נטל ההוכחה בדבר מאזן חופשה חל על המעביד אך תלוש המשכורת מהווה ראשית ראיה

השופטת רונית רוזנפלד:

1.   ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת, בהליך שהתנהל על דרך של דיון מהיר (השופטת אורית יעקבס; דמ 2076/06, 2076.1/06), בו התקבלה תביעת המשיב לתשלום פדיון חופשה.

2.   הרקע לערעור, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק:

2.1.            המשיב הועסק אצל המערערת כסמנכ"ל בינוי במשך תקופה בת כתשעה חודשים, עד לפיטוריו.

2.2.            עם סיום העסקת המשיב שילמה לו המערערת פדיון עבור 7.52 ימי חופשה בסך של 4,103 ש"ח, ודמי הודעה מוקדמת בסך של 8,182 ש"ח.

2.3.            לאחר פיטוריו הגיש המשיב לבית הדין האזורי תביעה לתשלום הרכיבים הבאים, שהגיעו לו לטענתו בעד עבודתו וסיום עבודתו: פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה; דמי הודעה מוקדמת; פדיון חופשה; דמי הבראה. המערערת הגישה תביעה שכנגד, בה טענה כי שילמה למשיב תשלומים ביתר בעד פדיון חופשה ותמורת הודעה מוקדמת.

באשר לפדיון חופשה, טען המשיב בפני בית הדין האזורי כך: הובטחו לו 16 ימי חופשה לשנה; הוא לא ניצל ולו יום חופשה אחד; הוא זכאי לתשלום עבור 8.5 ימי חופשה בסך של 3,543 ש"ח. המערערת טענה מנגד כך: המשיב זכאי ל-12 ימי חופשה בשנה על פי החוק, ו-9 ימים בעד תקופת עבודתו; המשיב ניצל 7 ימי חופשה בהתאם לאמור בתלושי השכר, והיה זכאי עם סיום עבודתו לפדיון 2 ימי חופשה. על כן, הסכום ששולם לו עם סיום העסקתו עבור פדיון של 7.52 ימי חופשה שולם ביתר, ועליו להשיב סכום פדיון חופשה בעד 5.52 ימים, בסך של 3,010 ש"ח.

3.         פסק דינו של בית הדין האזורי:

בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב לתשלום פדיון חופשה בסך של   3,453 ש"ח, תוך שקבע כי מהימנה בעיניו גרסת המשיב לפיה הובטחו לו 16 ימי חופשה. בית הדין דחה את גרסת המשיבה לפיה המשיב ניצל את מלוא ימי החופשה במהלך תקופת עבודתו ושולם לו פדיון ימי חופשה ביתר, מהטעם שלא הוצג פנקס חופשה. על כן, חוייבה המערערת לשלם למשיב פדיון חופשה בעד 8.5 ימים. עוד קבע בית הדין האזורי כי המשיב היה זכאי ל- 13.5 ימי הודעה מוקדמת, ולכן שולם לו ביתר סך של 818 ש"ח עבור 1.5 יום הודעה מוקדמת. על כן, נקבע כי סך של 818 ש"ח יקוזז מהסכום שנפסק לטובת המבקש בגין פדיון חופשה. לפיכך, נפסק כי על המערערת לשלם למשיב סך של 2,635 ש"ח.

4.         הליך הערעור:

4.1.      המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין, וזו התקבלה בהחלטת בית דין זה מיום 29.10.07.

4.2.      על פי בקשת הצדדים, פסק הדין בערעור זה ניתן על יסוד סיכומים בכתב שהגישו הצדדים.

עיקרי טענות המערערת:

5.          טעה בית הדין האזורי עת קיבל את תביעת המשיב לתשלום פדיון חופשה, מטעמים אלה: הסכום שנפסק לזכות המשיב אינו תואם את הקביעות העובדתיות של בית דין קמא; בית הדין התעלם מתלושי השכר של המשיב, מהם עולה כי המשיב ניצל 7 ימי חופשה; המשיב לא עמד בנטל ההוכחה לסתור את תלושי השכר, ואף הודה בחקירתו כי ניצל ימי חופשה במספר הזדמנויות; על פי קביעת בית הדין כי סוכם על 16 ימי חופשה בשנה, היה מקום לקבוע כי המשיב צבר 12 ימי חופשה בתקופת עבודתו היחסית, ועל כן היה זכאי לתשלום פדיון 5 ימי חופשה עם סיום העסקתו בהתחשב ב-7 ימי החופשה שניצל. מששולם למשיב פדיון עבור 7.52 ימי חופשה, יש לחייבו בהשבת הסכום ששולם לו ביתר עבור 2.5 ימי חופשה.

6.         יש לחייב את המשיב בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של כ- 9,300 ש"ח וכן בתשלום הוצאות משפט, לנוכח העובדה כי המשיב עשה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות תוך העלאת טענות סרק.

עיקרי טענות המשיב:

7 .         המשיב טען כי יש להותיר את פסק דינו של בית הדין קמא על כנו, תוך שהוסיף וטען כך: בתלושי השכר אין רצף הגיוני בנוגע לניצול החופשה וצבירתה, ורישום ניצול החופשה נעשה באקראי ובלי כל ביסוס; על פי תלושי השכר, עם סיום עבודתו היה זכאי המשיב ליתרת חופשה של 14.52 יום, ושולם לו פדיון עבור 7.52 ימים בלבד; על כן צדק בית הדין קמא עת פסק לזכותו תשלום עבור יתרת החופשה שהגיעה לו.

דיון והכרעה

8.         לאחר בחינת טענות הצדדים שבפנינו וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.