פסק דין
התובע הגיש תביעה זו, לפיצוי כספי בסך 8,000 ₪, בגין התקנת וו גרירה לרכבו באופן לקוי ולא מקצועי בחודש פברואר 2009.
לטענת התובע בקליפת אגוז, בחודש פברואר 2009 הזמין התקנת וו גרירה מקורי אצל הנתבעת. הצדדים סכמו על מחיר בסך 1,500 ₪ לפני מע"מ. לאחר כשעה חזר התובע ונאמר לו כי יש צורך בהתקנה של חלק נוסף וזאת בעלות של 500 ₪ נוספים לפני מע"מ, והוא הסכים לכך.לטענת התובע, וו הגרירה שהותקן איננו מקורי, הוא יוּצר מברזל חלוד ומאולתר, ההתקן לא נוצק מברזל מגולוון כמו התקנים דומים וראויים, ספוג שפורק על מנת להתקין את וו הגרירה לא הורכב חזרה כראוי, ובעיקר הוא קובל על כך שהנתבעת ניסרה חלק מהפגוש של הרכב על מנת להתאים את וו הגרירה לרכב של התובע. עוד נטען כי החיבור החשמלי בוצע עם כבל גמיש ללא סופיות וללא הלחמת קצוות.לדברי התובע, הוא דרש במעמד ההתקנה כי יפרקו את כל ההתקנה ויבצעו התקנה חוזרת, מקצועית ומקורית ונענה בשלילה.
הנתבעת בכתב הגנתה, טענה כי לא סוכם על וו גרירה מקורי. נטען כי ספוג הפגוש נחתך מכיוון שלא הייתה אופציה אחרת, וחיתוך הפגוש היה הכרחי אף הוא לשם התקנת וו הגרירה. לטענת הנתבעת, אף יצרן איננו מייצר וו גרירה מברזל מגלוון כי אם מברזל שחור, כך הוסכם וכך נעשה במקרה זה. לטענה כי ההתקנה הייתה רשלנית, משיבה הנתבעת כי ההתקנה הייתה מושלמת ומקצועית ומציינת כי הינה יצרנית בעלת הרשאה תחת פיקוח של מכון התקנים.
בדיון בבית המשפט ביום 30.6.10, הוסכם בין הצדדים כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום מכונאות הרכב, שיכריע במחלוקת בין הצדדים, בקשר למקצועיות ההתקנה של וו הגרירה ברכבו של התובע.הצדדים הסכימו, ובית המשפט נתן להסכמה תוקף של החלטה, כי ימונה מומחה, שישמע את שני הצדדים, יבדוק את טענותיהם ואת הרכב, וימציא לבית המשפט את חוות דעתו, אשר תכריע במחלוקת המקצועית שבין הצדדים.
הצדדים הסכימו עוד, כי בית המשפט יתן את פסק דינו על יסוד חוות הדעת של המומחה המכריע והמוסכם, ללא צורך בדיון נוסף.
בהמשך לכך, בהחלטה מיום 28.4.10, מונה מר עזר יהודה כמומחה מוסכם ומכריע מטעם בית המשפט, הכל על פי הסכמת הצדדים.
בשלב זה, כפי שנקבע, נשא כל צד במחצית שכר טרחת המומחה, בסך של 1000 ₪.
ביום 5.9.10, הומצאה לבית המשפט חוות דעתו של המומחה המוסכם, מר עזר יהודה.
המומחה קובע בחוות דעתו, כי לדעתו, מבחינה טכנית ומקצועית, וו הגרירה שהותקן בחלק האחורי של מכונית התובע, הותקן בצורה מקצועית, ראוייה ובטיחותית. לראיה מוסיף המומחה כי הרכב עבר את הבדיקות של משרד הרישוי.מחוות הדעת עולה, כי הנתבעת הציעה לתובע פירוק של וו הגרירה וצביעתו מחדש היות והתובע טען לחלודה, אך התובע לא הסכים ודרש רק פיצוי כספי.המומחה המוסכם לא התעלם מחוות הדעת של המומחה מטעם התובע, אולם שלל את חוות הדעת. המומחה קובע כי אין התקן וו גרירה מקורי לרכב מסוג סובארו 3-B. המומחה קובע כי לא ניתן היה להתקין את וו הגרירה, מבלי לפתוח פתח קטן בחלק התחתון של הפגוש, וכי ההתקנה היתה מקצועית. המומחה קובע כי מדובר רק בכתמי חלודה כבלאי רגיל, שניתן להסירם בטיפול פשוט. המומחה קובע עוד, כי לא מצא פגם שיגרום לירידת ערכו של הרכב.
כמפורט לעיל, הצדדים היו חלוקים בסוגיה אם ההתקנה הייתה רשלנית ולא מקצועית, וכן האם ההתקנה הייתה אמורה לפגוע בפגוש הרכב בעת ההתקנה. הצדדים הסכימו כי המומחה המוסכם יכריע בסוגיה זו. אין לי איפוא, אלא לאמץ את מסקנותיו של המומחה המוסכם בחוות דעתו, לפיהן הדין עם הנתבעת.
סיכומו של דבר, לאחר עיון בכתבי הטענות, בפרוטוקולים ובמסמכים, ועל יסוד הסכמת הצדדים, אני מוצא לנכון לאמץ את הכרעת המומחה המוסכם והמכריע, ולדחות את התביעה.
אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 1,350 ₪, אשר כוללים גם את עלות חלקה בשכר טרחת המומחה המוסכם (1,000 ₪).
יחד עם זאת בית המשפט מביע תקווה, כי לנוכח החלודה שנתגלתה בוו הגרירה (ללא קשר להתקנתו שנעשתה כראוי), הרי שהצעתה של הנתבעת לצביעת וו הגרירה מחדש על חשבונה, תעמוד בעינה.
בקשת רשות ערעור ניתן להגיש תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.
המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ב תשרי תשע"א, 20 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.