סוגיית החזר ע"י מבטחת למעביד של שכר עובד בימי מחלתו, ששולמו לעובד ע"י המעביד ונגרעו מהצבירה לטובתו.

1.                  התובעת היא מעסיקה של עובד אשר נפגע בתאונת דרכים(ביום 17/2/03). בעקבות התאונה נעדר העובד מעבודתו 25 ימים. על פי כתב התביעה, "בהתאם להסכם העבודה הנוהג אצל התובעת", שילמה התובעת לעובד את מלוא שכרו לכל תקופת ההיעדרות ובמקביל, הורדו לעובד  18.3 ימי מחלה שהיו צבורים לטובתו, שיוחזרו לו לאחר קבלת השבה מהמזיק.

התובעת דורשת מהנתבעת, חברת הביטוח אשר חבה כלפי העובד על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, להשיב לה את כל הסכומים ששילמה לעובד בגין ימי היעדרותו, ללא אבחנה בין תשלום שבוצע כנגד ניכוי ימי חופשת מחלה שהיו צבורים לטובת העובד לבין תשלום שבוצע ללא ניכוי ימי המחלה. התביעה הוגשה בהתבסס על החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: חוק ההטבה), בסדר דין מקוצר.

2.                  הנתבעת לא הכחישה את התאונה, הכיסוי הביטוחי וזכות הניזוק לפיצוי. עיקר טענת הנתבעת הינה, כי המיטיב לא זכאי לקבל יותר מאשר הניזוק היה זכאי לקבל, בהתחשב בערך הפדיון של ימי המחלה שנוכו לו, על פי ההסדר הנוהג אצל התובעת לגבי פדיון ימי מחלה לא מנוצלים בעת הפרישה לגמלאות. עוד טענה הנתבעת כי פיצתה את הניזוק ישירות על מלוא נזקיו. כמו כן, הכחישה הנתבעת את מספר ימי המחלה שאושרו לתובע והקשר בינם לבין התאונה וכן את מרכיבי השכר ששילמה התובעת לניזוק.

3.                התובעת לא צירפה לכתב התביעה את הסכם העבודה הנוהג אצלה, ולא הציגה תשתית ראייתית האם ובאיזה שיעור, יכול העובד לפדות את ימי המחלה הלא מנוצלים שנזקפו לזכותו, ומכאן מהו הנזק הממשי שנגרם לה. על בסיס זה ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.

דיון והכרעה

4.                די בכך שהתשלום עבור ימי ההיעדרות בא במקביל להפחתה של ימי מחלה להם היה זכאי העובד, כדי להוביל למסקנה, שיש להפחית את רכיב שווי פדיון ימי המחלה מהסכום שעל הנתבעת  להשיב לתובעת. שכן, אם היתה התובעת משלמת לניזוק שכר עבור ימי היעדרותו, מבלי לנכות את ימי המחלה שנצברו לטובתו, הרי שעם הגיע הניזוק לגיל פרישה, היה עליה לשלם לו עבור פדיון ימי המחלה הלא מנוצלים, על פי ההסדר הנוהג אצלה. משנוכו הימים, פטורה התובעת מתשלום עבור פדיונם בעתיד. דהיינו, אל מול הנשיאה בשכרו של העובד באותם ימים, זוכה התובעת בהקטנת חובה כלפיו לשלם לו עבור פדיונם. לא ניתן לפצות את התובעת בסכום העולה על ההוצאה הממשית שנגרמה לה, כולל הפחתה של ערך פדיון ימי המחלה שנחסך ממנה.

במילים אחרות, הנזק אשר נגרם לניזוק בגין אובדן ימי מחלה הבלתי מנוצלים שנצברו לטובתו לא הוטב על ידי התובעת ואין היא זכאית להשבה בגינו.

על כן, אין התובעת זכאית לקבל השבה של מלוא הסכומים ששילמה לניזוק ויש להפחיתם מהם את רכיב ערך פדיון ימי המחלה.

5.                בסיכומי התובעת התברר, כי אין היא חולקת על כך שהנתבעת שילמה לעובד ישירות, פיצוי בגין תאונת הדרכים, בסכום גלובאלי של 10,000 ש"ח, ללא פירוט ראשי הנזק. לטענת התובעת, סכום הפיצוי, כשלעצמו, מעיד על כך שמדובר בפיצוי בגין כאב וסבל בלבד. לשיטתה, בית המשפט יכול לקבוע עובדה זאת במסגרת ידיעה שיפוטית. לכן, מבקשת התובעת לקבוע כי  הנתבעת לא שילמה לעובד פיצוי עבור ימי מחלה.

אינני מקבל את טענת התובעת. אין כל בסיס להניח, באופן אוטומטי, כי הפיצוי עליו הוסכם בין הניזוק למזיק כולל אך ורק פיצוי עבור כאב וסבל. לא נטען כי נותרה לניזוק נכות כלשהי ואף לא כי היה מאושפז בבית חולים, ולו ליום אחד. אכן, תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, מאפשרות לפצות בגין כאב וסבל עד לשיעור 10% מהסכום המקסימאלי, גם ללא קיומם של נכות או ימי אשפוז ואולם, הדבר נתון לשיקול דעת, ותלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. קיימים מקרים רבים של נפגעים בתאונות דרכים בהם נפסק פיצוי עבור כאב וסבל פיצוי שהינו בשיעור נמוך באופן משמעותי מהמקסימום המותר, אם בכלל. "מקסימום" כשמו כן הוא ואין כל בסיס להנחה שניתן לניזוק פיצוי מקסימאלי עבור ראש נזק זה.

הצדדים לא הגישו ראיות והסכימו להגשת טיעונים משפטיים בלבד. לא הוצגו  בפני ההסכם שבין הניזוק לנתבעת, לא הוצגו מסמכי תיק התביעה ולא כל ראיה שהיא בעניין פירוט  הפיצוי הגלובאלי שניתן לניזוק. פרט לתעודות מחלה לא הוצג בפני כל טיפול אשר נאלץ הניזוק לעבור ולא כל ראיה או מסמך אשר יש בהם כדי להצביע על סכום הפיצוי בגין כאב והסבל שסביר היה לפסוק במקרה זה. בנסיבות העניין, סביר דווקא להניח, כי הניזוק הסכים לקבל את הפיצוי המוסכם כיוון שסבר שהפיצוי הולם את כל נזקיו, מתוך התייחסות לסיכונים הצפויים בניהול תביעה. אחרת, מן הסתם, לא היה מסכים לכך. ולכן, סביר יותר,כי הפיצוי שניתן לניזוק על ידי הנתבעת כלל בחובו רכיב של שווי פדיון ימי המחלה שהפסיד בגין ניצול הימים.

משכך, אם יוחזר לתובעת מלוא סכום ימי השכר ששילמה לעובד והיא תזכה את העובד בחזרה בימי המחלה שנגרעו ממנו (כפי שהודיעה שתעשה) יצא, שהעובד יזכה לקבל כפל פיצוי - הן תשלום בגין ערך פדיון ימי המחלה שקיבל במסגרת הפיצוי הגלובאלי, והן את ימי המחלה בחזרה, והזכות לפדות אותם בעתיד.

על כן, גם מסיבה זאת, מכיוון שלא ניתן לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום העולה על זה אשר הניזוק זכאי לו, יש להפחית את רכיב שווי פדיון ימי המחלה מהסכום שעל הנתבעת  להשיב לתובעת.

6.             התובעת טענה כי זכותו של העובד להשיב לעצמו את מלוא הזכויות שהיו לו לפני התאונה, כולל ימי המחלה שהיו צבורים לטובתו. יש צדק בטענה זאת אלא, שבמסגרת תביעת מיטיב על פי חוק ההטבה, אין היא זכאית לקבל יותר מהנזק שנגרם לה עצמה, ואין לה עילה לתבוע את מה שזכאי הניזוק לקבל ולא קיבל. זאת בין אם קיים הסכם עבודה כלשהו בעניין זה ובין אם לאו. מה עוד, שכאמור לעיל, סביר שהעובד כן קיבל את שווי הימים הללו, במסגרת הפיצוי הגלובאלי שניתן לו ישירות מהתובעת. יתר על כן, העובד זכאי לוותר על פיצוי בגין הפסדי שווי פדיון ימי מחלה (במסגרת הסכמה על פיצוי גלובאלי), וככל שהוא אינו זכאי לתבוע פיצוי בגין ראשי נזק עליהם ויתר, אין המעביד זכאי לתבוע במקומו.

7.             פתרון זה מאזן היטב בין שלושת הגורמים ניזוק, מזיק ומיטיב, מבלי שאף אחד מהם סובל/נהנה מכפל פיצוי או מחסר פיצוי. הניזוק קיבל שכר עבור הימים בהם נעדר מהעבודה וזכאי לקבל תמורה עבור שווי פדיון ימי המחלה שנוכו ממנו, המעביד זוכה להשבת השכר ששילם לעובד עבור הימים בהם נעדר בניכוי שווי הפדיון והמזיק משלם את כל אחד מהרכיבים לגורם המתאים, מבלי ליהנות מהעובדה שהמעביד היטיב את מצבו של העובד ומבלי לשלם כפל פיצוי.

8.               ניתן היה להגיע למצב בו העובד נשאר עם ימי המחלה שהיו צבורים לטובתו ולא עם תמורת ערכם, אם היתה התובעת משלמת לו את שכרו מבלי להפחית את ימי המחלה מחשבונו, כפי שניתן לעשות על פי סעיף 5 לחוק ההטבה:

"...משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לענין זה כהוצאה סבירה..." .

לו היתה נוהגת כך, היתה זכאית התובעת לקבל בחזרה את כל הסכומים ששילמה לעובד. שכן, במצב זה, היא היתה עדיין חייבת לשלם לעובד עבור פדיון ימי המחלה. אף זאת כמובן, בכפוף למניעת קיומו של כפל פיצוי.

9.                לסיכום סוגיה זאת - משנוכו ימי המחלה שהיו צבורים לטובת העובד, לא ניתן עוד לחייב את המזיק להשיב לתובעת את מלוא השכר ששילמה לעובד בימי היעדרותו. בין משום שהנזק שנגרם למעביד איננו כולל את שווי פדיון ימי המחלה אשר נחסך ממנו הצורך לשלם בעת פרישת העובד, ואין הוא זכאי לקבל יותר מאשר ה"נזק" הממשי שנגרם לו, ובין משום הצורך למנוע כפל פיצוי לעובד אשר קיבל פיצוי עבור רכיב פדיון ימי המחלה. ומכל מקום, המעביד אינו זכאי לתבוע על פי חוק ההטבה את זכויותיו של העובד, אף אם יצא העובד נפסד ברכיב הנדון ובוודאי שלא אם קיבל העובד פיצוי בשל כך, או ויתר עליו.