נדחתה תביעה לפיצוי בגין אי הגעת מזוודה לורנה

1.         בפני תביעה לחיוב הנתבעות לשלם לתובע סך של 15,000 ש"ח וזאת בגין כך שבתאריך 4.3.07, בעת שהייתם של התובע ורעייתו, בורנה שבבולגריה, לא הגיעה מזוודה אחת  ליעדה. התובע עותר לחייב את הנתבעות לשלם לו את הסכום האמור בשל כך שנאלץ לרכוש -בבולגריה-  בגדים ופריטים נוספים שהיו במזוודה ובגין עוגמת נפש שנגרמה לו ולאשתו.

2.         אין מחלוקת בין הצדדים כי המזוודה לא הגיעה ליעדה, וכן אין מחלוקת כי המזוודה כלל לא עלתה למטוס וכי היא נותרה בשדה התעופה- בישראל.

3.        התובע טען בכתב התביעה וכך גם במהלך הדיון, כי הזמין לו ולרעייתו מהנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") טיסה לורנה ומשהגיעו ליעדם באמצעות הנתבעת 2, שהינה חברת תעופה בולגרית, נכחו לדעת כי המזוודה טרם הגיעה. לטענתו, נציג הנתבעת 3 שבורנה, הנחה אותו למלא טופס דיווח על אובדן מזוודה, וכך עשה. עוד טען התובע, כי עוד באותו היום שוחח עם נציג מטעם הנתבעת 4, אשר אמר לתובע כי עליו להמציא אישור אבדן כבודה (להלן: "האישור") מהנתבעת 3 וחשבונו יזוכה בסכום של 2,700$ - בהתאם לכיסוי הביטוחי. זאת ועוד טען התובע כי הנתבעת 3, סירבה ליתן לו את האישור מהטעם שהמזוודה כלל לא עלתה למטוס, וכי הוא רשאי לקבל את המזוודה ללא קבלת פיצוי. התובע בעדותו, חזר על האמור בכתב התביעה והוסיף, כי  הנתבעת 4 צריכה לפצותו מאחר ואין הבדל של ממש בין מזוודה שאבדה לבין מזוודה שלא הגיעה ליעדה, כך שקיים אירוע ביטוחי. לטענתו, הקבלות שצורפו לכתב התביעה בגין הוצאות רכישת בגדים ופריטים שהיו במזוודה, שולמו במטבע בולגרי וכי בשקלים מדובר בכמה אלפי שקלים.  עוד טען התובע כי הנתבעת  משמשת כנציגת הנתבעת 2 בישראל.

4.        הנתבעת, טענה בכתב ההגנה, כי אין היא מייצגת את הנתבעת 2- כנטען.  לטענתה, על פי חוק התובלה האווירית, תש"ם-1980 (להלן: "החוק") ואמנת ורשה (להלן: "האמנה") אין לה - לנתבעת - כל אחריות לאירועים נשוא התובענה, כך שאין כל יריבות משפטית בינה לבין התובע. נציג הנתבעת, מר אייל פרוזון (להלן:"פרוזון"), בעדותו טען כי בין הנתבעת לנתבעת 2 קיימים יחסי לקוח ונותן שירות ועל כן אין לראות בנתבעת שלוחה של הנתבעת 2. באשר לאחריות הנתבעת 2 לכבודה, טען פרוזון כי לנתבעת אין כלל גישה למקום בו מתבצעת העברת הכבודה ובדיקתה.

5.         הנתבעת 2, לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון.

6.        הנתבעת 3, טענה בכתב ההגנה כי על פי סעיף 10 לחוק הנתבעת 2 נושאת באחריות בלעדית לקרות האירוע. לטענתה, המזוודה עוכבה מסיבות ביטחוניות ועל פי הוראות סעיף 19 לחוק הטיס, אין היא נושאת באחריות. עוד טענה הנתבעת 3, כי אישור צריך להינתן, אם בכלל, על ידי הנתבעת 2. נציג הנתבעת 3, מר רפאל מיכאשווילי (להלן: "מיכאשווילי"), בעדותו טען, כי מאחר ועל המזוודה לא היה מודבק מדבקה של הביטחון, הביטחון עיכב עלייתה למטוס ומשכך, נותרה המזוודה ברשות חברת התעופה - הנתבעת 2-  כך  שהנתבעת 3, לא נושאת באחריות.

7.         הנתבעת 4, טענה בכתב ההגנה כי מאחר והיא לא זו שביטחה את התובע, אלא העמידה לרשותו כיסוי ביטוחי בחברת ביטוח "כלל ביטוח בריאות בע"מ" (להלן : "צד ג'") אין יריבות בינה לבין התובע.  לטענתה, לא הובטח לתובע על ידי נציג מטעמה כי  חשבונו יזוכה בסכום כלשהו - כנטען. נציגת הנתבעת 4, הגב' רומי כהן בעדותה טענה כי התובע כלל לא פנה לנתבעת.

כמו כן, שלחה הנתבעת 4, הודעה לצד ג' כך שאם יקבע על ידי בית המשפט כי ארע אירוע ביטוחי, כי אז רובצת האחריות לתשלום על צד ג'.

8.         צד ג', טענה בכתב ההגנה, כי הפוליסה מכוחה לכאורה תובע התובע מכסה אך ורק מקרה של "אובדן מטען" ולא איחור בהגעת המזוודה כמקרה דנן. לטענתה, התובע טען בכתב תביעתו כי הנזקים נגרמו מהתרשלותן והתנהלותן של הנתבעות 1-3. נציג צד ג', מר אבישי דויד בעדותו טען כי המזוודה לא אבדה ו/או נגרם לה נזק כך שלא אירע מקרה ביטוחי.

9.         לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים שמעתי ובחנתי  עדויותיהם, אני דוחה את התביעה מהטעמים הבאים:

א.        בדיון מיום 20.11.2007, נתברר כי אישור המסירה שנשלח לנתבעת 2- לכתובתה הרשומה בכתב התביעה- חזר בציון "לא ידוע", כך שאין אינדיקציה אם נעשתה מסירה כדין לנתבעת 2. בדיון נתבקש התובע על ידי בית המשפט לאתר את כתובתה של הנתבעת, ולמוסרה למזכירות בית המשפט וזאת על מנת שתישלח לנתבעת 2 כתב התביעה  והזמנה לדיון. כמו כן, הנתבעת 2 לא הופיעה לדיון מיום 22.6.2008 ולא הגישה כתב הגנה.  התובע טען בפתח הדיון כי לנתבעת 2 אין כתובת בארץ וכי הנתבעת משמשת כנציגת הנתבעת 2 בישראל.

ב.                 ב.                  הדיון מיום 22.6.2008 התנהל - לבקשת התובע - בהעדרה של הנתבעת 2- והורתי לתובע כי עליו להוכיח גם שהנתבעת  היא שלוחתה של הנתבעת 2 - כנטען על ידו- אך בפועל לא הצליח התובע להוכיח. ולא זו בלבד אלא, שאני מקבלת את טענת  הנתבעת  כך  שהקשר   בינה לבין  נתבעת 2 הינו קשר של יחסי לקוח ונותן שירות- וטו לא.  מכאן המסקנה שאין הנתבעת משמשת כנציגת הנתבעת 2 בישראל.

ג.                  ג.                   לגופו של עניין -  התובע עותר לפיצוי בסך של 15,000 ש"ח בגין סכומי כסף - שלטענתו- נאלץ להוציא לשם רכישת בגדים ופריטים שהיו במזוודה. מדובר בסכום מוגזם ומופרך שכן, לא יעלה על הדעת שלשהייה בת ארבעה ימים בארץ זרה נאלץ התובע לשלם את הסכום האמור.

ד.        משהגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות, אני מחייבת את התובע

           לשלם לכל אחת מהנתבעות - את הוצאות בית משפט  בסך של 500

           ש"ח, כשלסכום זה יתווספו   כשלסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה

           וריבית צמודה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום יט' באב, תשס"ח (20 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.