ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז  בה"פ 23920-09-12 שניתן ביום 26.10.2014 על ידי כב' השופט י' שפסר

השופט נ' הנדל:

מקרקעין הופקעו על ידי רשות, מבלי שההפקעה הושלמה באמצעות העברת הבעלות במקרקעין על שם הרשות. לאחר מכן הופקעו המקרקעין בשנית, על ידי רשות אחרת. לבסוף פורסמה ונכנסה לתוקפה תכנית מתאר החלה על המקרקעין. מהו היחס בין ההפקעה הראשונה, ההפקעה השנייה ותכנית המתאר, לעניין תשלום הפיצויים לבעלי המקרקעין? באילו הליכים יש לנקוט לשם קבלת הפיצויים? אלה הסוגיות שמעוררים שני הערעורים המונחים לפנינו, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ה"פ 23920-09-12 (כב' השופט י' שפסר).

          גדרי המחלוקת בין הצדדים רבים הם. לשם הבנתם נציג תחילה, בקווים כלליים ובתמצית, לאן פני ההכרעה. סוגיה אחת עוסקת בהפקעת הרבע הראשון של מקרקעין. מוסכם כי הסמכות לדון בפיצויים בגין הפקעה זו נתונה על פי דין לשר התחבורה. המחלוקת היא האם גם לבית המשפט המחוזי סמכות "מקבילה". סוגיה נוספת היא מה דינם של המקרקעין שלא הופקעו. בהנחה שיש פגיעה בערכם – מהו הגורם לכך, ההפקעה או תכנית המתאר? לבסוף, כל אחד מהצדדים מעוניין בתשלומי הוצאות נוספים. המערערים בע"א 8530/14 ומשיבים 3-1 בע"א 8463/14 (להלן: המערערים) מעוניינים בהוצאות נלוות להפקעה, ואילו המערערת בע"א 8463/14 ומשיבה 1 בע"א 8530/14 (להלן: נתיבי ישראל) מסתייגת מהוצאות המשפט שהוטלו עליה בבית המשפט המחוזי.

רקע וטענות הצדדים

1. המערערים היו בעליה של חלקת מקרקעין בפאתי ראשון לציון, שיועדה לשימוש חקלאי (להלן: המקרקעין). המסכת העובדתית סבוכה ומשתרעת על פני תקופה ארוכה. לשם הכרעת הערעורים, כפי שתפורט להלן, אין לנו צורך להאריך בתיאור העובדות כולן. נביא אפוא קיצור שדי בו למלאכתנו כעת.

          הפעולות המתייחסות למקרקעין, הרלוונטיות לערעור הנוכחי, בוצעו בשלושה מועדים או פרקי זמן.           פרק הזמן הראשון משתרע בין שנת 1976 לשנת 1986. בין השנים הללו פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון – היא משיבה 4 בע"א 8463/14 ומשיבה 2 בע"א 8530/14 – תכנית מתאר, המשנה את ייעודם של 24.7% מהמקרקעין לדרך ולהפקעה (רצ/1/16). בהמשך לכך, וכעבור מספר שנים, פורסמו גם הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בדבר כוונה להפקיע את המקרקעין, והודעה לפי סעיף 7 לפקודה, לפיה על המערערים למסור את החזקה במקרקעין לידי הוועדה המקומית. בשנת 1986 תפסה עיריית ראשון לציון חזקה במקרקעין וסללה בהם כביש אזורי, לפי ייעודם החדש. על אף כל אלה, מעולם לא פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, בדבר הקניית המקרקעין לעירייה. על כן ההפקעה לא הושלמה באופן סופי במועד זה, והבעלות במקרקעין לא עברה לידי העירייה.

          מועד שני – ספטמבר 2000. בחודש זה פורסם צו על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים), לתפיסת חלק מהמקרקעין לשם סלילת כביש ארצי (כביש 431). חלק זה של המקרקעין, שהופקע בעקבות פרסום הצו, כלל את השטח שייעודו שונה בשנת 1976, ושטח נוסף המיועד לחקלאות. בסך הכל הופקעו כ-42% מן המקרקעין.

          מועד שלישי חל כשלושה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 2000. אז פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר מחוזית, החלה גם על השטח שהופקע (תמ"מ 3/6/א. להלן: התכנית). ייעוד השטח שונה, בין היתר, לדרך ארצית.

2. מסכת עובדתית זו מעלה מספר שאלות שבהן נחלקו הצדדים, במסגרת תביעה לתשלום פיצויי הפקעה שהגישו המערערים בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. חלק מהסוגיות הוכרעו בפסק הדין באופן אופרטיבי, ובחלקן הובעה עמדה מעבר לנדרש. נפתח בהצגת שלוש סוגיות שניתנה בהן הכרעה אופרטיבית, ושלגביהן נחלקו הצדדים גם בערעורים דנן. בשלוש הסוגיות הללו קיבל בית המשפט המחוזי את טענת נתיבי ישראל – היא הגורם האחראי על ההפקעה ועל פרסום התכנית שבוצעו בשנת 2000, והיא זו שחבה בפיצויים כלפי הנפגעים בגין פעולות אלה.

א.       הגורם המוסמך להכריע בתביעה לפיצויים בגין הפקעת הרבע הראשון של המקרקעין. על פי פקודת הדרכים, שמכוחה בוצעה ההפקעה בשנת 2000, הסמכות לפסוק פיצויים בגין הפקעת הרבע הראשון של חלקה נתונה לשר התחבורה. המערערים טענו כי בנסיבות העניין גם לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות זו, והוסיפו כי עליו להשתמש בה ולפסוק לזכותם פיצויים כאמור. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, וקבע כי הסמכות הבלעדית לדון בנושא זה נתונה לשר התחבורה.