1. 1. התביעה היא, בגין מניעת סיוע ובהפרעה לתובעת, מצד נהג של הנתבעת בנסיעה באוטובוס ביום 14.5.07 (להלן - "הנסיעה"). התובעת נסעה באוטובוס וסבלה מתקיפה של נוסע, אשר התפרץ לעברה ותקף אותה, במהלך הנסיעה (להלן -"התקיפה","האירוע").
גירסאות הצדדים:
2. 2. התובעת טוענת, כי בעת נסיעתה באוטובוס, הותקפה פיזית ע"י נוסע אחר (להלן - "התוקף"). עובר לתקיפה, היתה המולה באוטובוס בשל התקרית ונוסע נוסף, סייע לתובעת, בהביאו להרחקת התוקף ממנה.
3. 3. לגירסת התובעת, מיד לאחר שהותקפה במהלך הנסיעה, היא התקשרה, למוקד המשטרה. ממוקד המשטרה נמסר לה כי עליה לבקש מנהג האוטובוס (להלן - "הנהג"), לעצור לצד הדרך, על מנת שניידת תגיע למקום ותטפל באירוע. למרות שביקשה מנהג לעשות כן, הוא סרב לעצור את מסלול נסיעתו לצורך כך. בה בשעה, היא עצר בתחנות, להעלאת והורדת נוסעים. לאחר מס' תחנות, ירד התוקף מהאוטובוס. לא היה סיפק בידי התובעת לאתר את התוקף, למרות שירדה מיד מהאוטובוס, בניסיון להביא לעיכובו בעצמה. בנסיבות אלו, נעלם התוקף ולא ניתן היה לחקור את האירוע. כפועל יוצא, לא יכלה התובעת להיפרע מהתוקף לתשלום נזקיה.
4. 4. בתמיכה לעדות התובעת, העידה נוסעת אחרת שהיא מכרה של התובעת (להלן -"העדה"), אשר היתה בסמוך לתובעת בעת שהותקפה. מעדותה עולה, כי התוקף התגרה בתובעת באופן מילולי ולאחר מכן, ניסה להכשיל אותה בדרכה לרדת מהאוטובוס וגרם לנפילתה (עמ' 2 שורות 5-2 לפרוטוקול).
5. 5. הנהג אינו מכחיש שהתובעת פנתה אליו וביקשה ממנו לעצור את הנסיעה לנוכח תקיפתה. כך גם אין חולק, כי התובעת הודיעה לנהג, כי היא הודרכה ע"י המשטרה לבקש מהנהג, לעצור לצד הדרך (עמ' 2 שורות 27-24 לפרוטוקול).
6. 6. בה בעת טען הנהג, כי לא שם ליבו להמולה באוטובוס כתוצאה מהתקיפה. לדבריו, מדובר באוטובוס מפרקי והאירוע, ככל שאירע, היה בחלקו האחורי של האוטובוס לגביו אין לו שליטה מלאה. עוד עולה מעדותו, כי בשיחתו עם התובעת, מיד לאחר התקיפה, הוא לא חלק על כך שאכן היה אירוע. יחד עם זרת, הוא נכנס עימה בדברים, בנוגע לזהות התוקף. הנהג העיד, כי הוא אמר לתובעת, שהוא מכיר את התוקף שהוא חירש-אילם והוא סבר, כי בידו האמצעים לטפל באירוע. כדבריו: "אני אגיע לבית שלו, קנאי הגליל שם הוא ירד. הוא קצת לא בסדר. בקנאי הגליל תכננתי לדבר איתו" (עמ' 2 שורות 29-27 לפרוטוקול).
מסקנות:
7. 7. לאחר ששמעתי את עדויות התובעת, העדה מטעמה והנהג אני קובעת, כי אכן היה אירוע תקיפה של התובעת, במהלך נסיעתה באוטובוס. לא הוכח כי הנהג, ידע על האירוע בעיצומה של התקיפה ויתכן, כגירסת הנהג, כי יקשה עליו לעקוב אחר התקיפה עצמה. למרות זאת התרשמתי, כי הנהג היה מודע להמולה בחלק האחורי של האוטובוס בסמוך לאחר אירוע התקיפה וידע על האירוע ללא ספק, עם פניית התובעת אליו בנידון.
מעדות הנהג אני למדה, כי הוא מודע לצורך בטיפול באירוע, אך הניח הנחות שגויות ביחס לדרכים בטיפול באירוע. כפי שעולה מדבריו: "אחרי הרמזור, עצרתי במעגלי יבנה, אז היא באה אלי ואמרה לי הנה, הוא ירד. היא ירדה אחריו ורדפה אחריו התברר
שלא מדובר בחירש-אילם..."
8. 8. הנהג לקח לידיו, את הסמכות להחליט כיצד לטפל באירוע, למרות שנמסר לו ע"י התובעת, כי הוא הודרכה ע"י המשטרה, לבקש ממנו לעצור לצד הדרך. ניחא, אם היה הנהג ממשיך מעט בנסיעתו, עד למקום בו ניתן לחנות לצד הדרך, בהפעילו שיקול דעת, כנהג סביר, היכן ראוי שיחנה וימתין למשטרה. הנהג, לא עשה כן ולא עצר לאחר הרמזור המצוי ליד גן הפעמון, בסמוך למקום האירוע, הגם שיכול היה לעשות כן.
9. 9. הנהג ביכר להמשיך בנתיב נסיעתו, מגן הפעמון ועד לרחובות, קנאי הגליל ומעגלי יבנה. בהניחו, כי יוכל ליישב את הסכסוך או לבוא בדברים עם התוקף, לנוכח היכרותו איתו. בסופם של דברים, הוברר לנהג כפי שהעיד על כך, כי התוקף אינו האדם אותו הוא הכיר. בנסיבות אלו, שגה הנהג גם בהערכתו כי התוקף ירד בתחנה מרוחקת יותר ממקום התקיפה וכי ניתן להמשיך בנסיעה, עד בסמוך לביתו.
10. 10. הנתבעת, לא סתרה את עדות התובעת בדבר הנחיית המשטרה, לעצור לצד הדרך לאחר קרות האירוע. הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן, להוכחת נוהלי המשטרה או נוהליה היא, במקרים של הפרעה לשלום הנוסעים באוטובוס. חזקה על הנתבעת, שהיתה מביאה את נהליה, אם הללו היו מתיישבים עם פעולות הנהג באירוע דנן.
11. 11. אם סבר הנהג כי אין לעצור לצד הדרך, היה עליו לקבל אישור לכך ממוקד המשטרה ו/או לקבל הנחיות מקצין הבטחון של הנתבעת או כל גורם אחר מטעמה, כיצד לנהוג במקרה זה. המשטרה, היא המוסמכת על פי דין, לעכב את התוקף. לפיכך היה על הנהג, לאפשר למשטרה למלא את תפקידה וסמכויותיה ולנהוג על פי הנחיותיה או לברר מה הן, אם הוא אינו מכיר את ההנחיות.
12. 12. הנתבעת חייבת להבטיח לנוסעיה תנאים לנסיעה בטוחה. הנתבעת, חבה חובת זהירות מושגית כלפי הנוסעים בהיותה מי שמחזיק באוטובוס ואחראי לנוסעים כמוביל. לפיכך, משהובא לידיעת הנהג, כי קיים חשד לאירוע פלילי באוטובוס, אשר השליטה בו היא בידיו, היה עליו להבטיח את שלום התובעת. בנסיבות דנן, היה מקום לחשש שמא התוקף יחזור ויפגע בתובעת בהמשך הנסיעה ולחילופין, היה חשש, שהתגשם, שהתוקף ינסה להימלט ולמנוע בירור האירוע ע"י המשטרה.
13. 13. בהתרחש אירוע התקיפה עליו נמסר לנהג, נוצרה חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת. לפיכך, היה על הנתבעת לצפות אפשרות לסיכול בירור האירוע אם הנהג ימשיך בנסיעה השגרתית, כפי שהובא לעיל. במחדלי הנהג בטיפול באירוע, נמנעה מהתובעת האפשרות להביא את תלונתה כנגד התוקף לבירור במשטרה.
על כן, דין התביעה להתקבל.
14. 14. יחד עם זאת, לא הוכח קשר סיבתי, בין מחדלו של הנהג לבין נזקי גוף שנטען שנגרמו לתובעת, על ידי התוקף. הנהג, לא יכול היה למנוע את אירוע התקיפה שקרה במפתיע ונודע לו עליו בסמוך לאחר התרחשותו. כך גם, הנזקים שהתובעת טוענת להם, נגרמו בשל התקיפה ולא בשל מניעת האפשרות לחקור את התלונה כנגד התוקף. יוער כי גם אילו נחקר האירוע, לא ברור אם היה עולה בידי התובעת, לקבל פיצוי מהתוקף.
15. 15. לפיכך אני קובעת, כי התובעת זכאית לפיצוי, בשל מחדלי הנתבעת שמנעו את בירור התלונה נגד התוקף, אך אינה זכאית לפיצוי בגין נזקי גוף ואובדן ימי עבודה של התובעת. זאת בפרט, כאשר אין ודאות, בדבר תוצאות בירור התלונה, אילו התבררה והאפשרות לגביית נזקיה מהתוקף.