נדחתה תביעתו של חולה בפרקינסון שנחשף לחומרים מסוכנים בעבודתו באוניברסיטה העברית

השופטת א' חיות:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט צ' זילברטל) מיום 18.7.2007, בו נדחתה תביעת המערער ונקבע כי לא נמצא קשר סיבתי בין מחלת הפרקינסון בה לקה ובין חשיפתו לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו אצל המשיבה.

העובדות הצריכות לעניין

1.         המערער, יליד שנת 1956, הועסק על ידי המשיבה במשך כשש וחצי שנים (מיום 1.5.1998 עד יום 30.11.2004) ביחידה לאחזקת מבנים. במסגרת עבודתו אצל המשיבה ביצע המערער בקמפוס שבגבעת רם עבודות ריתוך וצביעה (להלן: עבודות הריתוך), אך בשנת 2003 הועבר אל הקמפוס בהר הצופים והועסק שם בביצוע עבודות אחזקה שאינן כרוכות בריתוך, אותו התקשה לבצע בשל מחלת הפרקינסון שאובחנה אצלו קודם לכן. לאחר זמן מה ואף זאת בשל מחלתו, סיימה המשיבה את העסקתו של המערער אצלה. בתובענה שהגיש נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים טען המערער כי מחלתו נגרמה בשל חשיפתו לחומרים מסוכנים במהלך העבודה. עוד טען המערער כי חשיפה זו נובעת מהתרשלותה של המשיבה שלא נקטה אמצעי בטיחות מתאימים ועל כן תבע מידה פיצוי כמי שאחראית לנזקיו.

2.       הדיון בפני בית משפט המחוזי התמקד בסוגיית קיומו של קשר סיבתי בין החומרים אליהם נחשף המערער לטענתו במסגרת העסקתו אצל המשיבה, לבין המחלה בה לקה. המערער תמך את טענותיו בדבר קיומו של קשר סיבתי בחוות דעת ובחוות דעת משלימה של הטוקסיקולוג פרופ' יונה אמיתי (להלן: פרופ' אמיתי), ואילו המשיבה הגישה מטעמה חוות דעת של הנוירולוג פרופ' אלדד מלמד (להלן: פרופ' מלמד), אשר שלל קיומו של קשר סיבתי כאמור.

פרופ' אמיתי חיווה דעתו כי מחלת הפרקינסון של המערער נגרמה עקב חומרים מסוכנים שונים אליהם נחשף בעת שביצע את עבודות הריתוך וציין כי המחלה הופיעה אצל המערער בגיל צעיר יחסית והדבר נדיר ביותר. פרופ' אמיתי הוסיף וציין כי הרקע הרפואי-משפחתי של המערער אין בו כדי להצביע על גורמי סיכון לחלות במחלה וכי העובדה שהמערער הינו מעשן כבד ואף נהג לצרוך משקאות אלכוהוליים במידה ניכרת, כל אלה הם גורמים המפחיתים משמעותית את הסיכון לחלות במחלה. על כן סבר פרופ' אמיתי כי "גורם סיכון מיוחד" הוא שהביא לפרוץ המחלה אצל המערער וכי גורם זה נעוץ בחשיפתו לחומרים מסוכנים שונים במסגרת עבודות הריתוך שביצע עבור המשיבה. בהקשר זה ציין פרופ' אמיתי כי בעבודתו נחשף המערער "באופן אינטנסיבי" ומדי יום לאדים של צבע ולממיסים אורגנים שונים ללא שימוש באמצעי מגן, תוך שהייה בחדרים סגורים ולא מאווררים. פרופ' אמיתי המשיך וציין כי בין החומרים עמם בא המערער במגע יומי וללא אמצעי מיגון נכללו חומרים שונים המכילים "מנגן" וכן מדללים ובהם טינר והפנה למחקרים שונים המוכיחים לטענתו כי מחלת הפרקינסון נמצאה בשכיחות גבוהה אצל עובדים צעירים שנחשפו בעבודתם לממיסים אורגניים וכן למאמרים רפואיים מהם עולה כי חשיפה ממושכת לממיסים אורגניים מגבירה את הסיכון להופעת מחלת הפרקינסון. עוד ציין פרופ' אמיתי כי המערער עסק בהלחמה וכי עיסוק זה קשור בסיכון גבוה לפיתוח מחלת הפרקינסון. לפיכך, קבע פרופ' אמיתי כי למיטב הכרתו המקצועית המגע התכוף של המערער עם החומרים המסוכנים במקום עבודתו (ובפרט היחשפותו לצבעים, חומרים אורגניים ולחומר "מנגן"), הוא שגרם להופעת מחלת הפרקינסון אצלו.

3.       פרופ' מלמד חלק על מסקנה זו ובחוות הדעת הרפואית שערך לבקשת המשיבה ציין כי רשימת החומרים שפירט פרופ' אמיתי בחוות דעתו הינה "סתמית" וכי למעשה מבקש פרופ' אמיתי להצביע על אחד או יותר מבין חומרים אלה כגורם למחלתו של המערער, למרות שאין כל הוכחה מדעית לכך שאיזה מאותם חומרים יכול לגרום למחלה. בהקשר זה עמד פרופ' מלמד בחוות דעתו על האבחנה שבין מחלת הפרקינסון, שהיא מחלה אדיפואטית, דהיינו, מחלה שהגורם לה אינו ידוע (להלן: מחלת הפרקינסון), לבין משפחה של תסמונות אשר להבדיל ממחלת הפרקינסון אינן גורמות לניוון התאים בגזע המוח האחראיים לייצור דופמין, אלא לפגיעה באתרי הקישור לתאים אלה (הרצפטורים). תסמונות אלה ידועות בכינוי "תסמונת פרקינסונית" (להלן: תסמונת פרקינסונית או התסמונת). פרופ' מלמד תיאר את הסימפטומים שהופיעו אצל המערער וקבע כי הם מתאימים "באופן קלסי" למחלת הפרקינסון ולא לתסמונת פרקינסונית. בהקשר זה התייחס פרופ' מלמד בין היתר לכך שהתופעות המוטוריות של המחלה הופיעו אצל המערער באופן א-סימטרי והן הלכו והחמירו וכן לכך שלאחר שימוש בתרופה "לבודופה" השתפר מצבו של המערער בטווח הקצר אך הורע בטווח הארוך. עוד קבע פרופ' מלמד כי אף אם חשיפה לרעלים שונים עשויה לגרום להתפרצותה של תסמונת פרקינסונית, אין כל תימוכין לכך שחשיפה כזו עשויה לגרום להתפרצות מחלת הפרקינסון או ל"תמונה המחקה אותה". פרופ' מלמד הדגיש כי אין עדויות מובהקות לכך ש"סיבות סביבתיות" עשויות לגרום למחלת הפרקינסון, להוציא מולקולה אחת מסוג MPTP, שאינה נוגעת לענייננו, שנתגלתה במחקרים שונים כגורמת "לתמונה קלינית המחקה את מחלת הפרקינסון הקלסית". עוד ציין פרופ' מלמד כי תקופת הקינון של מחלת הפרקינסון, מן השלב שבו תוקפת המחלה את החולה ועד להופעת תסמיניה (להלן: תקופת הקינון), נאמדת כיום כתקופה הנמשכת בין שלוש לשמונה שנים, ואילו בענייננו החל המערער את עבודתו אצל המשיבה חודשים ספורים בלבד לפני שהופיעו אצלו תסמיני המחלה. בשל פרק הזמן הקצר שחלף כאמור בין תחילת עבודתו של המערער אצל המשיבה ועד לגילוים הראשוני של תסמיני המחלה, ציין פרופ' מלמד כי אין לו ספק שהמחלה "החלה וקיננה בו באופן תת-קליני עוד לפני שהחל כלל לעבוד באוניברסיטה העברית ועוד לפני שנחשף לרשימת הכימיקלים שלטענתו גרמה למחלתו". פרופ' מלמד הוסיף וציין כי אצל המערער לא הופיעו סימנים מקדימים של הרעלה מכימיקלים וכי עובדים נוספים שהועסקו על ידי המשיבה לא חלו בפרקינסון. עוד ציין פרופ' מלמד כי המחלה המשיכה להתקדם ולהחמיר אצל המערער גם לאחר שהפסיק לעבוד אצל המשיבה ולא נחשף עוד לחומרים המסוכנים שלטענתו גרמו לה. מבחינה סטטיסטית, כך ציין פרופ' מלמד, עישון ושתיית אלכוהול אכן שכיחים פחות אצל חולי פרקינסון מבלי שנמצא כל הסבר לכך, אך הוא הוסיף והדגיש כי בין החולים במחלה ישנם גם כאלה המעשנים או שותים אלכוהול.

בהתחשב בכל האמור לעיל קבע פרופ' מלמד "באופן ברור וחד משמעי", כלשונו, כי המערער סובל ממחלת הפרקינסון, וכי מחלה זו "לא נגרמה, לא באופן ראשוני ולא באופן משני, מזרז ומאיץ, בשל החשיפה הנטענת קצרת הטווח לחומרי ריתוך ו/או לממיסי-מדללי הצבע בעת עבודתו באוניברסיטה העברית".

4.       בתגובה לחוות דעת זו הוגשה מטעם המערער חוות דעתו המשלימה של פרופ' אמיתי. בחוות דעתו זו ציין פרופ' אמיתי, בין היתר, כי האבחנה שערך פרופ' מלמד בין מחלת הפרקינסון לבין התסמונת היא אבחנה "לא מקובלת" וכי מכל מקום זו כמו זו עלולה להיגרם כתוצאה מחשיפה לחומרים כימיים מסוכנים. בהתייחס לטענת פרופ' מלמד כי פרט ל- MPTP לא נתגלתה מולקולה נוספת המסוגלת לגרום למחלת הפרקינסון (להבדיל מהתסמונת), ציין פרופ' אמיתי בין היתר כי במחקר סיני משנת 2005 הוצע כי חומר ההדברה "פרקאוט" הינו גורם אפשרי למחלת הפרקינסון. עוד ציין פרופ' אמיתי כי אף אם תקופת הקינון של המחלה הינה בדרך כלל בסדר גודל של שנים, ייתכנו מקרים שבהם עשויה המחלה לפרוץ בתוך חודשים ספורים בשל חשיפה אינטנסיבית לחומרים מסוכנים. במקרה דנן סבר פרופ' אמיתי כי אף שחלפו חודשים ספורים בלבד מיום תחילת עבודתו של המערער אצל המשיבה ועד למועד שבו נצפו אצלו לראשונה סימני המחלה, ניתן לקבוע כי מחלתו פרצה עקב עבודתו אצל המשיבה וחשיפתו לחומרים מסוכנים במסגרתה.

פסק דינו של בית משפט קמא

5.       בפסק דינו מיום 18.7.2007 דחה בית משפט קמא (כב' השופט צ' זילברטל) את תביעתו של המערער וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתו של המערער ובין עבודות הריתוך שביצע אצל המשיבה. בהפנותו אל דו"ח בטיחות מיום 8.7.1999 שערך מהנדס הבטיחות של המשיבה ובו נבדקו תנאי עבודתו של המערער (סומן ת/1) (להלן: דו"ח הבטיחות), ציין בית המשפט כי יש אמנם יסוד לטענה לפיה המשיבה לא הקפידה כנדרש על בטיחותם של העובדים אשר נחשפו במהלך העבודה לחומרים מסוכנים, אך מיקד את הדיון בסוגיה המרכזית שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים והיא - סוגיית הקשר הסיבתי בין עבודות הריתוך שביצע המערער לבין המחלה שנגרמה לו. יצוין כי בעניין זה צמצם בית המשפט את הדיון לשני חומרים מסוכנים בלבד - מנגן ומדלל אורגני המכונה "טינר" - להם נחשף המערער לטענתו במסגרת עבודתו ואילו באשר לחומרים מסוכנים נוספים שנזכרו בחוות הדעת של פרופ' אמיתי ציין בית המשפט כי היא לא כללה התייחסות פרטנית אליהם כחומרים העשויים לגרום למחלה או להקדים את הופעתה.

בית משפט קמא ייחס משקל נכבד למשך הזמן שחלף מן המועד בו החל המערער את עבודתו אצל המשיבה ועד למועד גילוי סימניה הראשונים של המחלה. בית משפט קמא דחה בעניין זה את גרסת המערער לפיה סימניה הראשונים של המחלה הופיעו אצלו כשנתיים לאחר תחילת העבודה אצל המשיבה, וציין כי גרסא זו לא נתמכה בכל ראיה נוספת והיא אף סותרת את דבריו של המומחה מטעמו, פרופ' אמיתי, מהם עלה כי סימני המחלה הופיעו אצל המערער כבר בסוף אוקטובר 1998, דהיינו כששה חודשים בלבד לאחר תחילת עבודתו אצל המשיבה. בית משפט קמא הוסיף וציין בהקשר זה כי מסמך רפואי (נ/2) שהגישה המשיבה מלמד שסימניה הראשונים של המחלה הופיעו אצל המערער כבר לאחר כארבעה עד חמישה חודשים מיום תחילת עבודתו אצלה, ועל כן קבע כממצא שסימני המחלה אכן הופיעו אצל המערער כארבעה עד שישה חודשים לאחר תחילת העבודה. נוכח מסקנה זו סבר בית משפט קמא כי המערער ניצב בפני "קושי משמעותי" להוכיח שמחלתו נגרמה עקב עבודתו אצל המשיבה, בהדגישו כי המומחה מטעמו הסכים אף הוא שתקופת הקינון של מחלת הפרקינסון נמשכת, בדרך כלל, שנים אחדות. בית המשפט הוסיף וציין כי אין בחומר הראיות שהונח בפניו ביסוס מדעי לטענה שהעלה בהקשר זה פרופ' אמיתי ולפיה קיימים מקרים יוצאים מן הכלל שבהם עשויה מחלת הפרקינסון להופיע או להקדים את הופעתה בתוך תקופה של שישה חודשים בלבד לאחר תחילת החשיפה לחומרים המסוכנים. בהתחשב בכך קבע בית המשפט כי פרק הזמן הקצר שחלף בין תחילת עבודתו של המערער אצל המשיבה ובין מועד גילוי מחלתו מוביל אל המסקנה כי אין קשר סיבתי בין חשיפתו הנטענת לחומרים מסוכנים במהלך עבודות הריתוך שביצע אצל המשיבה, למחלת הפרקינסון שבה לקה. זאת ועוד, בית משפט קמא קיבל את האבחנה שערך פרופ' מלמד בין מחלת הפרקינסון לתסמונת פרקינסונית ובהסתמך על ממצאיו של פרופ' מלמד קבע כי המערער סובל ממחלת הפרקינסון בעוד שהאסמכתאות שהציג פרופ' אמיתי לעניין קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין מחלתו, התייחסו לאפשרות שהחומרים טינר ומנגן יגרמו במקרים מסוימים להתפרצותה של תסמונת פרקינסונית, ממנה אין המערער סובל.

לבסוף דחה בית משפט קמא גם את טענתו החלופית של המערער לפיה חשיפתו לחומרים מסוכנים גם אם לא גרמה למחלה האיצה את התפרצותה, בציינו כי טענה זו הועלתה על ידי המערער באופן כללי ובלא שהמומחה מטעמו ביסס אותה בחוות דעתו.

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים בערעור

6.       המערער טוען כי המשיבה לא נקטה אמצעי בטיחות ראויים כדי להגן על עובדיה מפני חשיפה לחומרים מסוכנים והוא שב ונסמך בהקשר זה על ממצאי דו"ח הבטיחות המוכיחים לטענתו כי המשיבה התרשלה והפרה את חובת הזהירות שלה כלפיו. בעניין זה מציין המערער כי קביעה זו לצד מצבו הרפואי התקין עובר לגילוי המחלה די בהם כשלעצמם כדי לבסס קשר סיבתי בין עבודות הריתוך לבין פרוץ המחלה וכי שגה בית משפט קמא משלא קבע כן. אשר לקשר הסיבתי טוען המערער כי האבחנה שערך בית משפט קמא בין מחלת הפרקינסון ובין תסמונת פרקינסונית היא אבחנה מלאכותית שאין לה תוקף כפי העולה מעיון במחקריו של פרופ' מלמד עצמו ולטענת המערער, לא נתן בית משפט קמא משקל ראוי לסתירות שעלו בהקשר זה בין עדותו של פרופ' מלמד לבין מחקריו השונים. עוד מציין המערער כי האבחנה המדעית בין מחלת הפרקינסון לתסמונת פרקינסונית נקבעה על מנת להתגבר על הקושי הקיים באבחון המחלה שהסיבות לגרימתה עדיין אינן ברורות כיום, אך ככל שחולף הזמן מתברר כי אבחנה זו אינה נכונה או למצער אינה מדויקת וכי קיימת "חפיפה משמעותית" בין מאפייני המחלות. המערער מוסיף ומציין כי גם אם אבחנה זו נכונה אין לה חשיבות להוכחת הקשר הסיבתי במקרה דנן, משום שהוצגו על ידו ראיות מדעיות המלמדות כי הממצאים הקליניים מהם הוא סובל יכולים להופיע בעקבות חשיפה לרעלים וזאת גם לאחר תקופת קינון קצרה. המערער מדגיש כי במסגרת עבודתו אצל המשיבה נחשף לחומרים מסוכנים רבים ובהם מנגן וטינר, וכי בחודשים הראשונים לעבודתו ביצע את עבודות הריתוך באולם סגור ובאינטנסיביות גבוהה במיוחד שחרגה משעתיים עד ארבע שעות בכל יום כקביעתו של בית משפט קמא. נתונים אלה, כך טוען המערער, מוכיחים את דבר קיומו של קשר סיבתי בין עבודות הריתוך לבין פרוץ המחלה והוא מדגיש כי אין בנמצא כל מחקר רפואי המתייחס לחשיפה אינטנסיבית, ולו קצרה בזמן, לחומרים מנגן וטינר בעת ובעונה אחת. בהיעדר מחקר כזה לא ניתן לטענתו לשלול את האפשרות שחומרים אלו שימשו במקרה דנן כ"גורמים אפקטיביים" לפרוץ המחלה או להחמרתה באופן ניכר, כקביעתו של פרופ' אמיתי. המערער שב ומדגיש כי קיימים בעניינו נתונים התומכים בקיומו של הקשר הסיבתי הנטען ובהם העובדה כי חלה בגיל צעיר במיוחד; כי אף אחד מבני משפחתו המורחבת אינו חולה בפרקינסון; כי נהג לצרוך משקאות אלכוהוליים ולעשן במשך שנים רבות, נתון המפחית את הסיכון לחלות במחלה ולמרות זאת חלה; וכי מצבו הפיזי והנפשי עד לגילוי המחלה היה תקין לחלוטין. המערער מוסיף ומציין כי האסמכתאות שהובאו בחוות דעתו של פרופ' אמיתי מוכיחות כי היחשפותו לחומרים מסוכנים במסגרת עבודתו עשויה לגרום למחלה ולממצאים הקליניים שנתגלו אצלו, אף אם מדובר בתקופת חשיפה קצרה ולחלופין יש באסמכתאות שהוצגו כדי לתמוך בטענתו החלופית כי חלה החמרה או האצה של המחלה עקב עבודתו אצל המשיבה, טענה שבית משפט קמא לא בחן אותה לעומקה, לגישתו.

המערער טוען עוד כי שגה בית משפט קמא בכך שלא יישם במקרה דנן את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" כפי שנהגה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי שהכירה בו כ"נפגע עבודה". בסיכומי התשובה העלה המערער לראשונה טענה נוספת ולפיה שגה בית משפט קמא בקובעו כי פרק הזמן שבין תחילת עבודתו אצל המשיבה לבין מועד גילויה של המחלה עמד על ארבעה עד שישה חודשים בלבד. לטענת המערער סימני המחלה נתגלו אצלו רק כעשרה חודשים לאחר שהחל בעבודתו ולביסוס טענה זו צירף לסיכומי התשובה בערעור מסמך רפואי מיום 21.3.1999 שנערך על ידי רופאת המשפחה שלו.

7.       המשיבה מצידה סומכת ידיה על ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא וטוענת כי דין הערעור להידחות. לטענתה אין להתערב בקביעה העובדתית לעניין המועד בו נתגלו אצל המערער סימניה הראשונים של המחלה - ארבעה עד שישה חודשים לאחר שהחל לעבוד אצל המשיבה. עוד טוענת המשיבה כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי המערער חלה במחלת הפרקינסון ולא בתסמונת פרקינסונית, והיא מציינת בעניין זה כי הסימפטומים שנתגלו אצל המערער ובהם תגובותיו לטיפולים התרופתיים והפגיעה הגופנית הא-סימטרית, מאפיינים באופן מובהק את מחלת הפרקינסון. המשיבה מוסיפה כי לא הובאו מטעם המערער ראיות המוכיחות קשר סיבתי כלשהו בין החומרים שאליהם נחשף לטענתו במסגרת עבודתו אצלה ובין מחלת הפרקינסון ומכל מקום, המאמרים שעליהם הסתמך פרופ' אמיתי התייחסו אך ורק אל הקשר שבין חומרים אלה לבין הופעתה של תסמונת פרקינסונית ממנה אין המערער סובל. עוד טוענת המשיבה כי המערער לא הוכיח כלל מהן כמויות החומרים המסוכנים שאליהם נחשף בעבודתו וציינה כי בהעדר עדות בעניין זה מטעם המערער לא ניתן לקבוע כי קיים קשר בין המחלה לבין החשיפה הנטענת לחומרים השונים, אפילו היתה מתקבלת חוות דעתו המקצועית של פרופ' אמיתי בדבר קשר אפשרי כאמור. עוד מציינת המשיבה כי מן המחקרים שהציג פרופ' אמיתי בחוות דעתו עולה שנדרשת חשיפה משמעותית וניכרת לחומרים מסוכנים על מנת לגרום לתסמונת ואילו בענייננו לקה המערער במחלת הפרקינסון (ולא בתסמונת), וחשיפתו לחומרים המסוכנים, אם בכלל, ארכה תקופה קצרה ביותר. בנוסף לכך מציינת המשיבה כי בית משפט קמא לא קבע ממצאים בעניין שאלת ההתרשלות וכי בכל מקרה לא ניתן לקבוע כי היא התרשלה או לחלופין הפרה חובה חקוקה. לבסוף טוענת המשיבה כי בניגוד לטענת המערער, יסודותיו של הכלל בעניין "הדבר מעיד על עצמו" לא הוכחו במקרה דנן ועל כן אין ליישמו.

דיון