סודרי נ' מדינת ישראל

הנשיא, השופט רון שפירא [אב"ד]:

הרקע לערעור ופסק דינו של בימ"ש קמא:

בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת פיינסוד-כהן) שניתנו בתיק גמ"ר 1492-06-15 ביום 23/4/18 וביום 18/7/18 בהתאמה. המערער הורשע על ידי בימ"ש קמא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות [סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") וסעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה [נ"ח], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה")].

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 23.2.12, סמוך לשעה 10.20, בעת שנהג במוניתו בעיר עכו, נכנס למעגל תנועה בצומת הרחובות בורלא עם רח' אבן שושן ורח' הדס. באותה העת חצתה את מעגל התנועה, דרומית לרחוב הדס, הולכת רגל, ילידת 1930 (להלן: "המנוחה"), תושבת עכו, כשהיא נעזרת בהליכתה בהליכון. על פי הנטען בכתב האישום, בעת שביצע המערער פניה שמאלה במעגל התנועה מרחוב בורלא  לכיוון רחוב הדס, ולאחר שחלף על פני רחוב אברהם בן שושן, פגע המערער עם פנס קדמי ימני של הרכב במנוחה, שחצתה את הכביש, שלא במעבר חציה, מימין לשמאל למרחק של 4.50 מ' לפחות, והפילה ארצה. על פי הנטען, כתוצאה מהתאונה, באשמו של המערער וכתוצאה מנהיגתו הרשלנית, נגרם מותה של המנוחה כמה חודשים לאחר מכן.

המערער כפר במיוחס לו וטען כי לא היה כל מגע בין רכבו לבין המנוחה אשר ככל הנראה מעדה ונפלה. נטען כי המנוחה חצתה את הכביש שלא במעבר חציה תוך שהיא נעזרת בהליכון (שאינו מצוי בחומר הראיות). המערער כפר בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין המוות. כמו כן, כפר בטענה כי המנוחה ביקשה לחצות את הכביש או את מעגל התנועה. המערער טען כי הסיט את המבט לעבר רכב שהגיח במהירות מימין ולאחר מכן ראה את המנוחה במרכז הכיכר ומיד "שבר" את ההגה בפניה חדה שמאלה.

בימ"ש קמא קבע כי ממצאיו של בוחן התנועה, מר קיריחלי, אשר הגיע לזירה זמן קצר לאחר התרחשות האירועים, תיעד את הממצאים בתמונות ובשרטוט והגיש חוות דעת, ברובם אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים ולמעשה מהווים את התשתית העובדתית. נקבע כי העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן שרכבו של המערער נסע מכיוון מערב למזרח ונכנס למעגל התנועה וביצע פנייה שמאלה במעגל; הולכת הרגל חצתה את הכביש בתחום מעגל התנועה שלא במעבר חציה מימין לשמאל בהתייחס לכיוון נסיעת רכב המערער; על פני הרכב לא ניכרו סימני פגיעה או מגע שהיה בינו לבין הולכת הרגל; בעדותו המערער מוסר כי אירעה פגיעה בין פנס רכבו לבין הולכת הרגל; הולכת הרגל חצתה את הכביש כאשר היא נתמכת בהליכון כך שמהירות החציה שלה הייתה איטית ביותר; על פי מצב הימצאות רכב המערער במקום התאונה ניתן לקבוע כי הולכת הרגל הספיקה לחצות 4.5 מטרים לפחות עד שנפגעה על ידי רכב המערער; המערער מוסר כי הבחין בהולכת הרגל כאשר היה במעגל התנועה כשהיא באמצע הכיכר עם הליכון; בעדותו המערער מוסר כי בעת התאונה היה נוסע במהירות של 10 קמ"ש שהם 2.8 מ' לשנייה. במהירות זו מרחק העצירה הינו 3.45 מטרים.

בימ"ש קמא ציין כי מסקנת הבוחן מטעם המאשימה לפיה "לאור מצב שדה הראייה ובמידה והנהג היה נזהר יותר בעת כניסתו למעגל התנועה התאונה יכולה הייתה להימנע" היא השנויה במחלוקת בין הצדדים. כן צוין כי בפרט חלוקים הצדדים בסוגיית אחריותו של המערער והקשר הסיבתי בין האירוע לנסיבות מותה של המנוחה. צוין כי כחלק בלתי נפרד משאלת אחריותו של המערער, חלוקים הצדדים בסוגיית קיומו של מגע בין רכבו של המערער לבין המנוחה. עוד צוין כי בפי המערער טענות למחדלי חקירה כשלטעמו לא ניתן לסמוך הרשעתו רק על בסיס נתונים שמסר.

בכל הנוגע לקיומו של מגע בין הרכב למנוחה קבע בימ"ש קמא כי כעולה מן הראיות ומעדותו של מר קירחלי, בפרט, מסקנתו בדבר קיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה הושתתה על הודאתו הראשונית של המערער בזירה. כאשר בפועל, מן הממצאים שנאספו בזירת האירוע, לא ניתן ללמוד אודות קיומו של מגע בין רכבו של הנאשם למנוחה. על פי ממצאיו של בוחן התנועה, בדו"ח שערך, על פני הרכב המעורב, מוניתו של המערער, לא ניכרו סימני פגיעה או מגע כלשהו, אף לא סימני אבק. בוחן התנועה שב על כך בעדותו בפני בימ"ש קמא. עוד צוין כי לא הוכחו סימנים כלשהם על גבי ההליכון אשר עמו התהלכה המנוחה, באופן שיש בו כדי ללמד בדבר קיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה, או בכלל. ההליכון שעמו התנהלה המנוחה לא נמצא בזירה ולא נתפס. נסיבות היעלמותו של ההליכון מהזירה לא הובררו כדבעי.

באשר לפגיעה ולמגע צוין כי על פי עדותו של מר קירחלי בסוגיית המגע, הסתמך על התחקור והתשאול בזירה. גם בדו"ח שערך נרשם כי המערער הוא אשר מסר כי אירעה פגיעה בין פנס קדמי ימני להולכת הרגל. על פי עדותו, ככל שהיה מגע, הוא היה מאוד קל. ברם העיד "אינני יכול לקבוע שהיה מגע בין הרכב למנוחה". צוין כי המערער מסר בהודעתו הראשונה כי פגע במנוחה, אך בהמשך שלל אפשרות זו והעיד כי בשחזור מאוחר של התאונה בביתו הבין כי כלל לא פגע במנוחה. צוין כי כעולה מחוו"ד המומחה מטעם ההגנה, מר דורון פת, המערער כלל לא יכול היה לראות כי פגע במנוחה וקיימת אף האפשרות כי שגה בפרשנות הרעש ששמע וייתכן כי הרעש היה של נפילת הולכת הרגל ונפילת ההליכון על הכביש ללא מגע עם הרכב. צוין כי חוות דעת זו לא נסתרה והיא מסבירה את האפשרות כי המערער שגה בפרשנות האירועים. כן צוין כי מסקנות אלו, שלא נסתרו, עשויות להסביר את שינוי הגרסה בהודעות המערער.

בימ"ש קמא קיבל את טענת המערער כי לא ניתן להסיק מהודעתו הראשונה לכשעצמה דבר קיומו של מגע בין רכבו למנוחה או להליכון אשר עמו התהלכה. כן צוין כי הודעת המערער אינה יכולה לכשעצמה להוות בסיס להרשעתו, שכן היא טעונה חיזוק (סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות [נוסח חדש]).

בימ"ש קמא בחן את השאלה האם הפגיעות שנגרמו למנוחה עשויות להלום פציעות הנגרמות מנפילה עצמונית או שמא אינן מתאימות אלא לפגיעה מגוף גדול בתנועה – רכבו של המערער. בימ"ש קמא ציין כי מדובר במנוחה בת 82 אשר סבלה מדלדול עצם (אוסטאופורוזיס) ובעברה הלא רחוק (כ-9 חודשים קודם לאירוע התאונה) נפלה ושברה את מפרק ירך שמאל. גם בעברה הרחוק יותר נפלה ונחבלה בבוהן שמאל. על פי הרישומים הרפואיים המנוחה סבלה בשנותיה האחרונות קודם לפטירתה מכאבים ופציעות שונות ברגליים (ת/13). המנוחה התנהלה עם הליכון. דעות המומחים הרפואיים נחלקו בסוגיית היתכנות הפציעות והשברים מן הסוג שבהם לקתה המנוחה, כתוצאה מנפילה עצמית אם לאו ובפרט בהתחשב בגילה ובמצבה הרפואי, כמי שסבלה מרככת העצמות. בהעדר ראיה מכרעת במחלוקת הרפואית ולחלופין ביחס לקיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה, בימ"ש קמא ציין כי אינו יכול לקבוע על סמך הראיות שבפניו כי הפציעות שנגרמו למנוחה נגרמו בהכרח כתוצאה מפגיעת רכבו של המערער במנוחה ולא מנפילה עצמונית. מטעמים אלו, נקבע שלא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת קיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה או להליכון אשר עמו התהלכה.

נקבע כי בראי מסקנה זו יש להידרש לשאלת אחריותו של המערער להתרחשות אירוע מותה של המנוחה. כן צוין כי בנקודה זו נשאלת השאלה האם נסיבות האירוע מלמדות על גרימת מוות בנהיגה רשלנית, כלשון כותרתו של סעיף 64 לפקודת התעבורה, תוך "שימוש ברכב", אם לאו.

בימ"ש קמא ציין כי לגבי נסיבות נפילתה של המנוחה עד הראיה היחיד להתרחשות האירוע היה המערער, אשר העיד, בהלימה להודעתו השנייה במשטרה (ת/3), כי הגיע לכיכר בנסיעה ממש איטית, הילוך שני איטי ללא לחיצה על דוושת הגז, התקרב לכיוון הכיכר, הביט שמאלה, ראה שאין רכב שרוצה לפנות שמאלה נכנס בזהירות לכיכר. אך כאשר הגיע לאמצע הכיכר כדי לפנות שמאלה ראה מישהו שבא מכיוון ימין במהירות גבוהה. אותו רכב בלם ונתן למערער זכות קדימה והמערער פנה שמאלה עם ההגה. ברגע בו פנה שמאלה ראה ממרחק קצר את המנוחה עם ההליכון. הוא "שבר" את כל ההגה שמאלה ובלם את האוטו תוך שהוא עולה על הכיכר. באותו הזמן הוא ראה שהמנוחה נבהלה מרכבו, שהגיע בסמוך אליה, וזרקה את עצמה אחורה בצעקה. הוא אף ציין כי כנראה שהיא העדיפה לזרוק את עצמה אחורה משהמונית תפגע בה.  בשלב זה הוא עלה על הכיכר והרים את ידית מעצור היד.

בהתבסס על עדותו של המערער קבע בימ"ש קמא כי מוניתו של המערער הגיעה קרוב מאוד להליכון שעמו התנהלה המנוחה, עד כדי כך שסבר בתחילה כי פגע בה. נקבע כי בגרסתו זו קושר למעשה המערער את עצם נפילת המנוחה לאירוע הגחת רכבו בסמוך למנוחה, במובחן מנפילה עצמונית שהיא מעצם מצבה הבריאותי של המנוחה או אחר. על כן, נקבע כי השאלה היא האם התרשל המערער בכך שהגיח עם מוניתו הנהוגה על ידו בסמוך למנוחה ובאופן זה שגרם לנפילתה ולחלופין באופן תגובתו בנסיבות – הסטת ההגה שמאלה.

לגבי מסלול הליכתה של המנוחה קבע בימ"ש קמא, לאחר שביקר במקום ושמע עדויות בתה של המנוחה והמערער לעניין זה, כי המנוחה חצתה את הכביש שלא לאורך מעבר החציה ושלא בכיוון הליכתה לכיוון קופת החולים. כן נקבע כי המנוחה לא נפגעה בסמוך או על גבי מעבר חציה, כי אם במהלך חצייתה את הכביש שלא על גבי מעבר החצייה, כפי שאף התרשם שוטר התנועה שהגיע למקום ובהתאם לממצאי בוחן התנועה.

באשר לנקודת הזמן בה הבחין לראשונה המערער במנוחה נקבע כי אין חולק כי המערער נכנס לכיכר בנסיעה איטית סביב ה-10 קמ"ש פחות או יותר, הגם שלא ניתן לחשב מרחק עצירה מדויק. באשר לעדותו של המערער בקשר לרכב אשר הגיע מרחוב בן שושן קבע בימ"ש קמא כי מדובר בעדות כבושה שמשקלה הראייתי נמוך, אך נקבע כי ניתן לקבל את גרסתו כי העיף מבט לעבר רחוב בן שושן בטרם הבחין במנוחה, שכן הדבר נמסר כבר בהודעתו הראשונה ומתיישב עם הנדרש בטרם ביצוע פניה שמאלה בכיכר. בכל הנוגע לשדה הראיה צוין כי על פי דו"ח הבוחן שדה הראיה היה פתוח לפנים 30 מ' לפחות עד מקום התאונה. כמו כן, כעולה מהדו"ח, בוצעה במקום נסיעה ברכב לצורך בחינת תקינות שדה הראיה ונמצא כי ישנם שלטים ומראות הגורמים להסתרה והגבלת שדה הראיה. נמצא כי הקורה השמאלית של הרכב גורמת להסתרה בשדה הראיה, בפרט בעת פניה שמאלה במעגל, כך שיש צורך בהזזת הראש והמבט לצורך שיפור שדה הראיה. בימ"ש קמא ציין כי בנקודה זו התברר במהלך עדותו של בוחן התנועה כי הקביעה ביחס לשדה הראיה של 30 מ' איננה רלוונטית שכן הינה מיוחסת מרגע הכניסה לכיכר וכפי שהעיד הבוחן "שדה הראיה הוא דינמי. יש קטע בכניסה שאתה כן רואה את נקודת הפגיעה ויש מקומות בגלל הצמחייה שדה הראיה נעלם". בימ"ש קמא קבע כי מרחב שדה הראיה המדויק לא הוכח בפניו. מאידך הוכח בפניו כי היה למערער מרחב שדה ראיה פתוח מרגע היכנסו לכיכר. בימ"ש קמא קבע כי שדה הראיה אפשר למערער להבחין במנוחה החוצה כ-10 – 15 מ' לפחות לפני נקודת העצירה. על כן, נקבע כי הייתה למערער האפשרות להבחין במנוחה קודם למועד שהבחין בה הלכה למעשה.

בימ"ש קמא קבע כי לאור עדותו של המערער כי מהירות נסיעתו הייתה איטית (כ-10 קמ"ש) וכי רגלו הייתה על דוושת המעצור, גם מבלי להכריע במהירות הנסיעה המדויקת ומשאין חולק כי מדובר בנסיעה איטית, הוכח כי על פי תנאי הדרך לא הייתה מניעה מן המערער להבחין בהולכת הרגל במהלך חצייתה האיטית ולא רק בהגיעה למרכז הכיכר. שכן שדה הראיה היה פתוח בפני המערער, מהירות הנסיעה הייתה איטית ומהירות החציה של המנוחה גם כן. נקבע שהעובדה שהמערער הביט לרגע לימין אינה פוטרת מכל מקום את המערער מחובתו להבחין בהולכת הרגל החוצה ולא הוכחה הפרעה לשדה הראיה. לכן נקבע כי הוכח כי המערער אמור היה להבחין במנוחה החוצה בטווח של כ-10 – 15 מ' לפחות ולא רק כשהיא ניצבת לנגד עיני המערער ממש וכך מצופה היה מהאדם הסביר בנסיבות העניין.

בימ"ש קמא קבע כי המערער לא הבחין במנוחה, כי אם לראשונה לאחר שחצתה כברת דרך בתוך הכיכר, כאשר על פי תנאי הדרך הוכח כי אמור היה להבחין במנוחה החוצה כ-10 – 15 מ' קודם לכן. נקבע כי גרסתו בקשר למכונית שהגיחה מימין, בהיותה עדות כבושה, לא יכולה לסייע לו בנקודה זו.

עוד קבע בימ"ש קמא כי לא הוכחה פגיעת רכבו של המערער במנוחה. כן נקבע כי לא הוכח כי המערער התרשל באופן תגובתו ובפרט בכך שבחר לסטות עם הרכב שמאלה ואז לעצור. ברם, נקבע כי הוכח כי המערער לא הבחין במנוחה, הגיח במוניתו בסמוך אליה ממש באופן שגרם לנפילתה. בימ"ש קמא לא שוכנע בדבר קיומה של סיבה שמנעה מהמערער לראות את הולכת הרגל קודם לכן ולעצור במרחק סביר ממנה, באופן שאינו פתאומי, ולכן קבע כי שוכנע שהמערער התרשל בנהיגתו כלפי הולך רגל על הכביש. לפיכך קבע כי הוכחה התרשלותו בנהיגתו ביחס להולכת הרגל. עם זאת, נקבע כי לא הוכחה רשלנות רבתי בהתנהגותו שכן נהג כמצופה ממנו מיד כשהבחין במנוחה. נקבע כי לא הוכח דבר קיומו של מגע בין רכבו למנוחה. כמו כן, נקבע כי לא הוכח כי עבר על אי איזה מחוקי התעבורה. נקבע כי המערער התרשל כלפי המנוחה משלא הבחין בה מבעוד מועד שעה שעל פי הראיות אמור היה להבחין בה רגעים ספורים קודם לכן, על פי תנאי הדרך. נקבע כי נגזר מכך כי המונית נעצרה במפתיע באופן שגרם לבהלה וכתוצאה מכך נפלה המנוחה.

באשר לקשר הסיבתי נקבע כי אין בהתנהגות המנוחה, אשר חצתה שלא במעבר חציה, כדי לשלול קשר סיבתי משפטי בין מעשה הרשלנות לבין התוצאה הפוגעת.

בכל הנוגע לקשר הסיבתי הרפואי בין אירוע נפילתה של המנוחה לבין אירוע מותה וסיבת המוות קבע בימ"ש קמא כי המנוחה נפטרה מאלח דם כתוצאה משרשרת זיהומים שנגרמו במהלך אשפוזה. טענת ההגנה לפיה בעת שחרורה של המנוחה למרכז הגריאטרי התייצב מצבה מן הבחינה הזיהומית, הסתיים הטיפול התרופתי והתגברו על החיידק שהיה לה, ובכך נותק הקשר הסיבתי, לא התקבלה על ידי בימ"ש קמא. בימ"ש קמא קבע על סמך המסמכים והעדויות שהוצגו לו כי המנוחה הגיעה למרכז הגריאטרי ללא הכרה וכי במהלך אשפוזה במרכז הגריאטרי מלבד הרעה במצבה שבגינה פונתה לבית חולים רמב"ם לא אירע אירוע חריג אחר, אשר היה בו כדי לנתק הקשר הסיבתי. בימ"ש קמא קבע כי לא שוכנע בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין אירוע נפילתה של המנוחה מיום 23.2.2012 לאירוע מותה מיום 3.7.2012 על פי הרשומות הרפואיות או ראיות אחרות. באשר לשאלה האם נטל המערער סיכון בלתי סביר קבע בימ"ש קמא כי דעתו של המערער הוסחה שלא לצרכי נהיגה ומדובר בנטילת סיכון בלתי סביר בעת נהיגה. בסיכומו של דבר נקבע כי הוכח כי למרות שלא היה מגע בין רכב המערער לבין המנוחה, אופן נהיגת המערער הוא אשר גרם לנפילתה אשר גרמה למותה. לכן הורשע בעבירת גרימת מוות ברשלנות.

במסגרת גזר הדין שניתן ביום 18.07.2018 הוטל על המערער עונש של מאסר למשך 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי, שלילת רישיון נהיגה למשך 4 שנים ושלילה על תנאי. יצוין כי עונש המאסר בעבודות שירות שהוטל על המערער עוכב עד למתן החלטה אחרת. בימ"ש קמא הביא בחשבון במסגרת שיקוליו את העובדה שלא הוכח מגע בין הרכב בו נהג המערער לבין המנוחה או ההליכון שלה וכי המערער חש צער רב בגין אובדן החיים אשר התרחש בתאונה לה היה שותף. כן נלקח בחשבון העדר עבר פלילי. צוין כי עברו התעבורתי אמנם כולל 35 הרשעות, אולם אין בהן הרשעות בעבירות במדרג הגבוה ויש לזכור כי מדובר באדם שהנהיגה הייתה פרנסתו והיה מצוי על הכביש שעות רבות ביום במשך שנים ארוכות. נלקחה בחשבון העובדה שמדובר בתיק שהתנהל משך שנים רבות, בהן היה המערער בחוסר וודאות. כן נלקח בחשבון כי המערער ומשפחתו חווים קשיי פרנסה רבים, שכן המערער הינו נהג מונית וממועד התאונה לא שב לנהוג. לפיכך לא הושת עליו פיצוי.

טענות ב"כ הצדדים:

המערער טוען כי ביצועה של עבירת גרימת מוות ברשלנות לא הוכח מעבר לכל ספק סביר.

לטענת המערער בימ"ש קמא קבע כי: לא הוכח כל מגע בין רכבו של המערער לבין המנוחה/ההליכון עמו נעזרה לחצות את הכביש; הולכת הרגל חצתה שלא במעבר חציה למרות שבקרבת מקום ישנם שני מעברי חציה בהם יכלה לחצות את הכביש; לא ניתן לקבוע שדה ראיה מדויק – הבוחן קבע בדוח הבוחן שדה ראיה של 30 מטר ובמהלך עדותו בביהמ"ש העריך כי שדה הראיה הינו בין 10 – 15 מטר ובימ"ש קמא קבע על סמך הערכה זו כי שדה הראיה מוערך בין 10 – 15 מטר; לא ניתן לקבוע מהירות נסיעתו של רכב המערער – בימ"ש קמא קבע על סמך עדותו של המערער כי מהירות נסיעתו הייתה 10 קמ"ש; לא ניתן לשלול כי הפציעות נגרמו מנפילה עצמונית; בעדותו קושר המערער בין נהיגתו לפציעות; לא התקבלה טענת המערער כי הפנה את מבטו ימינה בהיותו בצומת עקב רכב שהגיע במהירות, אולם בימ"ש קמא קיבל כי היה עליו להסתכל ימינה שכן הדבר נמסר בהודעתו הראשונה ומתיישב עם הנדרש בעת ביצוע פניה שמאלה בכיכר; קיים קשר סיבתי בין הפציעות למותה של הולכת הרגל.

המערער טוען כי הבסיס להרשעתו על ידי בימ"ש קמא נסמך על שלושה ראשים:

• קשר סיבתי בין הפציעות ובין נהיגתו של המערער.
• קשר סיבתי בין התאונה ומותה של המנוחה.
• נהיגתו הרשלנית של המערער בכך שהגיח עם רכבו בסמוך למנוחה באופן שגרם לנפילתה ובכך לקח סיכון בלתי סביר.

בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין הפציעות ובין נהיגתו של המערער טוען המערער כי הטענה שבכתב האישום לפיה המערער פגע עם פנס קדמי ימני של רכבו במנוחה והפילה ארצה, לא הוכחה ולא התקבלה בסופו של יום ע"י בימ"ש קמא. נטען כי מאחר שלא הוכח מגע כלשהו בין רכבו של המערער למנוחה/ההליכון עמו נעזרה בחציית הכביש, נדרש בימ"ש קמא לבדוק האם הפגיעות נגרמו כתוצאה מנפילה עצמונית או שמא מפגיעה מגוף גדול. נטען כי בימ"ש קמא קבע כי בהעדר ראיה מכרעת במחלוקת הרפואית ולחילופין ביחס לקיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה, אין בימ"ש קמא יכול לקבוע כי הפציעות שנגרמו למנוחה נגרמו בהכרח כתוצאה מפגיעת רכבו של המערער במנוחה ולא מנפילה עצמונית. מטעמים אלו, נקבע שלא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת קיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה או להליכון.

המערער טוען כי לאור מסקנותיו וקביעותי העובדתיות של בימ"ש קמא  הוא אינו נשא באחריות לגרימת מוות בנהיגה רשלנית כלשון סעיף 64 לפקודת התעבורה, תוך שימוש ברכב. עוד טוען הוא כי על פי העובדות שקבע בית משפט קמא המערער לא נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התאונה ותוצאותיה (סעיף 21 לחוק העונשין).

לטענת המערער טעה בימ"ש קמא כאשר ביסס את קביעתו לגבי אחריות לתאונה ולגרימת פציעותיה של המנוחה על עדותו של המערער לפיה סבר כי המנוחה העדיפה לזרוק עצמה לאחור מאשר להיפגע על ידי רכבו. נטען כי מדובר בעדות סברה ואין לתת לה משקל כלל מאחר ולא הוזכר על ידי המערער כי המנוחה הסיטה את מבטה אליו או שהבחין במבטה המבוהל. כן נטען כי אין לעדותו זו כל חיזוק בחומר הראיות ולכן אין לתת לדברים חשיבות ואין לקשור בשל כך בלבד בין הפציעות של המנוחה ובין נהיגתו של המערער.

עוד טוען המערער כי בזמן התאונה הייתה המנוחה בת 82, שקלה 35 ק"ג, סבלה מדלדול עצמות, עיוות של הירך השמאלית לאחר שבר בצוואר הירך וניתוח עקב כך ביולי 2011, ו-11 ימים עובר לתאונה התלוננה בקופ"ח על כאבים, כך שהאפשרות שנפלה עצמונית עקב כאבים או העיוות בירך השמאלית גדולה יותר ולמעשה מצבה הרפואי עובר לתאונה מחזק את האפשרות לנפילה עצמונית. נטען כי טענה זו מתחזקת גם לאור עדותו של המערער שמוסר כי תחילה שמע אותה צועקת ואז נופלת.

המערער טוען כי לא ניתן ללמוד מעדותו או מכלל הראיות שהובאו כי היה קשר עין כלשהו בין הולכת הרגל למערער וכי היא ראתה את רכבו טרם הפגיעה או הסיטה את מבטה לעברו. נטען כי בימ"ש קמא טעה עת נתן משקל להערכות של המערער לאופן התרחשות הדברים ובאופן ישיר משליך הדבר על קשירת נפילתה להגחת רכבו של המערער. נטען כי בשלב זה היה על בימ"ש קמא לזכות את המערער שכן לא הוכח כל מגע בין רכבו למנוחה ולא הוכח כי הנפילה נגרמה כתוצאה מנהיגתו והתקרבותו אליה וכי הבחינה בו טרם נפילתה לאחור.

בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין התאונה למותה של המנוחה טוען המערער כי בעת שחרורה של המנוחה מבית החולים רמב"ם מצבה התייצב מן הבחינה הזיהומית, הסתיים הטיפול התרופתי והתגברו על החיידק שהיה לה, והיא הועברה לשיקום בשפרעם כשהיא בהכרה מלאה, יציבה ונושמת עצמונית דרך פיום קנה, וכשהגיעה לשפרעם למרכז שיקום נרשם כי הינה מחוסרת הכרה ונשמה בעזרת חמצן, ובכך נותק הקשר הסיבתי בין מצבה הרפואי בשחרור מרמב"ם להתדרדרות מצבה הרפואי בהמשך שהוביל למותה. נטען כי המערער מודע כי הטוען למחדל שכזה עליו הראיה, אך נטען כי ראיה זו הייתה אמורה להיות מובאת לביהמ"ש על ידי התביעה ומאחר שלא עשתה זאת כשלה ואין להעניש את המערער על מחדל חקירתי חמור זה. נטען כי אין מדובר בטענה סתמית ואם לא היה כל שינוי במצבה הרפואי מרגע שיצאה מבי"ח רמב"ם למרכז הגריאטרי בשפרעם, אזי ניתן היה לקבל את קביעת בימ"ש קמא. נטען כי מחומר הראיות עולה כי חלה החמרה במצבה הרפואי ממצב של הכרה, יציבה ונושמת עצמונית דרך פיום קנה עד למצב של מחוסרת הכרה ונשימה באמצעות חמצן. נטען כי קיים נתק בשרשרת העברת המנוחה מרמב"ם לשפרעם. נטען כי זהו ניתוק שני. נטען כי הניתוק הראשון הוא בין הנהיגה לבין הפציעות שנגרמו מנפילה והניתוק השני הוא בזמן העברת המנוחה לשפרעם מרמב"ם.

בכל הנוגע לנהיגתו הרשלנית של המערער בכך שהגיח עם רכבו בסמוך למנוחה באופן שגרם לנפילתה ולחילופין לשאלה האם התרשל באופן תגובתו לנסיבות – המערער טוען כי שגה בימ"ש קמא עת קבע את המרחק בו יכול היה וצריך היה המערער לראות את המנוחה. נטען כי הנתון של 10 – 15 מטרים אינו מדויק ומבוסס על הערכה בלבד, מה גם שנתון זה יכול להיות נכון וזאת במידה שהמערער אמור היה בשלב הזה להסתכל שמאלה לכיוון הצומת ולא כפי שהיה בפועל שהסיט מבטו ימינה כמתחייב (וכפי שקבע בימ"ש קמא כי הדבר מתיישב עם הנדרש בטרם ביצוע פניה שמאלה בכיכר). לטענת המערער שגה בימ"ש קמא בקביעתו כי היה יכול לראות את הולכת הרגל ממרחק של 10 – 15 מטרים, שכן הבוחן בעדותו ובחוות הדעת מסר נתון שונה וקבע כי שדה הראיה הינו 30 מטרים ובמהלך עדותו שינה נתון זה והעריך כי יכול היה לראות את הולכת הרגל ממרחק של 10 – 15 מטר. נטען כי לא בוצע על ידי הבוחן מבחן שדה ראיה עם המערער ולא נבדק המרחק המדויק שממנו אמור היה המערער להבחין בהולכת הרגל מיד כשהחזיר מבטו שהיה מופנה לתנועה הבאה מימינו. נטען כי הבוחן לא הפגין בקיאות בגובהה של המנוחה ולא ביצע מדידות מדויקות של שדה הראיה לאור הימצאותם של גורמים המפריעים לשדה הראיה, שכן בצומת מוצבים תמרורים, שעון גדול וצמחייה רבה שיש בהם להסתיר את המנוחה והיה עליו לבדוק דברים אלה לאור העובדה שגובהה 1.40 מטר והיא הולכת עם הליכון כך שהיא מוטה עם גופה קדימה ולמעשה נמוכה מ- 1.40 מטר. עוד טוען המערער כי לא הוכח במהלך שמיעת הראיות כי הוא זה שהניח חפצים ושלטים שונים שגרמו להגבלה בשדה הראיה, אלא מדובר במונית בה עבד כשכיר ולא ידוע מי הניח אותם חפצים ושלטים.

המערער טוען כי פעל כפי שנהג סביר היה פועל באותן נסיבות ולא לקח סיכון בלתי סביר, נסע במהירות איטית בעת כניסתו לצומת, הסתכל תחילה לתנועה הבאה משמאלו ובהמשך לתנועה הבאה מימין, לא היה עסוק בדבר מלבד הנהיגה, לא ביצע עבירות נוספות ופעל כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות. נטען כי אילו היה נכנס לצומת במהירות או היה עסוק בזמן הנהיגה בשיחה עם נוסע ועקב כך הפנה את מבטו ימינה או עשה שימוש במכשיר טלפון נייד, או אז היה ניתן לומר כי נטל סיכון בלתי סביר. נטען כי בסופו של יום התברר כי המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת אשמתו של המערער ולו של אחת מן הטענות אשר נטענו. לכן נטען כי יש לזכותו מכל האישומים, זאת על אף התוצאות הקשות של התאונה, שכן המשיבה לא הוכיחה ובוודאי שלא מעבר לכל ספק סביר, אף לא אחת מהטענות שנטענו בכתב האישום. נטען כי: המאשימה לא הוכיחה קשר בין נהיגתו של המערער לפציעות שנגרמו למנוחה; לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה ומותה של המנוחה; לא הוכח כי נהיגתו של המערער הייתה רשלנית; לא הוכח כל מגע בין רכבו של המערער למנוחה/ההליכון; לא הוכח באיזו מהירות נסע רכבו של המערער; לא הוכח מה מרחק שדה הראיה המדויק.

המערער טוען כי היה כל חייו אזרח נורמטיבי ושומר חוק והינו מצטער על מותה של המנוחה אולם המאשימה לא הרימה את הנטל הדרוש בדין הפלילי להוכחת טענותיה. נטען כי המערער מנע את התאונה ולא פגע עם רכבו במנוחה או בהליכון וכי נפילתה הייתה עצמונית וללא קשר להתקרבות רכבו אליה ובכך מתנתק הקשר הסיבתי בין התאונה למותה המצער.

עוד טוען המערער כי אף אם לא יתקבל הערעור בנוגע לאחריותו לתאונה, הרי שהעונש שהוטל עליו חמור ובימ"ש קמא לא נתן משקל ראוי לרשלנותה התורמת של המנוחה שבחרה לחצות שלא במעבר חציה כאשר במקום שני מעברי חציה; למחדלי חקירה חמורים שפגעו בהגנתו של המערער (כגון אי הבאת החובשים שהעבירו את המנוחה מרמב"ם לשפרעם); להימשכות ההליכים ולהשפעת ההליך הממושך על המערער; לעברו התעבורתי והפלילי מאחר ומדובר במערער ללא עבר פלילי שבעשר השנים עובר לתאונה לא ביצע כל עבירת תעבורה. על כן, מבוקש להתערב בעונשו ולהימנע מהטלת מאסר ולקצר את הפסילה באופן ניכר.

המשיבה טענה כי המערער התרשל בנהיגתו בכך שהגיע עם רכבו בסמוך אל המנוחה באופן שהבהיל אותה וגרם לקפיצתה לאחור ולנפילתה. כן נטען כי לא ברור מה היה טווח הראיה של המערער וייתכן כי ניתן היה להבחין במנוחה קודם ל-10 – 15 מ', זאת מכיוון שהבוחן טען בתחילה כי היה טווח ראיה של כ-30 מ'. נטען כי בכל מקרה בשל איטיות הנסיעה ניתן היה להבחין במנוחה קודם לכן ולעצור בזמן באופן שלא יבהיל אותה ויגרום לה ליפול. נטען כי אין זה חריג ביותר שאנשים מבוגרים חוצים את הכביש במקום אסור למרות שיש מעבר חציה בסמיכות והמערער היה צריך לצפות זאת. כן נטען כי לא נותק הקשר הסיבתי בין האירוע למותה וכי יש לאמץ את מסקנות בית משפט קמא. באשר לעונש המאסר טענה המשיבה כי ניתן להתחשב בהימשכות ההליכים ולגזור עונש קצר יותר שירוצה בעבודות שירות. 

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את התיק של בימ"ש קמא ופסק דינו, אציע לחברותי להרכב לקבל את הערעור ולקבוע כי לא הוכחה אשמתו של המערער מעבר לספק סביר.

ראשית יצוין כי אין ספק שנטל השכנוע מוטל על התביעה ולכן היה עליה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. כפי שכתב כב' השופט מ' מזוז ב ע"פ 10152/17 מדינת ישראל נ' ח'טיב (10.05.2018), "עקרון על הוא במשפט הפלילי כי נטל השכנוע מוטל על התביעה, ועל מנת לעמוד בנטל זה עליה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין). משמעות הדבר היא כי על התביעה להוכיח עובדות המצביעות בכיוון אשמת הנאשם במיוחס לו "במידה המגיעה לכדי אפשרות הקרובה עד מאוד לאמת או לוודאות" (ע"פ 528/76 צלניק נ' מדינת ישראל, פ''ד לא(3) 701 (1977)). הובהר בהקשר זה, כי בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשם אם גרסת התביעה היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו, אף אם איננה בגדר ודאות גמורה (ע"פ 7376/02‏ כהן נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(4) 558 (2003); ע"פ 2518/94 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(2) 481 (1997)). יחד עם זאת, מקום בו קיימת אפשרות ממשית שאיננה תאורטית גרידא, בדבר חפותו של הנאשם, ולאפשרות זו קיימת אחיזה בחומר הראיות – יש לזכות את הנאשם (ע"פ 5793/02‏ דוד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.10.2003); ע"פ 2316/98‏ סוויסה נ' מדינת ישראל, פ''ד נה(5) 797 (2001)). וכפי שציינתי בע"פ 2697/14 חדאד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.9.2016):

"מדובר בעקרון בעל אופי חוקתי הנגזר מזכות היסוד של האדם לחירות אישית (סעיפים 1 ו- 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), והנטל על התביעה להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר הוא אמצעי ראשון במעלה להתמודד עם החשש להרשעת שווא אשר עלולה לשלול מאדם שלא כדין את חירותו ואת שמו הטוב...

הדרישה להוכחה מעבר לספק הסביר נועדה גם להגן על אמון הציבור בהגינותו של ההליך הפלילי (ענין וקנין, פסקה 45). כלל זה מעוגן גם בתפיסה חברתית מוסרית, בעלת תחולה אוניברסלית, לפיה עדיף כי אשם יזוכה מחמת הספק מהרשעה של חף מפשע" (שם, בפסקה 12 לחוות דעתי)".

העבירה בה הורשע המערער היא של גרימת מוות ברשלנות כאמור בסעיף 304 לחוק העונשין. סעיף 21(א) לחוק העונשין קובע מהי רשלנות:

"רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –

(1)   שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;

(2)   שבעבירה שעם פרטיה נמנית תוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להיגרם בשלו – העושה נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה כאמור".

בענייננו, הרשעת המערער הסתמכה על כך שהיה אמור להבחין במנוחה חוצה את הכיכר כ- 10 – 15 מ' קודם לכן. לכן נקבע שהמערער התרשל בנהיגתו ביחס להולכת הרגל ואופן נהיגתו הוא אשר גרם לנפילת המנוחה, נפילה אשר גרמה למותה. נקבע כי המערער נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה (גרימת המוות של המנוחה). סבורני כי קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא, שאין לשלול את תקפותן, חייבו בנסיבות המקרה דנן את עיגונן בתחשיבים מדויקים יותר, עד כמה שניתן לעשותם על יסוד הנתונים החלקיים שבתיק. כך, למשל, לגבי שדה הראיה ומרחק העצירה. הקביעה שהמערער היה אמור להבחין במנוחה חוצה את הכיכר כ-10 – 15 מ' קודם לכן איננה יכולה להתבסס על התרשמות כללית [ראו: רע"פ 7468/07 לוקשינסקי נ' מדינת ישראל (19.03.2012)]. יצוין לעניין זה כי בענייננו בוחן התנועה העריך בתחילה שניתן היה להבחין במנוחה כ-30 מ' לפני ולאחר מכן שינה טענתו וטען כי ניתן היה להבחין בה כ-10 – 15 מ' לפני ובימ"ש קמא הסתמך על הערכה זו. מדובר בהערכה ולא בנתון מדויק.

כמו כן, חלק מהותי מעובדות כתב האישום, לפיהן המערער פגע במנוחה עם רכבו והפילה ארצה, לא הוכחו. נקבע כי רכבו של המערער לא פגע במנוחה. אף נקבע, על סמך עדותו של העד הראשי מטעם התביעה, בוחן התנועה וכן עדותו של המערער, כי המנוחה חצתה את הכביש בתחום מעגל התנועה שלא במעבר חציה, זאת למרות שהיו מעברי חציה סמוכים למקום. כן נקבע כי המערער נסע במהירות איטית של כ-10 קמ"ש, כי הבחין במנוחה רק בעת היותו במעגל התנועה וכי לא הוכח שהתרשל בתגובתו בכך שבחר לשבור את ההגה שמאלה, לסטות עם הרכב אל עבר מעגל התנועה ואז לעצור.

בימ"ש קמא קבע כי הוכח שהמערער לא הבחין במנוחה והגיח במוניתו בסמוך אליה ממש באופן שגרם לנפילתה. נקבע כי מוניתו של המערער הגיעה קרוב מאוד להליכון שעמו התהלכה המנוחה עד כדי כך שהמערער סבר בתחילה כי פגע בה וקשר את עצם נפילתה לאירוע הגחת רכבו בסמוך אליה. האירוע אירע, כאמור, במהלך חצייתה של המנוחה את הכביש שלא על גבי מעבר החציה, כאשר מהירות נסיעתו של המערער בסמוך לפני הפגיעה במנוחה הייתה 10 קמ"ש לערך.

אמנם, למרות כל האמור לעיל, קבע בימ"ש קמא כי למערער הייתה אפשרות להבחין במנוחה קודם למועד שהבחין בה הלכה למעשה, כאשר הייתה כבר מולו. הוא הבחין במנוחה לראשונה לאחר שחצתה כברת דרך בתוך הכיכר, כאשר בימ"ש קמא קבע כי על פי תנאי הדרך הוכח כי אמור היה להבחין במנוחה החוצה כ-10 – 15 מ' קודם לכן. נקבע כי גרסת המערער בקשר למכונית שהגיחה מימין, בהיותה עדות כבושה, לא יכולה לסייע לו בנקודה זו. כן נקבע כי המערער הסיט מבט סמוך לפני התאונה ולולא הסחת דעת זו של המערער התאונה הייתה נמנעת. על כן, נקבע כי המערער התרשל בנהיגתו שכן בימ"ש קמא לא שוכנע בדבר קיומה של סיבה שמנעה ממנו לראות את הולכת הרגל קודם לכן ולעצור במרחק סביר ממנה, באופן שאינו פתאומי למולה, ולפיכך נקבע כי הוכחה התרשלותו בנהיגתו ביחס להולכת הרגל. נקבע כי לא הוכחה רשלנות רבתי בהתנהגותו שכן נהג כמצופה ממנו מיד כשהבחין במנוחה ואין בהתנהגותה של המנוחה, אשר לא חצתה במעבר חציה, כדי לשלול קשר סיבתי משפטי בין מעשה הרשלנות לבין התוצאה הפוגעת.

יחד עם זאת, בימ"ש קמא קיבל את טענת המערער כי היה עליו להסתכל ימינה שכן הדבר נמסר בהודעתו הראשונה ומתיישב עם הנדרש בעת ביצוע פניה שמאלה בכיכר.

עמדת בית משפט קמא אינה מקובלת עלי. בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, שהמערער נסע באיטיות, הסתכל ימינה כפי שנדרש בהיותו במעגל תנועה, ומרגע שהבחין במנוחה שחצתה את הכביש שלא במעבר חציה (ויצוין גם כי גובהה נמוך והיא נעזרה בהליכון ולכן ייתכן שהייתה נמוכה אף מ- 1.40 מטר) פעל כמצופה ממנו. בהתאם לקביעות עובדתיות אלו של בית המשפט קמא לא ניתן לקבוע כי המערער התרשל בנהיגתו.

בימ"ש קמא אף ציין כי על פי דו"ח הבוחן נמצא כי הקורה השמאלית של הרכב גורמת להסתרה בשדה הראיה, בפרט בעת פניה שמאלה במעגל. כן ציין בימ"ש קמא כי במהלך עדותו של בוחן התנועה התברר שיש מקומות בכיכר שבהם בגלל הצמחייה לא רואים את נקודת ה"פגיעה". בימ"ש קמא קבע כי מרחב שדה הראיה המדויק לא הוכח בפניו.  סבורני כי בנסיבות אלו, כפי שקבע בית משפט קמא, כאשר המערער נכנס ונסע במעגל במהירות איטית של כ-10 קמ"ש, כפי שנקבע, הסתכל ימינה בעת ביצוע פניה שמאלה בכיכר, כפי שנקבע שמתיישב עם הנדרש בעת ביצוע פניה שמאלה בכיכר, ואף לא פגע עם רכבו במנוחה שחצתה את הכביש שלא במעבר חציה, אלא מרגע שהבחין במנוחה נהג כמצופה ממנו, לא היה מקום לקבוע כי "נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה".  הרשלנות נבחנת "בנסיבות העניין" [סעיף 21(א) לחוק העונשין; רע"פ 7468/07 הנ"ל].

ההכרעה האם נהג אחראי בפלילים איננה פשוטה וקודמות לה תדיר קביעות אחרות. כך, למשל, הקביעה האם הנהג ראה או יכול היה לראות את הנפגע ברגע הכניסה לצומת [רע"פ 7468/07 הנ"ל]. כאמור, לא ניתן לבסס את ההוכחה הנדרשת בפלילים על הנחה, גם אם סבירה. בנסיבות שתוארו לעיל, אינני סבור כי ניתן לקבוע כי המערער התרשל בנהיגתו רק משום שלא הבחין במנוחה קודם לכן. כן אינני סבור כי בנסיבות הנ"ל ניתן היה לקבוע כי שדה הראיה אפשר למערער להבחין במנוחה קודם למועד שהבחין בה הלכה למעשה. על כן, סבור אני כי יש לקבל את הערעור.

לגישתי, העובדות שקבע בית משפט קמא, עליהן איש לא ערער בפני, אינן מקימות את יסודות הרשלנות. הנהג נסע בכיכר במהירות נמוכה. שדה הראיה מוגבל מעצם טיבה של הכיכר. לפתע הגיחה מולו המנוחה שחצתה כביש במקום שאינו מיועד לכך. המערער פעל במהירות, באופן אינסטינקטיבי, פנה בחדות לכיוון הכיכר ונמנע מלפגוע במנוחה. נקבע ע"י בית משפט קמא כי לא היה מגע בין רכב המערער למנוחה או להליכון שהסתייעה בו. למרבה הצער המנוחה, שככל הנראה נבהלה, נפלה ונפגעה. נסיבות אלו אינן מקימות עילה של רשלנות כלפי הנהג/המערער. 

יצוין עוד כי על רקע העובדה שהמנוחה נפלה כתוצאה מבהלה מהתקרבות כלי הרכב אליה, הרי שספק אם נפילתה הייתה נמנעת, זאת גם אם לפי שיטת בית משפט קמא היה נהג הרכב מבחין בה קודם לכן ובולם את הרכב בנקודה אחרת שבמרחק קצר מהמנוחה. בהינתן שהנהג היה יכול לראות את המנוחה רק ממרחק קצר של 10-15 מטרים גם בלימה מוקדמת יותר הייתה מובילה לעצירת הרכב בקרבתה ולא ניתן לשלול כי בנסיבות אלה נפילתה הייתה מתרחשת בכל מקרה.

למעלה מן הדרוש אציין כי ככל שהייתה מוכחת רשלנות כלשהי מצד המערער, הרי שבנסיבות העניין רשלנותה החמורה של המנוחה, אשר חצתה את הכביש שלא במעבר חציה (למרות שהיו מעברי חציה סמוכים ולמרות שלאור גילה ומצבה הבריאותי ברור היה כי לא תוכל לחצות במהירות), היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המערער לבין התוצאה הקטלנית. אמנם הכלל הוא כי גם רשלנות חמורה מצדו של הנפגע איננה מספיקה לנתק באופן אוטומטי את הקשר הסיבתי המשפטי בין המעשה לבין התוצאה והשאלה היא לעולם שאלת גדריה של חובת הצפיות הראויה (רע"פ 7468/07 הנ"ל). אך עם זאת, בשעת דחק של מלכוד, אין מדקדקים עם נהג, שלא נותרה לו בחירה חופשית לפעולה שקולה [ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סלים יוסף סעיד, פ"ד ל"ח(2) 533 (1984)]. בענייננו סבורני כי אופן חצייתה של המנוחה את הכביש היה כה חריג ובלתי צפוי, במיוחד בנסיבות גילה ומצבה הרפואי והעובדה שהיא נמוכת קומה וכפופה, וכאשר בכיכר קיימת צמחיה שעלולה להסתיר אותה, באופן שמנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המערער, בהנחה שהייתה כזו, לבין התוצאה הקטלנית.

אשר על כן אני קובע כי לא הוכחה הרשלנות שיוחסה למערער והעובדות, כפי שקבע בית משפט קמא, אינן מקימות בסיס לייחוס הרשלנות למערער.

אוסיף עוד כי המנוחה נפטרה חודשים ארוכים לאחר האירוע נשוא כתב האישום. הנסיבות והנתונים בנוגע לכל מהלך הטיפול הרפואי בה לא הובהרו כנדרש בראיות ולא ניתן לומר כי הוכח, מעבר לספק הסביר, הקשר הסיבתי בין אירוע התאונה לבין מותה המצער.  לבית משפט קמא לא הוצג תיעוד רפואי מלא של כל הטיפול מרגע פינוי המנוחה מזירת האירוע לבית החולים ועד לפטירתה. לא ברור האם המוות הוא בהמשך לאותה "פגיעה" או כתוצאה של בעיה אחרת. נזכיר בהקשר זה את חלוף הזמן הרב מיום האירוע ועד למועד הפטירה, את המעבר בין המוסדות הרפואיים ואת העובדה שהמנוחה הייתה אישה מבוגרת וסבלה מבעיות בריאות ללא קשר לתאונה.  בנסיבות אלו היה מקום להביא ראיות טובות יותר בכל הנוגע למצבה הרפואי קודם לתאונה ואח"כ בכל הנוגע לכל הליכי ההתדרדרות של מצבה הרפואי. משאלו לא הובאו בפני בית המשפט קיים ספק סביר בזיקה שבין אירוע הנפילה, שלטעמי המערער אינו אחראי לגרימתו, לבין פטירתה המצערת של המנוחה. 

מצאתי לנכון להעיר את האמור, לטעמי למעלה מן הצורך, מאחר וסבור אני כי לא הוכחה כלל התרשלותו של המערער באופן בו נהג ולא הוכח כי המערער גרם באשמו לאירוע המצער.  

אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו, אם תישמע דעתי נורה על קבלת הערעור וזיכוי המערער מהעבירה שיוחסה לו על פי כתב האישום. כפועל יוצא מהאמור ממילא פוקע העונש שגזר עליו בית משפט קמא.

השופטת ב. טאובר:

אני מסכימה.

השופטת ע. חן-ברק:

אני מסכימה.

הוחלט לקבל את הערעור ולהורות על זיכוי המערער מהעבירות בהן הורשע בבית משפט קמא. ממילא, מעת שזוכה, מבוטל גם גזר דינו של בית משפט קמא.

זיכוי המערער מהמיוחס לו בכתב האישום אינו מכהה בשום צורה את האסון שנחת על משפחת המנוחה. בית המשפט מכיר באבלה של המשפחה ומקווה שלא תדע עוד צער.

ניתן היום,  י"ד כסלו תשע"ט, 22 נובמבר 2018, במעמד המערער וב"כ הצדדים.