בפני תביעה לתשלום דמי תיווך.
בין הצדדים נחתם הסכם תיווך והסכם בלעדיות לתקופה שמיום 14.11.06 ועד ליום 14.3.07 לצורך מכירת דירת הנתבע.
לפי הסכם הבלעדיות, התחייב הנתבע כי בתקופת הבלעדיות כל קשר עם רוכשים מיועדים של הנכס, יעשה רק באמצעות התובע. וכי אם יימכר הנכס בתקופה זו, בין באמצעות התובע ובין באמצעות אחר, ישא בתשלום דמי תיווך בשיעור 1%.
כשבועיים לאחר החתימה על ההתחייבות, הנתבע שינה את תוכניותיו וביקש להשכיר את הנכס, במקום למכור אותו. הנתבע פרסם את הדירה להשכרה, מצא שיש לכך שוק, ואז ביום 3.12.06, כשבועיים לאחר החתימה על ההתחייבות, הודיע לתובע שאיננו מעוניין עוד במכירת הנכס, אלא בהשכרתו. עקב שיחה זו, הפסיק התובע את פעולות השיווק של הנכס (עמ' 2 ש' 21, עמ' 3 ש' 20-21). בדיעבד, נודע לו כי לאחר מכן, הנתבע מכר את הדירה באמצעות מתווכת אחרת.
לטענת התובע הוא זכאי לדמי התיווך. עד להודעת הנתבע שלפיה הוא חזר בו כביכול מרצונו למכור את הדירה, פעל לפרסום הדירה ואף הביא שני רוכשים פוטנציאלים. הנתבע מנע ממנו את האפשרות להיות הגורם היעיל בפועל. לטענתו, גם אם ניתן לראות בהתנהגותו משום הסכמה לביטול ההתחייבות לבלעדיות, הרי שהסכים לכך רק לאור הטענה שהנתבע אינו מעוניין עוד למכור את הדירה, ולא על מנת לאפשר לו למכור את הדירה דרך מתווך אחר.
הנתבע סבור כי יש לדחות את התביעה. ההתחייבות לבלעדיות בוטלה בהסכמה. כמו כן, לא היה התובע הגורם היעיל בביצוע ההתקשרות. הנתבע העיד כי בזמן שהתקשר וביקש להפסיק את פעולות השיווק למכירת הדירה, לא ידע על הקונה ועל המתווכת. המתווכת הופיעה על דעת עצמה, וכל עניין המכירה היה צירוף מקרים בלבד. הנתבע חתם על הסכם תיווך עם אותה מתווכת כשנה לפני כן ביום 26.11.05 ואז באופן מקרי, ביום 7.12.06, מספר ימים לאחר ביטול ההתחייבות לבלעדיות, פנתה המתווכת ואמרה שיש לה קונים. הנתבע שקל את הדבר ואז החליט שהוא מעוניין לפגוש בקונים. עסקת המכר נחתמה ביום 11.12.06 והקונה שילם דמי תיווך למתווכת בסך 11,500 ש"ח כולל מע"מ. לתמיכה בטענותיו הגיש הנתבע גם תצהיר של המתווכת.
הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על סמך החומר שבתיק, לאחר סיכומים קצרים ולאחר שבדיון קדם המשפט נכחו בעלי הדין עצמם ובית המשפט שמע את בעלי הדין, שהעידו תחת אזהרה. התובע אף נחקר וענה לשאלות ב"כ הנתבע. כמו כן, במסגרת הבר"ל, נחקר הנתבע על תצהירו.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועדויותיהם בפני ולאחר שעיינתי בחומר שבתיק בית המשפט אני סבורה כי דין התביעה להידחות.
עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר ועל כן, במצוות התקנות, פסק הדין מנומק בתמציתיות.
מחומר הראיות עולה כי ההתחייבות לבלעדיות בוטלה בהסכמת הצדדים, לאחר שהנתבע הודיע לתובע שאין הוא מעוניין עוד במכירת הדירה. הנתבע הסכים לכך והפסיק באחת את פעולות השיווק של הנכס (עמ' 2 ש' 21, עמ' 3 ש' 16). אין טענה מצד המתווך בתצהירו כי מדובר בביטול מותנה, ולא נטען בתצהירו כי הסכים לביטול רק בתנאי שאם הנתבע יתחרט ויבקש למכור את הנכס, תחזור ההתחייבות לתוקף. הטענה נטענה משפטית בסיכומי התובע. אולם כאמור, אין לכך תשתית עובדתית בתצהיר התובע. מכאן גם שאין צורך לדון בתוקפו ובמשמעותו של תנאי שכזה, אילו הותנה.
בהעדר הטעיה או מצג שווא מצד הנתבע, יש להסכמת הצדדים בדבר ביטול ההתחייבות תוקף מחייב.
אני נותנת אמון בדברי הנתבע כי לא פעל במכוון מראש ומלכתחילה כדי לתעתע בתובע, וכי מדובר היה בצירוף מקרים, שבו המתווכת, עמה התקשר בהסכם תיווך כשנה קודם לכן, הודיעה לתובע, לאחר שההתחייבות לבלעדיות כלפי התובע בוטלה, כי יש לה קונים להציע, ואז החליט לשקול את העניין בשנית. דבריו של התובע מתחזקים, לאור תצהיר המתווכת. כן צורף הסכם התיווך שנחתם עימה כשנה לפני כן, בתאריך 26.12.05.
יש לציין עוד כי הנתבע הצהיר שהוסכם בין הצדדים שישלם לתובע סך של 400 ש"ח בשל העבודה שהשקיע עד לביטול ההתחייבות. אולם בחקירתו, במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ציין הנתבע כי לצערו, לא ביצע את התשלום והתובע לא הזכיר לו שהוא חייב לו סכומים אלה. התובע בתצהירו אינו מתייחס כלל לנקודה זו ולכן, תצהירו של הנתבע לא נסתר. בסיכומי התובע נטען כי הנתבע לא הוכיח ששילם סך זה לצורך ביטול ההתחייבות. יוצא שהתובע בסיכומיו טוען ערב רב של טענות עובדתיות סותרות: הוא טוען כי ההתחייבות לא בוטלה למרות שהודה כאמור, כי הפסיק מיידית את כל פעולות השיווק; עוד הוא טוען כי ההתחייבות בוטלה רק בתנאי שלא ימכור הנתבע את הדירה באמצעות מתווך אחר, טענה שאין לה כאמור תימוכין בתצהיר התובע; ועוד הוא טוען כי לא שולמו 400 ש"ח כנדרש במסגרת ההסכמה לביטול ההתחייבות. למותר לציין כי אי-התשלום של סך זה איננו מבטל את ההסכמה ההדדית בדבר ביטול ההתחייבות, אלא שהנתבע חב לתובע 400 ש"ח בגין הביטול והדבר מחזק את המסקנה כי ההסכם בוטל בהסכמה.
בנוסף, התובע לא היה הגורם היעיל בהתקשרות שבין הנתבע למוכר. אין חולק שהתובע הפסיק את מאמצי השיווק עם קבלת ההודעה טלפונית של הנתבע. אין טענה שהקונה הגיע בשל מאמצי השיווק של התובע, ואין חולק שהקונה הגיע באמצעות המתווכת. למותר לציין כי גם כשמדובר בהתחייבות לבלעדיות, על המתווך להיות הגורם היעיל כדי לזכות בדמי התיווך, אלא שיש חזקה שהיה הגורם היעיל, אם ביצע את פעולות השיווק בהתאם להתחייבותו ועל פי חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו - 1996 והתקנות שעל פיו. חזקה זו ניתנת לסתירה (לסקירת הפסיקה בעניין חזקת הגורם היעיל, ראו פסק דיני בבש"א 1443/08
שלפר נ' בר דוד מיום 14.5.08, במיוחד ס' 26). במקרה דנן, לאור האמור, נסתרה החזקה. כמו כן, בעקבות ביטול ההתחייבות, הפסיק התובע את ביצוע פעולות השיווק וחדל מלפרסם את הדירה, כך שממילא אין תחולה לחזקת הגורם היעיל.
התובע בעדותו טען שהקונה שרכש אתה דירה דרך המתווכת, ישב אצלו במשרד, אולם הוא לא היפנה אותו לדירת הנתבע, בגלל ההודעה הטלפונית של הנתבע שאינו מעוניין עוד במכירת הדירה (עמוד 2 שורות 2-3). אולם טענה זו לא מצאה ביטוי בתצהיר, ולא ניתן לכך כל הסבר ובוודאי שלא הסבר משכנע. לפיכך וגם מן הטעם שלא מצאתי כאמור, כי הנתבע פעל בחוסר-תום לב, הטעיה או מצג שווא כלפי התובע בעת ביטול ההתחייבות בהסכמה, אין מקום לבחון את השאלה מהו הדין במקרה שבו בנסיבות אלה, מונע הנתבע מן התובע להיות הגורם היעיל בביצוע העסקה.
לאור האמור, אני דוחה את התביעה.
בנסיבות העניין ובשים לב לכך שהתובע הוציא הוצאות פרסום לנכס והשקיע זמנו בניסיונות למכירתה במשך כשבועיים ימים עד לביטול ההתחייבות, והנתבע לא שילם לו את הסך האמור של 400 ש"ח , אינני מוצאת ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום כ"א בסיון, תשס"ח (24 ביוני 2008) בלשכתי.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים בדואר רשום