נפתלין נ' אברהם

החלטה

לפניי התנגדות לביצוע תובענה.

על פי חוק ההוצאה לפועל רשאי תובע על סכום קצוב, בתוענה מתחת לסך של 50,000 ₪ להגיש תובענה ללשכת ההוצאה לפועל.

החייב רשאי להתנגד לביצועה של התובענה בדרך בה מבקשים רשות להתגונן מפני תובענה בסדר דין מקוצר.

לעניין הבקשה למתן רשות להתגונן, נפסק:

"הלכה פסוקה היא בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, בית המשפט איננו שוקל את מהימנותו של הנתבע ואין הנתבע צריך לשכנע בנכונות טענותיו שפורטו בתצהיר. די לנתבע בכך שהראה בתצהירו הגנה אפשרית בפני התביעה ולו בדוחק, אלא אם כן התמוטטה הגנה זו בחקירה שכנגד. אולם ראוי להדגיש כי המנעותו של התובע מלחקור על התצהיר אין בה כדי להוסיף לתצהיר את אשר אין למצוע בו מעיקרו. כלומר, החקירה על התצהיר יש בה כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, אולם באין חקירה כזו, עומד בפני בית המשפט רק מה שנאמר בתצהיר ובית המשפט בוחן אם יש בדברים האלה כדי לבסס הגנה ולו בדוחק נגד התביעה." (ע"א 16/89 "ורדים חב' לגידול פרחים" נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פד"י מ"ה (5), 735).

בספרו של כב' השופט ד. בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה שביעית, 2004, בעמ' 169 נקבע כדלקמן:

"בית המשפט אינו נכנס לשאלת מהימנותם של דברי המצהיר. טענה שבא עליה תצהירו של נתבע, יניח בית המשפט כי אמת היא. ואם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, תינתן לנתבע רשות להתגונן. כל זאת כמובן אם לא נתברר לבית המשפט כי טענות הנתבע תלויות על בלימה או שבחקירה הנגדית מתברר כי הגנתו היא הגנת בדים. (ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל ואח', פד"י מ"ו (4), 196). ... נתבע המבקש רשות להתגונן איננו מביא בפני בית המשפט כל ראיה זולת תצהירו, ואין הוא מביא עדים שאולי יעידו במשפט גופו. ואם בית המשפט נוטל לידיו את הסמכות לפסוק בעניין עפ"י חומר ראיות מקוטע כזה ונועל בכך את שערי בית המשפט בפני הנתבע, אין זה דיון שיפוטי אלא תהליך של "נבואה" או "חיזוי מראש", ולא לכך מיועד סדר הדין המקוצר. אין מקפחים את הנתבע בשל כך שהתובע בחר לתבוע בסדר דין מקוצר. וכאשר תצהירו של הנתבע מראה הגנה העשויה לעמוד לו במשפט, זכאי הוא לכך שהתובענה תתברר ותוכח בדרכי הדיון הרגילות. ... " .

לאחרונה פסק בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

"בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 15.6.09) .

ובפרשת צול ניהול פרויקטים (ע"א 3300/04) קבע בית המשפט העליון (ביום 8.12.09):

"בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי ([פורסם בנבו], 18.11.08) (להלן – עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ([פורסם בנבו], 18.6.08) (להלן – עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן ...

במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).

ולענייננו;

לטענת המבקשת, ההסכם עליו חתמה, שהיווה את ראשית הראיה לתובענה לסכום קצוב, נחתם תוך כפיה ועושק ובלחצה הממשי של המשיבה.