נציב שירות המדינה חסין מפני תביעת לשון הרע שהגיש נגדו שוקי משעול

השופט צ' זילברטל:

1.         בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (כב' השופט ע' שחם), לפיה בעניינו של המבקש 1 (להלן - " הנציב"), שהוא עובד ציבור, לא מתקיימים התנאים שמכוחם מוקנית לו חסינות מפני תביעת לשון הרע שהוגשה נגדו בשל פרסום שיוחס לו. בכך התקבלה בקשה שהגיש המשיב בגדרה של הוראת סעיף 7ב(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - " הפקודה"). השאלות הצריכות הכרעה הן, האם יכולים להתקיים תנאי החסינות המוקנית לעובד ציבור שפעל במסגרת תפקידו השלטוני, על-פי סעיף 7א לפקודה, כאשר על פי הנטען על ידו הוא כלל לא בצע את המעשה המיוחס לו; והאם התשתית הראייתית שעמדה בפני המדינה עת הכירה בחסינות הנציב הייתה מספקת.

2.         המשיב כיהן כמנהל אזורי תל אביב ברשות המסים. לאחר שנפתחה נגדו חקירה פלילית, הועבר מתפקידו בהחלטת הנציב. ביום 29.3.06 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות שונות.

המשיב התראיין לשתי כתבות עיתונאיות ששודרו ביום 3.1.07 בערוץ השני וביום 5.1.07 בערוץ הראשון, ובהן טען שפוטר שלא כדין מאחר שחשף שחיתויות. המבקשת 2 (להלן - " הנציבות") הגיבה לראיונות במועדים אלו באמצעות הדוברות מטעמה, ובתגובתה נאמר, בין היתר, שהמשיב הועבר מתפקידו בשל חשדות שונים שבעקבותיהם גם הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות שונות. בתגובתה הראשונה מבין השתיים נמסרו פרטים לא מדויקים בנוגע לתוכן כתב האישום, ובאותו הערב נמסרה לערוץ השני הודעה מתקנת.

3.         בגין פרסומים אלו, הגיש המשיב לבית משפט קמא תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - " חוק איסור לשון הרע") נגד הנציבות ונגד הנציב, בטענה שפרסומים אלו נעשו בשמו (סעיף 12 לכתב התביעה).

ביום 29.5.07 הגישה נציגת היועץ המשפטי לממשלה הודעה לפי סעיף 7ב(א) לפקודה, הטוענת לקיומה של חסינות לנציב מכח סעיף 7א לפקודה (מצורפת לנספח ב' לבקשת רשות הערעור, להלן - " הודעת ההכרה"). על הודעת ההכרה, שנחתמה ביום 14.5.07, חתומה המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, שהוסמכה לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה. וזו לשון ההודעה:

"מכוח הסמכות שהואצלה לי... הריני מאשרת מסירת הודעה לבית המשפט הנכבד כי המעשים של עובד המדינה [הנציב], הם מעשים שנעשו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, כאמור בסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואין מתקיים החריג לחסינות".

להודעה צורפה בקשת המדינה לדחות את התביעה נגד הנציב, לפי סעיף 7ב(ב) לפקודה, מן הטעם שהנציב לא היה מעורב בניסוח הפרסומים או בפרסומם, ואלו נעשו על ידי דובר הנציבות תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני ושלא מתוך כוונה לגרום נזק ושלא בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק (בש"א 4344/07, נספח ב' לבקשת רשות הערעור, להלן - " בקשת החסינות").

4.         המשיב הגיש בקשה לפי סעיף 7ב(ג) לפקודה, ובקש כי ייקבע שתנאי החסינות אינם מתקיימים (בש"א 5233/07). את בקשתו תמך בתצהירו-שלו ובתצהירו של מר עופר רייכמן, שעבד לתקופה מסוימת בנציבות (נספח ג'1 לבקשת רשות הערעור). המשיב טען - באריכות רבה, יש לציין - כי המדינה לא הצביעה על טעם לפיו קמה החסינות, למעט הטענה שהנציב כלל לא היה מעורב בפרסום, וטעם זה אינו מקנה חסינות ל"עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור" (כלשון סעיף 7א(א) לפקודה, הדגשה שלי - צ.ז). בנוסף, נטען כי בהחלטת המדינה להכיר בקיומה של חסינות נפלו פגמים, כגון היעדר הנמקה ותשתית ראייתית שלא הייתה מספקת.

המדינה הגישה תגובה לבקשה, שנסמכה על תצהירו של מר אסף רוזנברג, אחראי אגף המשמעת בנציבות, שהצהיר בנוגע להשתלשלות האירועים הנוגעים לפרסומים, וטען שהנציב לא היה מעורב בהם (נספח ג'2 לבקשת רשות הערעור). בתגובתה טענה המדינה, כי החלטתה התקבלה כדין ולא נפל בה פגם, וכי יש לפרש את הסדר החסינות הקבוע בסעיף  7א לפקודה בהרחבה, לאור תכליתו להקנות חסינות לעובדי ציבור מפני תביעות אזרחיות, כך שניתן יהיה להכיר בחסינות גם בנוגע לעובד שלטענתה לא בצע את המעשה כלל.

המשיב הגיש תשובה לתגובת המדינה, ולאחריה נחקרו המצהירים על תצהיריהם. לאחר מכן הוגשו השלמות טיעון מטעם הצדדים, לרבות תגובת המשיב להשלמת הטיעון מטעם המדינה (ר' נספחים ג'3-ה'3 לבקשת רשות הערעור).

5.         בית המשפט קבל את בקשת המשיב ופסק, שלפי לשונו ותכליתו של הסדר החסינות הקבוע בפקודה, התנאי להכרה בחסינות הוא שעובד הציבור פעל במסגרת מילוי תפקידו השלטוני, ותנאי זה לא יחול כאשר נטען שעובד הציבור כלל לא בצע את המעשה. גם מבחינה מעשית, נפסק, אין כל אפשרות לבחון האם התקיים החריג לחסינות, שנסמך על טיב היסוד הנפשי של עובד הציבור בעת המעשה, אם נטען שהעובד כלל לא עשה את המעשה. עוד נפסק, כי טענת המבקשים בדבר אי-מעורבות הנציב בפרסומים היא טענה לגוף המחלוקת בהליך העיקרי, וניתן להגן על עובדי ציבור שלא היו מעורבים במעשה מפני תביעות סרק בדרכים אחרות, כגון פיצול הדיון באופן שתחילה תתברר עצם מעורבותו של עובד הציבור במעשה.

בנוסף נפסק, כי הודעת ההכרה חסרה את ההנמקה הנדרשת על-פי הוראות הדין הרלבנטיות, כפי שיפורט להלן. הגם שנפסק שלא מדובר בפגם המביא לביטול ההחלטה, נמצא שהתשתית העובדתית עליה נסמכה המדינה בהחלטתה הייתה חסרה, שכן עולה שלהודעת ההכרה קדם בירור מצד המדינה עם מר רוזנברג בלבד, ולא עם הנציב והדובר. הגם שרוזנברג ערך בירור עם דובר הנציבות ועם הנציב, נפסק שראוי היה שהמדינה תערוך בירור בלתי-אמצעי, במיוחד בהיעדר נימוק מספק מצדה להימנעותה מלעשות כן. כמו כן, נפסק שהמדינה הציגה תשתית ראייתית לוקה בחסר בפני בית המשפט, משלא הגישה את תצהיריהם של הנציב ודובר הנציבות. לפיכך נקבע, כי "דרישות הדין בדבר הבדיקה המנהלית הסבירה הנדרשת, בטרם קבלת ההחלטה, לא קוימו במקרה זה באופן מלא" (סעיף 9(ה) להחלטה).

בשל כל האמור הוחלט לקבל את בקשת המשיב ונקבע כי, "בשלב זה", לא מתקיימים תנאי החסינות. עוד הוחלט שהדיון יפוצל ותחילה יישמעו ראיות לעניין מעורבות הנציב בפרסומים, ונקבע שהצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. המדינה אף חויבה בהוצאות המשיב בסך 5000 ש"ח ומע"מ.

6.         על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן. ביום 22.12.08 הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשה.

טענות הצדדים מתמקדות בפרשנות הראויה להסדר החסינות הקבוע בפקודה ובהחלטת המדינה בדבר קיומה של חסינות. המדינה טוענת, שהחלטת בית המשפט מרוקנת מתוכן את הסדר החסינות וחוטאת להגנה הרחבה שבקש המחוקק להקנות לעובד ציבור שפעל במסגרת תפקידו השלטוני, וקל וחומר, לעובד שכלל לא בצע את המעשה המיוחס לו. אשר לאופן קבלת החלטתה להכיר בחסינות, טוענת המדינה שההחלטה היא סבירה ונשענת על תשתית ראייתית לא מבוטלת, כקביעת בית המשפט עצמו, ומשכך לא נפל בה פגם. עוד חולקת המדינה על קביעת בית המשפט לפיה בפיצול הדיון כדי לברר את שאלת מעורבות הנציב יש די בכדי להגן עליו מפני תביעה טורדנית, מאחר שהסדר החסינות לא נועד להגן על עובדי ציבור רק מפני נשיאה בחבות, כי אם גם מפני הצורך להיות מעורב בהליך עצמו.

המשיב סומך ידיו על החלטת בית המשפט, וחוזר על הפגמים השונים שנפלו בהחלטת המדינה, לרבות היעדר הנמקה כנדרש, וכן על הפרשנות הראוייה להסדר החסינות, לפיה הסדר זה חל רק מקום בו עובד הציבור בצע את המעשה. המשיב חוזר עוד על התשתית הראייתית החסרה לדבריו שהוצגה בפני בית המשפט, בשל כך שהיא לא כללה את תצהיריהם של דובר הנציבות ושל הנציב.

7.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, ולנוכח האפשרות שאם תינתן רשות ערעור והערעור יתקבל תדחה התביעה נגד הנציב, סברתי שמן הראוי להעביר את הבקשה לדיון בפני הרכב (החלטה מיום 16.2.09).

בבקשתה, לא נטען ע"י המדינה מדוע הכרעת ערכאת הערעור בסוגיה נדרשה דווקא בשלב זה של ההליך, כך שראוי ליתן רשות ערעור, ומדוע לא ניתן לדון בה בסופו של ההליך. ואולם, המשיב לא טען שאין מקום ליתן רשות ערעור מטעם זה, ונוכח ההסדר שקבע המחוקק בעניין מועד הדיון בבקשת תובע להסרת חסינות, לפיו על בית המשפט לדון בבקשה לאלתר (סעיף 7ב(ה) לפקודה), אציע ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור (השווה: בר"ע (מחוזי-ת"א) 1934/07 מדינת ישראל נ' מרדכי ספוז'ניקוב בע"מ, 17.12.07 (להלן - " פרשת ספוז'ניקוב")). יצויין, כי המבקשים לא התנגדו שהבקשה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה (ואף ביקשו זאת) והמשיב הותיר עניין זה לשיקול דעת בית המשפט.