נעים נ' עזיזו

החלטה

בפני בקשת הנתבע, שוכר דירה, למתן רשות להתגונן מפני תביעת התובע, המשכיר, שהוגשה נגדו בסדר דין מקוצר על סך נומינלי של 127,867.4 ₪ (להלן: "הבקשה" ו"התביעה", בהתאמה). בכתב התביעה פורט סכום החוב כדלקמן: 31,000 ₪ בגין דמי שכירות עבור כשישה חודשים בהם התגורר הנתבע בנכס המושכר ועד למועד שנקבע בהליכים מקבילים לפינוי הנכס (בניכוי סכום ששולם לתובע זה מכבר) ; 2,467.4 ₪ בגין חוב ארנונה שלא שולם ; 94,400 ₪ בגין פיצוי מוסכם בהתאם להסכם השכירות מיום 8.8.10 וזאת החל מחודש אוקטובר 2010, אז נשלחה לנתבע הודעת ביטול (להלן גם: "רכיב השכירות", "רכיב הארנונה", "רכיב הפיצוי המוסכם" ו-"ההסכם", לפי העניין).

אין מחלוקת, כי בגין הפרת הסכם השכירות כנטען, הוגשה תובענה לפינוי מושכר. במסגרת תובענה זו טען הנתבע טענות, שבין היתר נטענו גם לפני, בכל הקשור עם תוקפו של ההסכם. אלא שבפסק הדין מיום 19.1.11 קבע בית המשפט במפורש, כי עסקינן בהסכם מחייב, ודחה טענות (הגם שלא נטענו מסגרת כתב ההגנה), לפיהן יש לראות בהוראות טיוטת הסכם (או זכרון דברים, כפי שכונה המסמך בבקשה שלפני) כגוברות על ההסכם (להלן גם: "תביעת הפינוי" ו"פסק הדין", לפי העניין). בפסק הדין קבע בית המשפט כממצא עובדתי, בין היתר ולבד מסוגיית הפינוי, כי הנתבע הפר את הוראות ההסכם כך שלא שילם דמי שכירות במשך מספר חודשים, ולמעשה עד מועד הגשת תביעת הפינוי שילם רק 16,000 ₪ על חשבון דמי השכירות (עמ' 2 ו – 3 לפסק הדין ; נספח 4 לכתב התביעה). עוד נדחתה במסגרת פסק הדין טענת המבקש, לפיה המושכר לא היה ראוי למגורים (עמ' 3-4 לפסק הדין). לצד זאת, צוין בפסק הדין כי אין בו כדי להוות הכרעה בשאלת שיעור החיובים הכספיים שלא שולמו על ידי הנתבע.

נקבע דיון במעמד הצדדים, לאחריו לא הגיעו הצדדים לכלל הבנות, כך שהוגשו סיכומים בכתב (יוער, כי יצוגו של הנתבע מטעם הלשכה לסיוע משפטי בוטל, ובהתאם להחלטתי מיום 21.9.11, הגיש הנתבע את סיכומיו). הלכה למעשה, מסיכומי הנתבע כמו גם מבקשת הרשות להתגונן עצמה ומצרופותיה ברי, כי חלק ניכר מטענות הנתבע מתמצה בטענות כנגד ההסכם ונסיבות כריתתו ובטענות בדבר אי התאמת המושכר למגורים, כמו גם כנגד פסק הדין (טענות שהובאו בסיכומי הנתבע). דא עקא, טענות אלה לא יועילו לנתבע, המושתק מלטענן בפני, שעה שהמחלוקת העובדתית בעניין זה בוררה במסגרת תביעת הפינוי, במסגרתה יכול וצריך היה להעלות הנתבע כל טענה אפשרית הקנויה לו כנגד ההסכם (לרבות טענות בדבר נסיבות כריתתו) ונקבעו בה הממצאים העובדתיים שפורטו לעיל. לצד זאת, הנתבע אף לא חלק בתצהירו על תחשיב התובע הלכה למעשה בכל הקשור עם שיעורו של רכיב השכירות (וכאמור, רק שיעור החיובים הכספיים הוחרג במסגרת הקביעות בפסק הדין). יוצא, אפוא, כי אין בפי הנתבע הגנה של ממש כנגד התביעה בכל הנוגע לרכיב השכירות.

בנסיבות אלה, הלכה למעשה בפי הנתבע שתי טענות הראויות הכרעה, והן טענתו הלאקונית לפיה פרע את חוב הארנונה (שאסמכתאות לו הציג התובע בכתב התביעה) וכן הטענה באשר לשיעורו של הפיצוי המוסכם שנתבע הימנו. לוז טענה אחרונה זו, נעוץ בפרשנות לפיה הוראות ההסכם אינן מתירות חיוב בכפל – הן של דמי השכירות בגין תקופת ההסכם והן של הפיצוי המוסכם.

יש טעם בטיעוני הנתבע בבקשתו בכל הנוגע לשיעורו של הפיצוי המוסכם ולאופן חישובו, לצד תביעת דמי השכירות ובגין מועדים חופפים. אין לומר שפרשנות ההסכם, לרבות הוראות סעיפים 13 ו -14 הימנו, מוציאות מכלל אפשרות את הפרשנות שהציע הנתבע (ואולי אף ניתן לסבור כי הפרשנות שמציע הנתבע לעניין היעדר האפשרות לתבוע בכפל – גם דמי שכירות וגם פיצוי מוסכם בגין אותם מועדים – היא הסבירה בנסיבות העניין). בנסיבות אלה, אין מקום למנוע מהנתבע את הגנתו ככל שהיא מתייחסת לטענתו לפיה אין עליו לשאת בפיצוי המוסכם, ולכל הפחות לא במלוא הסכום שנתבע.

באשר לחיוב הארנונה, הרי שעה שבמסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן אין נקבעים ממצאים עובדתיים, ואף אין מניעה להידרש לטענות פירעון קונקרטיות, שהועלו בעל-פה, לא ראיתי מניעה מליתן לנתבע אפשרות להוכיח טענה זו בהליך של שמיעת ראיות.

עולה, אפוא, כי דין בקשת הרשות להתגונן להידחות ככל שהיא נוגעת לטענות הנתבע באשר לתוקף ההסכם ולנסיבות כריתתו, כמו גם באשר לטענותיו של הנתבע ביחס לאי ההתאמה הנטענת של המושכר למגורים. מנגד, ניתנת לנתבע רשות להתגונן ביחס לרכיב הפיצוי המוסכם ולרכיב הארנונה.

הואיל והיקף ההגנה ביחס לרכיב הפיצוי המוסכם ולרכיב הארנונה מגיע לכדי סך של 96,867.4 ₪ בלבד מתוך סכום התביעה הכולל, והואיל ובאשר לרכיב השכירות בסך של 31,000 ₪ (המהווה את יתרת סכום התביעה), אין למעשה לנתבע הגנה מפני התביעה, זכאי התובע לקבל לזכותו פסק דין חלקי בגין רכיב השכירות, וכך אני מורה (לעניין זה השוו: תקנה 208 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

פועל יוצא מכלל האמור לעיל הוא כמפורט להלן:

ניתנת לנתבע רשות להתגונן אך ורק ביחס לרכיב הפיצוי המוסכם ולרכיב הארנונה, וזאת על יסוד התצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן.

באשר לרכיב השכירות, ניתן בזה פסק דין חלקי המחייב את הנתבע לשלם לתובע את דמי השכירות שנתבעו, בסך כולל של 31,000 ₪ כמפורט בכתב התביעה. התובע ימציא נוסח פסיקתא לחתימה בגין רכיב זה.

בהתחשב בקבלה החלקית בלבד של בקשת הרשות להתגונן, כל צד יישא בהוצאותיו בגין ההליכים שלפני.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ז' טבת תשע"ב, 02 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.