סיבות וטעמי חיוב הבעל בגט וכתובה למיניהם

כבדת משקל, או גרסה משכנעת שתעמוד איתן אל מול הטענות השונות שעלו, ותשובות הבעל אינן עונות להגדרה זו, בלשון המעטה.

טענת הבעל כי אכן אין סיבה לעזיבת הבית ע"י אשתו, תמוהה ביותר, לא מתקבל על הדעת כי אשה אשר טוב לה עם בעלה תמיר חיי נוחות בביתה אשר חיה בו עם בעלה וילדיה, ותחת "ומצאינה מנוחה אישה בית אישה" תחיה חיי נדודים. אין ספק שאם רעיה ואם מסורה מחליטה לקום ולעזוב את ביתה אין זה אלא כי רע ומר היה לה, אמנם עלינו לבדוק בשל מי הרעה הזאת, אולם תשובות הבעל מצביעות על כך כי קיים בו מנגנון הדחקה המקיף עצמו בחומה בצורה לפיה כביכול כל העולם אשם חוץ ממנו וכפי שגם עלה מהתסקיר.

נקודה זו מאד מטרידה אותי לכן ארחיב בה מעט. הבעל כאמור העלה לשלילת גרסאות האשה והעדויות בדבר הסיבה שהביאה אותה לידי תביעת הגירושין, אולם הבעל עננו - אם כל הנ"ל אינה הסיבה, מהי כן הסיבה? כיצד מסביר הבעל את העובדה הדורשת הסבר, על מה ולמה מחליטה רעיה ואם נאמנה לקום בקר אחד ולבקש את פירוק המשפחה? כאן יש בפיו הסבר ל"עלילות" אותם "מעלילה" עליו אשתו, לדבריו:

"הכל התנהל כשורה עד הניתוח לקיצור קיבה שעשתה. לא הייתה לה ברירה כי הרופא המליץ לה להתחיל בזריקות. אחרי הניתוח התחילו התקפי צרחות, היא הפסיקה לבשל ואני והילדים סבלנו. אני, בשיחותיי עם אנשים, אמרו לי, פלוני, זה חלק מתופעות הניתוח, זה אמור לעבור. יהיה לך קצת אורך רוח והכל יהיה בסדר. מאז, אני רואה שזה רק הולך ומדרדר. היא הכניסה את השכנות לסיפור. השכנות היו מתכננות איך להפיל אותי, זה הסיפור".

לשאלת ב"כ האישה: "אם היית בעל מעולה, למה שהאישה הזו תרצה לעזוב אותך ותעליל עליך עלילות כאלה?" ענה הבעל "מן הסתם צריך לשאול אותה". ולאחר מכן הוסיף "לפני הניתוח הכל היה כמו שצריך. אחרי הניתוח היא התהפכה. היו התקפי זעם, צעקות. הבלגתי, עד שהיא החליטה שהיא רוצה לסיים את זה".

ההסבר התולה את "התהפכות" האשה בניתוח אותו עברה, מעבר לתמיהה הראשונית אותה הוא מעלה, לא קיבל כל ראיה משמעותית לא גובה במסמך רפואי כזה או אחר, כל שיש בידנו הינה רק עדות שמיעה מהרב ג' כי שמע דיאגנוזה זו מהבעל, וכן עדות הגב'  אסתר הנשואה ליואב, אחיו של הבעל פלוני, המכירה את האשה מאז נישואיה לאחי בעלה. העדה גרה בסמיכות לבני הזוג. לדבריה את כל טענותיה העלתה פלונית בפניה רק לאחר הניתוח. לדבריה באה אליה ממש אחרי הניתוח הביתה, ביום שישי שהיא חזרה:

 "באתי אליה ואמרתי לה: פלונית, לכו לשלום בית. גם בשביל הילדים. היא אומרת שהיה לה קשה עם חמותי ולא היה לה טוב שם. אמרתי לה שתעבור דירה. היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא לא שם".

אכן, העדה ראתה את תחילת המשבר בניתוח, לשאלת ביה"ד:

"מתי נקודת ההתחלה לפי דעתך?"

השיבה העדה: "הייתה לנו קבוצת ווצאפ משפחתית והתחיל הבלגן. עוד לפני קבוצת הוואצפ, אני ובעלי קראנו להם כששמענו שהם רוצים להתגרש. זה היה אחרי הניתוח הראשון".

 ביה"ד ממשיך ושואל: "את יכולה למקד את נקודת השבר? מתי הייתה הנקודה שהם היו זוג נורמטיבי ופתאום קראת להם לשלום בית. מתי? לפני הניתוח?"

העדה: "אחרי הניתוח".

ביה"ד: אחרי הניתוח הראשון דיברת איתם על גירושין?

העדה: זה לא היה מיד. כשהתחילו בדיונים היא כתבה שהם התחילו בהליך גירושין והיא לא רוצה לערב את הילדים כי הם לא קשורים ויצאה מקבוצה. אני ניסיתי כל הזמן לדבר. גם פלוני רצה שלום בית בתקופה ההיא. חמותי אמרה, אני לא אתקרב אליה הביתה, שיהיה שלום בית".

לשאלת ב"כ האישה: "מתי היה הניתוח הראשון שלה?"

השיבה העד: "מאיפה אני יודעת? לא זוכרת".

ב"כ האישה הקשה עליה למשמע תשובתה: "אז למה אמרת מקודם לפני הניתוח הראשון, השני? אבל את יודעת להגיד מה היה לפני בדיוק ומה היה אחרי, אבל אני שאלתי אותך אלמנטרית, איזה שנה ואיזה חודש זה היה?"

השיבה העדה: "אני עשיתי ניתוח ואני לא זוכרת מתי".

ב"כ האישה: אז איך את זוכרת אם זה היה לפני או אחרי? העדה: היא רזתה, זה דברים שנראים לעין".