נדחתה תביעה לפיצוי מהמשטרה בגין אי איתור רכב שנגנב

כידוע, עבירות הקשורות לכלי רכב הפכו להיות, בשנים האחרונות, ל"מכת מדינה", שפגיעתה קשה בקורבנות העבירה ובציבור כולו.

בתביעה זו מבקש התובע, אשר רכבו נגנב ולא אותר על ידי משטרת ישראל, לקבל פיצוי ממשטרת ישראל בגין אי איתורו של הרכב אשר נגנב.

בהקשר זה מציג התובע טענות הנוגעות לדרך פעולתה של משטרת ישראל בטיפול באיתורם של כלי רכב גנובים, ובכלל זאת לגבי הנהלים הפנימיים הרלבנטיים, וכן לעניין הפעולות שננקטו במקרה הקונקרטי, על ידי משטרת ישראל וכן על ידי קצין המשטרה, אשר טיפל בתלונתו של התובע על גניבת הרכב.

התובע טוען בכתב תביעתו, כי ביום 3.5.2006 מספר שעות לאחר שנגנב רכבו, רכב אספנות, קיבל התובע שיחת טלפון ממחזיק הרכב ובה נדרש ממנו כופר לטענתו. לפיכך, פנה למשטרת ישראל בדרישה לאיתור הרכב באמצעות מכשיר הטלפון הנייד המותקן בו, אולם נענה בשלילה על-ידי הנתבע 1, אשר שימש באותו המועד כקצין תורן.

לטענת התובע, בשל מחדלו של הנתבע 1 אשר מנע את איתורו של הרכב הגנוב, נגרם לו נזק. כן טוען, כי הנתבעת 2 אחראית באחריות שילוחית בגין מחדלו של הנתבע 1 ואף אחראית באחריות ישירה היות ולא קבעה נהלים לאיתור רכב גנוב באמצעות טלפון נייד.

בכתב הגנתו, טוען הנתבע 1, כי הסביר לתובע כי פנייה לאיתור רכב דרך טלפון סלולארי נעשית רק באישור דרגים בכירים, במקרים בהם קיימת סכנת חיים וכאשר מדובר בעבירות פשע חמורות וכי אין בסמכותו לבצע פנייה מסוג זה בנסיבות העניין.

בנוסף, הנתבע 1 מציין, כי נתן הנחייה לקבל תלונה כדין, הפיץ את פרטי הרכב בין הכוחות בשטח והרכב הוכרז כגנוב במערכת המשטרתית.

מעבר לכך, הנחה את התובע, כי אם מחזיק הרכב ייצור עימו קשר בשנית, עליו לנסות להיפגש עימו בתחומי ישראל ולהודיע על כך למשטרת ישראל על מנת שתוכל להיערך מבצעית לכך.

לטענת משטרת ישראל בכתב הגנתה, על פי נוהלי העבודה של משטרת ישראל הנוגעים לביצוע מחקר תקשורת, ניתן לבצע איכון שיחה סלולארית באמצעות החברה הסלולארית הנוגעת לכך רק עת שהאירוע עולה כדי סכנת חיים ו/או בעבירת פשע חמור. בנסיבות האירוע נשוא התביעה לא ניתן היה להיעתר לדרישת התובע לאיכון רכבו.

משכך, טוענת משטרת ישראל, הנתבע 1 הודיע לתובע שאין בסמכותו לאתר את הרכב הגנוב באמצעות מכשיר הטלפון הסלולארי, אולם דאג להפיץ את פרטי הרכב הן לכוחות המשטרה המצויים בשטח והן במערכת המשטרתית. כמו כן, הנחה את התובע כיצד עליו לנהוג במידה ומחזיק הרכב ייצור עימו קשר בשנית.

באשר לתביעה נגד הנתבע 1, נמסרה לבית המשפט הודעה מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, על חסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין, מאחר והנתבע 1 הינו קצין משטרה אשר פעל במסגרת מילוי תפקידו כעובד ציבור.

בדיון שנערך בפני העיד התובע וחזר על האמור בכתב תביעתו. לעדותו, במקרה הזה של גניבת רכב קיים עניין ציבורי ואף ציין כי בנוהל המדובר ניתן לבצע איכון ללא צו בית משפט וזאת כאשר מדובר בעבירה שיש בה עניין ציבורי. 

כן לטענתו, ממכתב שקיבל ממשטרת ישראל, אותו  הגיש לבית המשפט (מוצג ת/1) עולה כי אכן לא קיים נוהל בנושא איכון רכב גנוב באמצעות טלפונים סלולאריים.

הנתבע 1 העיד כי קיימות שתי אפשרויות לקבלת מידע מחברה סלולארית. האחת, בשגרה באמצעות צו בית המשפט. השנייה, במצב חירום, כאשר האירוע עולה כדי סכנת חיים או עבירות פשע חמור וזאת רק באישור בעלי התפקידים המוסמכים. לעדותו, מקרה זה אינו נכלל בגדר אותם המקרים.

לבית המשפט הוגש מכתב נוסף לעניין "נוהל ביצוע מחקר תקשורת" לפיו נוהל זה הינו נוהל סודי שאינו פתוח לעיון הציבור ואינו מסדיר מצב בו ניתן לבצע איכון באמצעות טלפונים סלולאריים לשם איתור רכב גנוב (נ/1).

לטענת משטרת ישראל, כאשר נגנב רכב ואין חשש לחיי אדם, אין הנוהל מחייב איתור הרכב הגנוב.

כמו כן לטענת משטרת ישראל, לא ניתן לצפות כי המשטרה תפעל כ"מבטחת על", שכן ברובם המכריע של הרכבים קיימת כיום דיבורית ולטענת התובע על משטרת ישראל להפעיל את הנוהל בכל מקרה של גניבת רכב.

השאלה הנשאלת בענייננו היא האם ניתן להטיל על משטרת ישראל אחריות בנזיקין בגין אי איתור רכבו הגנוב של התובע. בהקשר זה יש לבחון, האם פעילותו של הנתבע 1, עלתה בקנה אחד עם הנהלים הפנימיים הקיימים, כאשר במידה והתשובה לכך בשלילה, יהיה מקום לבחון משמעות הדבר לעניין אחריותה של משטרת ישראל לנזקיו של התובע. גם במקום שבו פעל הנתבע 1 על פי הנהלים הקיימים עדיין עולה השאלה, הכללית יותר, האם היעדר נהלים אשר לפיהם יש לפעול לאיתור רכב גנוב באמצעות איכון טלפון נייד, מקים אחריות למשטרת ישראל לנזקי התובע.

בפסק הדין בע"א 1678/01 משה וייס ואח' נגד משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 167 (להלן - פסק הדין בעניין וייס) דן בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, בשאלת אחריותה של משטרת ישראל בנזיקין בגין העדר טיפול בתלונה שהוגשה על ידי אזרח. בפסק הדין בעניין וייס  נקבעו העקרונות לבחינת שאלת אחריותה של משטרת ישראל לנזקים שנגרמו לאזרח שהגיש תלונה, ותלונתו לא נחקרה.