פסקדין
עובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים.
התובעים הינם חמישה בני משפחה מהכפר עילוט. הנתבעת 1 היא הרשות האחראית, בין היתר, על ענייני הבידוק הבטחוני בשדה התעופה "בן גוריון" (להלן: "
רש"ת"). הנתבעת 2 היא חברת תעופה ישראלית (להלן:"
אל על").
ביום 26/12/04 הגיעו התובעים לנמל התעופה ע"ש דוד בן גוריון (להלן:"
נתב"ג") על מנת לטוס בטיסת אל על לקהיר (LY 443). לטענת התובעים, הם התייצבו בשעה 16:00, ארבע שעות לפני מועד ההמראה, עברו תהליך בידוק בטחוני, מסרו מזוודותיהם, וביצעו החתמת דרכונים בביקורת הגבולות. עפ"י דרישת מחלקת הבידוק של הנתבעת 1 נדרשו חלק מהתובעים (2, 3 ו-4 ) לבידוק מזוודות נוסף לפני ביקורת דרכונים. לטענת התובעים, בסמוך למועד העלייה למטוס נמסר להם כי עלייתם למטוס מותנית בהסכמתם לטוס ללא מזוודותיהם, בשל בעיות שהתגלו בבידוק, או לחלופין יש באפשרותם לוותר על הטיסה ולשוב לביתם. לתובעים לא נמסרה הסיבה שבשלה לא הוסדר הבידוק עד למועד הטיסה. התובעים ביקשו התחייבות לגבי מועד הגעת מזוודותיהם לקהיר, ומשזו לא נענתה, נאלצו לשוב לביתם. לטענתם, אל על לא מצאה לנכון להסדיר טיסה חלופית של המזוודות על מנת לאפשר להם לעלות על הטיסה. כן נאלצו לחכות 4 שעות נוספות להשבת המזוודות, שבסופו של דבר הגיעו, לביתם רק לאחר שעות רבות. התובעים טוענים כי על מנת להימנע מהשפלה נוספת, הם הזמינו כרטיסי טיסה באמצעות חברת "אייר ג'ורדאן" ולמחרת טסו לקהיר דרך נמל תעופה עמאן. לטענת התובעים, התעמרו בהן הנתבעות ונהגו בהן בזלזול מוחלט, ללא כל ניסיון למנוע מהם פגיעה או למצוא טיסה/שילוח חלופי של המזוודות לקהיר. בשל כך טוענים התובעים כי נגרמו להם השפלה ועוגמת נפש, נרמסו זכויותיהם האזרחיות הבסיסיות, באופן הגובל באפליה, ונפגע שמם הטוב. כן טוענים התובעים כי התנהגותה של הנתבעת 2 מהווה הפרה של התחייבותה החוזית כלפיהם.
התובעים העריכו את מכלול נזקיהם כ'שווי ערך לנזקי לשון הרע', והעמידו את תביעת כל אחד מהם על 50,000 ש"ח ובסך כולל של 250,000 ש"ח.
רש"ת הכחישה את טענות התובעים. לטענתה, התובעים 1 ו-5 הם בני זוג והתובעים 2, 3, ו-4 הן קרובות משפחה שלהם. מתוקף תפקידה ובהתאם לסמכותה, אמונה רש"ת על בטחון שדה התעופה ופועלת עפ"י הנחיות שרות הביטחון הכללי וזאת בהתאם להחלטת ממשלה ולפי הוראות ס' 7 (ב) (4) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב - 2002. כל נוסע המגיע לשדה התעופה, טרם עלייתו למטוס מחויב לעבור הליך בידוק בטחוני, בהתאם לאפיונים שנקבעים ע"י גורמי הביטחון. התובעים, ככל נוסע אחר, נדרשו לעבור בידוק טרם העלייה למטוס בשני שלבים - הראשון, בידוק כבודה באמצעות מכשור טכנולוגי, הליך המתבצע באופן שונה בהתאם לאפיונם של הנוסעים. בשלב ראשון נבדקו מזוודותיהם של התובעים, והם הופנו להתקדם. בשלב מאוחר יותר, לאחר הפקדת המזוודות, נמצא כי הבדיקה הביטחונית היתה חסרה ובוצעה שלא בהתאם לנהלים, ועל כן נדרשה בדיקה משלימה של מטען התובעות 2, 3, ו-4. לטענת רש"ת הטעות נבעה מכך שהם שסווגו כמשפחה גרעינית, בעודם משפחה מורחבת, ולכן היה צורך בבידוק משלים. לטענת הנתבעת, כשמתגלה בשלב כלשהו, כי כבודתו של נוסע לא נבדקה בהתאם לנדרש, הרי אז נדרשת השלמת הבדיקה הביטחונית ולא ניתן לאפשר למטוס להמריא כשבבטנו מצויות מזוודות שלא עברו הליך בידוק מתאים. לפיכך, כשעה טרם מועד ההמראה, החל תהליך איתור מזוודותיהם של התובעים במטרה להשלים את תהליך הבידוק של כבודת התובעות 2, 3, ו-4. איתור המזוודות ופריקתן מבוצע ע"י חברת התעופה אשר אמונה על איתור המזוודות והחזרתן לאנשי הביטחון של רש"ת לצורך השלמת ההליך. נוכח הימשכות הליך איתור המזוודות וכוונת אל על להוציא את הטיסה לקהיר במועד, נאמר לתובעים כי לא יוכלו לטוס יחד עם מטענם. במקרים מסוג זה עומדות לנוסעים מספר אפשרויות:
1) הנוסע טס ליעד ללא מטען, הכבודה מוטסת במועד מאוחר יותר ונמסרת לו באמצעות חברת התעופה.
2) חברת התעופה מעכבת את הטיסה עד לסיום הבידוק. דבר זה תלוי בחברת התעופה בלבד.
3) רש"ת בתאום עם חברת התעופה, מסדירה לנוסע טיסה חלופית, סמוך ככל הניתן למועד המקורי.
4) הנוסע בוחר שלא לטוס.
בחלופת המכתבים בין התובעים לרש"ת התנצלה רש"ת והציעה פיצוי בשווי כרטיסי הטיסה שרכשו התובעים מאל על הגם שהכחישה את הנזק הנטען ע"י התובעים וכן טענה שלא פעלו להקטנת נזקיהם המוכחשים. לטענתה יכלו התובעים לטוס ללא המטען ולקבלו מאוחר יותר. כן הכחישה רש"ת טענות התובעים בדבר לשון הרע ואפליה. לטענתה, מחובתה לבצע השלמת בדיקה ללא קשר למין, לאומיות או דת של נוסע. בכל מקרה, עפ"י חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952 וסעיף 19 לחוק הטיס (ביטחון בתעופה אזרחית), התשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק הטיס") מוקנית לה חסינות מהותית לכל נזק הנגרם תוך כדי ועקב בדיקה ביטחונית.
לטענת אל על אין כלפיה יריבות שכן כל הבידוק הביטחוני בנתב"ג מבוצע באופן בלעדי עפ"י חוק ע"י רש"ת. אל על אינה קשורה לבדיקות הביטחוניות בנתב"ג ואינה מורשית להעלות נוסעים או כבודה לטיסות בניגוד להוראות רש"ת, שאחריותה לביצוע הבידוק מעוגנת בחוק שדות התעופה, התשל"ז - 1977. לטענת אל על, בהתאם לסעיף 19 לחוק הטיס מוענקת חסינות לאנשי ביטחון ומפעילי כלי טיס. כמו כן תנאי החוזה שבין הצדדים מחילים את תנאי התובלה הכלליים לפיהם הנוסע מחויב לעבור בדיקת ביטחונית. אל על מכחישה את הנזק הנטען ע"י התובעים וטוענת כי לא היתה מניעה מלהטיס אותם ליעדם, אך הם בחרו מרצונם שלא לעלות לטיסה. טענת התובעים כי אולצו לבטל את הטיסה אינה נכונה. התובעים בחרו שלא להקטין את נזקם ולא לטוס, ורכשו כרטיסים לטיסה חלופית משדה תעופה רבת עמון. לטענתה, הסיבה שבעטיה לא הובטח לתובעים מועד הגעת המזוודות, אינה נוגעת למועדי הטיסות של אל על לקהיר אלא לזמן הבידוק בלבד.
דיון.
עילת התביעה.
מחובתו של תובע לנסח עילת תביעתו באופן ברור, וכן מוטלת עליו החובה להוכחת רכיבי העילה שמכוחה הוגשה התביעה. אקדים ואומר, כי עילת תביעתם של התובעים מעורפלת ואיננה ברורה. מחד, לטענת התובעים פעלו הנתבעים באופן בלתי סביר, מפלה ומבזה במהלך הבידוק הביטחוני ולאחריו. מאידך, טוענים כי מעשי הנתבעים היוו פגיעה בשמם הטוב, גרמו להשפלתם ולעוגמת נפשם וכי מכלול נזקיהם שווה ערך לנזקי לשון הרע, ובהתאם העמידו תביעת כל אחד מהם על 50,000 ש"ח. עילת שעטנז שחלקה רשלנות חלקה לשון הרע, אינה קיימת, בפרט שהתובעים טוענים טענותיהם בערפול, חוסר בהירות וחוסר מסוימות לגבי עילה זו או אחרת. מכל מקום, על התובעים הנטל להוכיח רכיבי כל עילה ועילה מכוחה מבקשים לתבוע, ובנטל זה - לא עמדו. גם בתום ההליכים נותרה התהייה למה כיוונו התובעים בטענתם לפיה נזקם "
שווה ערך לנזקי לשון הרע", והיה עליהם להחליט אם טוענים הם לשון הרע, אם לאו. לא ניתן לתבוע בעילת שעטנז שראשיתה בעילה אחת וסופה בעילה אחרת.
די בכך כדי לדחות את תביעתם של התובעים.