1. כל אחד מהצדדים מוציא לאור עיתון אינטרנט בתחום התובלה (בדיבור "עיתון", להלן, הכוונה לעיתון האינטרנט של כל אחד מהצדדים, לפי העניין).
ביום 4.5.06 פורסמה בעיתון של התובעת כתבה של כתבת בשם פנינית ברמן, שכותרתה: "דרך המשי 2006 - מטורקיה לסין דרך נמל חיפה" (ת/ 1). הכתבה מתארת מסע של ארבעה אופנוענים ישראליים.
בכתב התביעה ובתצהיר מטעם התובעת נאמר כי סיפור הכתבה נמסר לתובעת על ידי חב' אוריין ש.מ. בע"מ (להלן:
אוריין) אשר נתנה חסות למסעם של האופנוענים ומימנה את הובלתם של האופנועים.
ביום 17.5.06 פורסמה בעיתון של הנתבעים כתבה בנוסח כמעט זהה, שכותרתה: "אוריין בדרך המשי" (ת/ 2).
התובעת טוענת כי בפרסום זה הפרו הנתבעים את זכות היוצרים שלה בכתבה, ובגין הפרה זו תבעה פיצוי בסך 20,000 ש"ח.
2. בכתב הגנתם ובתצהיר מטעמם טענו הנתבעים כי אוריין פנתה אליהם במחצית חודש מאי 2006 והפצירה בהם לפרסם את סיפור מסעם של האופנוענים, ונציגתה אף שיגרה אליהם את הסיפור, באותו נוסח כפי שפורסם בעיתון של התובעת, אך מבלי לציין כי פנתה גם אל התובעת לצורך פרסום סיפור המסע, ומבלי לציין מי כתב את נוסח הסיפור, כפי שהועבר לנתבעים על ידי אוריין.
הנתבעים חולקים על עצם קיומה של זכות יוצרים בכתבה, בטענה כי מדובר בהודעת-יחצנות של אוריין, ולא בכתבה שמקימה זכות יוצרים.
עוד טענו כי גם אם יימצא, שהיתה זכות יוצרים לגבי הכתבה, עומדת להם ההגנה של "מפר תמים", על פי סעיף 8 לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן:
חוק זכות יוצרים), כיוון שבנסיבות שבהן קיבלו את נוסח הסיפור לא ידעו, ולא היה להם יסוד לחשוד, שקיימת זכות יוצרים בכתבה (מנהל אתר הנתבעים, מר גבע, העיד בעניין זה כי בעת קבלת החומר מאוריין - לנוכח תוכנו, כהודעת-יחצנות של אוריין, ולנוכח המגעים שהיו לו עם נציגת אוריין לגבי פרסומו - הוא סבר שתוכן הידיעה נכתב על ידי מאן דהוא מאוריין).
[הנתבעים הגישו הודעה לצד שלישי כנגד אוריין, אך זו נמחקה בהסכמה].
3. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי מבלי להיכנס לשאלות שבמחלוקת, שצויינו לעיל, יש לדחות את התביעה מהטעם שהתובעת לא הוכיחה כי זכות היוצרים בכתבה - ככל שיש כל עיקר זכות כזאת, דבר שהנתבעים חולקים עליו - שייכת לתובעת.
בכתבה ת/ 1 צויין שנכתבה על ידי פנינית ברמן. סעיף 5 לחוק זכות יוצרים קובע כי זכות היוצרים שייכת למחבר היצירה; אלא אם היה עובד אצל אחר, והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אחר (סעיף קטן (1) (ב); ראו אף ד"ר
שרה פרזנטי:
דיני זכויות יוצרים, מהדורה שניה, כרך ב', בעמ' 580).
התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי פנינית ברמן היתה עובדת שלה, וכי הכתבה נכתבה תוך כדי עבודתה אצל התובעת.
לפיכך, ככל שיש זכות יוצרים בכתבה, הרי היא שייכת לפנינית ברמן ולא לתובעת, ועל כן אין לתובעת עילת תביעה בגין הפרה נטענת של אותה זכות יוצרים. ב"כ הנתבעים הגיש פסיקה לעניין זה (ת.א (ת"א) 1001/90
גלובס פבלישר עיתונות
(1983) בע"מנ.
"יפעת"
המרכז לקטעי עיתונות רדיו וטלוויזיה בע"מ; ת.א (ת"א) 2184/90
הוצאת עיתון "הארץ"
בע"מ נ.
קרלוס בגס).
לא היתה בפי ב"כ התובעת תשובה על טענה משפטית זו (ראו בעמ' 15 לפר'; הפסיקה שב"כ התובעת הגיש דנה בשאלות שונות לגבי זכויות יוצרים אך לא בסוגייה דלעיל).
4. למותר לומר כי בעלותו של התובע בזכות היוצרים, מושא תביעת ההפרה, היא אבן יסוד של תביעה כזאת.
לנוכח הוראות סעיף 5 לחוק זכות יוצרים בדבר הבעלות בזכות, ברור כי היה על התובעת להעמיד בתביעתה את התשתית
העובדתית הדרושה להיותה בעלת זכות היוצרים בכתבה, היינו: לטעון ולהראות כי גב' פנינית ברמן היתה, בעת פרסום הכתבה, עובדת שלה, על מנת להעמיד את טענתה, כי התובעת היא בעלת זכות היוצרים בכתבה.
אם גב' ברמן לא היתה עובדת של התובעת "על פי חוזה שירות או שוליאות", כאמור בסעיף 5 (1) (ב) לחוק זכות יוצרים, אלא כותבת עצמאית, אזי זכות היוצרים שייכת לגב' ברמן, ולא לתובעת.