומר שכר ולפיכך שילה אחראי לכל נזק שנגרם לנכס למעט נזק שנגרם עקב כוח עליון. לסיכום; את תביעתו משתית התובע על עילות חוזיות.

טענות שילה

שילה טוען להעדר יריבות בינו לבין התובע כיוון שחוזה השמירה נכרת עם מרדכי בע"מ ולא עם התובע. שילה מוסיף וטוען כי בחוזה השמירה לא פורטו מספרי הרישוי של כלי העבודה ולכן לא הוכח שההסכם חל על המחפרון שנגנב. שילה מוסיף וטוען כי התובע ומרדכי בע"מ הפרו את הסכם השמירה בכך שלא ביטחו את המחפרון, ובכך שהתובע החנה את המחפרון הרחק מגדר אזור התעשייה. ולבסוף, שילה מכחיש כי אחיו של התובע שוחח עם העד פרוביזור ולראייה הוצג צילום מדרכונו של פרוביזור המלמד שהוא שהה בחו"ל בתקופה האמורה.

טענות מרדכי בע"מ ושולמית מרדכי

שולמית ומרדכי בע"מ טוענים להיעדר יריבות עם התובע כיוון שהסכם קבלנות המשנה הוסב משמו של התובע לשם בנו שאיננו תובע. שולמית מרדכי טוענת כי בכל מקרה מרדכי ז"ל חתם על ההסכם בשם מרדכי בע"מ ולכן אין לייחס לו אחריות אישית להפרת ההסכם, וממילא אין לייחס לה אחריות מכוח מעמדה כיורשתו של מרדכי ז"ל. שולמית ומרדכי בע"מ טוענים כי לפי ההסכמים התובע הוא זה שהיה חייב לבטח את המחפרון, ומשלא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו. ולבסוף הם טוענים, כי יש יריבות ישירה בין שילה לתובע מפני שאנשי שילה ידעו כי המחפרון שייך לתובע ולא למרדכי בע"מ.

דיון והכרעה

היריבות

טענת חוסר היריבות שנטענה על ידי שולמית מרדכי מקובלת עלי. כאמור לעיל, התובע ובנו פעלו באזור התעשייה מכוח שני הסכמי קבלנות משנה אשר צורפו כנספחים א' ו-ב' לתצהיר מרדכי ז"ל. בסייפת שני ההסכמים, במקום המיועד לחתימת הצדדים, נרשם כי החותמת על ההסכמים היא מרדכי בע"מ. מכך מתבקשת המסקנה כי מרדכי ז"ל חתם על ההסכמים בשם מרדכי בע"מ ולא כאדם פרטי. יתר על כן, ההסכמים עסקו ב"העברת" העבודה שבה זכתה במכרז מרדכי בע"מ, ולא מרדכי ז"ל, ולכן היא זו שיכלה לחתום על החוזים ולא מרדכי ז"ל. הגב' שולמית מרדכי צורפה כנתבעת מכוח היותה יורשתו של מרדכי ז"ל, ומשעה שהגעתי למסקנה כי ההסכמים לא נכרתו עם מרדכי ז"ל אישית, אזי אין לתובע יריבות עם הגב' שולמית מרדכי, ודין התביעה כנגדה להידחות. לא נעלמה מעיני העובדה שבכותרת ההסכם הראשון שנכרת עם התובע נרשם כי המתקשרים הינם "מרדכי מרדכי" והתובע. ברם, כאמור, גם בהסכם זה חתם מרדכי ז"ל בשם מרדכי בע"מ, וחשוב מכך בכותרת ההסכם המאוחר יותר, שנכרת עם בנו של התובע, נרשם במפורש שמה של מרדכי בע"מ.

פן נוסף של טענת חוסר היריבות מבוסס על הטענה לפיה ההסכם הראשון עם התובע בוטל, ובמקומו נכרת הסכם חדש עם בנו. גם טענה זו בדין יסודה. כפי שציינתי לעיל בפרק העובדות, אין חולק שעוד לפני אירוע הגניבה נכרת הסכם בין מרדכי בע"מ לבין בנו של התובע. התובע העיד במפורש כ הסכם זה נועד להחליף את ההסכם המקורי שנכרת עימו (עמ' 15 ש' 25). אשר על כן, לתובע אין עילה חוזית כנגד מרדכי בע"מ או כנגד שולמית מרדכי. להשלמת התמונה אציין, כי הנתבעים טענו שאין זה מקרה שהתביעה הוגשה בשם התובע ולא בשם בנו, וכי הדבר נעוץ בטענות קיזוז רציניות שיש למרדכי בע"מ נגד הבן, שאותן לא ניתן לטעון נגד התובע. טענה זו לא נסתרה ועל כן היא מחזקת את טענת חוסר היריבות.

גם שילה טוענת לחוסר יריבות בהעדר הסכם כתוב בינה לבין התובע, ברם דין טענתה להידחות. אכן, אין הסכם כתוב בין התובע לשילה, שכן ההסכם לביצוע העבודות וכן הסכם השמירה נכרתו עם מרדכי בע"מ ולא עם התובע. ואולם, מן העדויות שנשמעו עולה בבירור כי אנשי שילה ידעו שהתובע מועסק כקבלן משנה מטעם מרדכי בע"מ וכי כלי העבודה שבשטח היו שייכים לו. כך למשל, העד פרוביזור העיד כי הוא העיר לא פעם לתובע על כך שהמחפרון לא חנה כנדרש ליד גדר אזור התעשייה. כמו כן, העד ברוך בר זאב, העיד כי כאשר פנו אליו מחברת איתוראן הוא יצר קשר עם התובע, ובהמשך עדותו הודה בר זאב במפורש כי הגורמים הרלבנטיים בישוב שילה ידעו שהכלים שייכים לקבלן המשנה וכי "כל ההתנהלות" הייתה מולו.

הביטוח

בסעיף 4(ג) להסכם השמירה המשולש (נספח ז' לתצהיר התובע), נכתב כי:

"הקבלן מתחייב לבטח על חשבונו את הציוד בביטוח מפני גניבה ומפני הצתה, ולדאוג לכך שהמנהלת וועד הישוב יירשמו כמוטבים בפוליסה"