השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של רשמת בית המשפט המחוזי בחיפה כתארה אז (השופטת הורביץ) מיום 16.2.06 בבש"א 6029/05, בתיק עיקרי א' 372/05, בו נדחתה על הסף תביעת המערערת בעילת רשלנות מחמת התיישנות.
הרקע וטענות הצדדים
ב. (1) על פי העובדות שהועלו בתביעה ובכתב הערעור, במהלך שנת 1992 התאשפזה המערערת, ילידת 1961, במרכז הרפואי סורוקה (להלן המשיבה 1) עקב כאבים ובבדיקה נתגלה אצלה הריון חוץ-רחמי. בעקבות כך נותחה, ביום 4.8.92, ונכרתה חצוצרתה הימנית. בשנת 1994 אושפזה המערערת אצל המשיבה 1, אובחן אצלה הריון חוץ-רחמי בחצוצרה השמאלית, והוא הובא לסיום באמצעות טיפול כימי-תרופתי. ביום 7.9.95 אושפזה המערערת שוב אצל המשיבה 1 עקב חשד להריון חוץ-רחמי, וחרף בדיקות שהצביעו על נכונות האבחנה, לא טופלה באותו יום וגם לא בבוקר המחרת, ורק בשעות הערב, לאחר הידרדרות מצבה, בוצעה בה בדיקה זעיר-פולשנית (לפרוסקופיה), שבה נתגלה הריון חצוצרתי פרוץ. עקב כך נותחה המערערת והחצוצרה השמאלית שלה נכרתה.
(2) בין השנים 1999-1995 טופלה המערערת בטיפולי הפריה חוץ-גופית, בין היתר אצל המשיבה 1. לטענת המערערת, בשנת 2001 פנתה המשיבה לייעוץ אצל פרופסור יוסף שנקר, לגבי המשך טיפולי הפוריות, ותשומת ליבה הוסבה לכך שהטיפול שניתן לה היה - כך נטען - רשלני. המערערת הגישה את תביעתה ביום 16.3.05, בטענה כי הטיפול שקיבלה, בשנים 1992 ו-1995, היה רשלני. לטענתה, המסתמכת על חוות דעת רפואית מיום 24.1.05 מטעם פרופסור שנקר, התרשלו המשיבות כשטיפלו בה בכריתת החצוצרה בשנת 1992 תחת ניתוח שמרני או טיפול כימי; והתרשלו שוב בטיפולן בה בשנת 1995 משאיחרו לבדקה, לאבחנה ולנתחה - איחור שבעטיו נתחייב הטיפול בכריתת החצוצרה. כן טענה המערערת בתביעתה להפרת חובה חקוקה ולתקיפה.
ג. בבית המשפט המחוזי נדחתה התביעה (שהוגשה כמעט עשר שנים לאחר הטיפול האחרון - מחמת התיישנות. בית המשפט דחה את טענתה של המערערת, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות לפי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן הפקודה), בקבעו, כי לא התקיים התנאי בסעיף, של התגלות הנזק במועד מאוחר לקרות הנזק. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי הנזק שנגרם למערערת הוא כריתת החצוצרות, ודחה את טענתה שהנזק הוא אופי הטיפול שניתן לה. עוד נדחתה טענת המערערת, כי יש תחולה להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן החוק), ונקבע, כי העובדות הנוגעות לעילת התביעה היו ידועות למערערת עוד בשנת 1995, וממילא לא נעלמו ממנה מסיבות שאינן תלויות בה. בעניין זה ציין עוד בית המשפט, כי אף שהערת פרופסור שנקר בדבר הטיפול הרשלני נודעה למערערת כבר בשנת 2001, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, הוגשה התביעה ארבע שנים מאוחר יותר.
ד. כלפי פסק דין זה הוגש הערעור הנוכחי, בו חוזרת המערערת על טענותיה בבית המשפט המחוזי, אף כי אם הבינותי נכונה, בפועל מתמקד הערעור בטענות הנוגעות לטיפול בשנת 1995. לשיטתה, טעה בית המשפט כאשר דחה את תביעתה מחמת התיישנות. ראשית נטען, כי היה על בית המשפט לפרש את טענת ההתיישנות באופן מצומצם, לנוכח הזכות המהותית שנפגעה, וכן מאחר שממילא נשתמרו כל המסמכים הנוגעים לבירור תביעה. שנית נטען, כי הוראת סעיף 89(2) לפקודה חלה בענייננו, מכיוון שרק בשנת 2001 נתגלה למשיבה הנזק; זאת, כי עד להיוועצות בפרופסור שנקר, ראתה המערערת את כריתת החצוצרה כטיפול הכרחי ומציל-חיים שניתן לה, ורק משנודע לה על התרשלותן הנטענת של המשיבות, הפך הנזק לבר-תביעה ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד זה. שלישית נטען, כי חלה אף הוראת סעיף 8 לחוק, לפיה תחילת תקופת ההתיישנות נספרת ממועד שנתגלתה למערערת ההתרשלות הנטענת, שכן עובר להיוועצות ב-2001 נעלמו מן המערערת העובדות המהוות עילה לתובענה, מסיבות שאינן תלויות בה. לטענת המערערת, לא יכלה למנוע סיבות אלו אף בזהירות סבירה. לראיה היא מציינת, כי בשנים 1999-1995 טופלה בידי מספר רופאים מומחים לגינקולוגיה, שידעו על עברה הרפואי, ולא ציינו בפניה את ההתרשלות הנטענת. נטען עוד, כי מאחר שהמערערת לא נחקרה על תצהירה ולא נסתרה עדותה בנושא, טענתה, שעד לשנת 2001 לא היתה מודעת להתרשלות המערערת, היא בגדר עובדה שאינה במחלוקת.
ה. המשיבות, מצידן, סומכות ידיהן על פסק הדין קמא. לטענתן, אין בסיס לטענת המערערת כי תקופת ההתיישנות הוארכה אל מעבר לתקופה בת שבע השנים הקבועה בחוק, ועל כן בדין נדחתה התביעה. נטען, כי הוראת סעיף 89(2) לפקודה אינה רלבנטית למקרה דנא, הואיל והנזק הנטען - כריתת החצוצרות - היה ידוע וברור למערערת בשעת היקרותו. כן נטען, בהקשר זה, כי פרשנותה של המערערת להוראת הפקודה אינה סבירה באופן קיצוני ומאריכה עד אין קץ את תקופת ההתיישנות. לעניין הוראת סעיף 8 לחוק נטען, כי המערערת לא עמדה בשני התנאים המנויים בסעיף - היא ידעה על העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי כריתת שתי החצוצרות על השלכותיה, במועד ההתרשלות הנטענת; והיא יכלה לברר את טענותיה בדבר טיפול רשלני אצל רופא מומחה שנים קודם למועד הגילוי בשנת 2001.
דיון
ו. (1) המערערת טוענת כי היה על בית המשפט קמא להעדיף את זכותה המהותית על-פני טענת ההגנה הדיונית של ההתיישנות, בהפנותה, בין היתר, לדברי השופט טירקל בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 557 (2000; להלן עניין המאירי): "הזכות המהותית היא גבירתה של הזכות הדיונית, שהיא שפחתה ההולכת בעקבותיה ונכנעת לה". בפסיקה נאמר לא אחת, כי יש מקום לפרשנות הנוטה לצמצם את תחום פועלה של טענת ההתישנות, כדי להפחית פגיעה בזכויות מהותיות (למשל ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 678 (1984) (השופט בך) (להלן עניין פתאל); ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 368 (1991) (השופט בך); השופט טירקל בעניין המאירי; ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד(2) 598 (2000) (השופטת שטרסברג-כהן)). אולם, פרשנות זו תיעשה לאורו של החוק, וראו דברי השופט א' גולדברג (בהסכמת השופט (כתארו אז) ברק) בעניין פתאל (עמ' 688), וכן דברי השופט בך בעניין רוז'נסקי (שם) - "אין לפרש את החוק בדרך מאולצת", ודברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין לחאם (שם), "אין בכוחה של גישה זו (המצמצמת - א"ר) להוביל לפרשנות המרוקנת את ההתישנות שנקבעה בחוק מכל תוכן". בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ., פ"ד נו(3) 345 (2002) ציין השופט (כתארו אז) ריבלין את הנטיה המצמצמת האמורה. הנשיא ברק (בהסכמת השופט (כתארו אז) אור) ציין (עמ' 353), כי אין לקבוע מראש פירוש מצמצם או מרחיב לחוק אלא "חוק יש לפרש על פי התכלית המונחת בבסיסו, לעתים יוביל הדבר לפירוש מצמצם, לעתים יוביל הדבר לפירוש מרחיב", וכך גם לפי חוק ההתישנות, הבא ככל חוק להגשים תכלית חברתית ויש לפרשו בהתאם. מכל מקום, בפסק דין מאוחר יותר (ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (לא פורסם) (2005) (להלן עניין אברהם)) חזרה השופטת (כתארה אז) ביניש וציינה את המגמה המצמצמת, מן הטעם "שההתישנות פוגעת בזכות הגישה לערכאות...". עינינו הרואות כי בסופו של יום תר הדין - מפי המחוקק והפסיקה - אחר האיזון הראוי, וכשלעצמי סבורני כי אכן במקרים שבהם כפות המאזניים מעוינות, נכון יהיה לפרש הוראות התישנות על דרך הצמצום, מה שאין כן שעה שהכף נוטה אל נכון ומימושו של דבר המחוקק בדבר ההתישנות נהיר.
(2) והנה, בגדרי הוראות החוק מושג האיזון בין האינטרסים המתנגשים בנושא ההתיישנות, אותם מנתה השופטת שטרסברג-כהן בעניין המאירי:
"ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי נעוץ בהנחה שלפיה תובע אשר 'ישן על זכויותיו' ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 וכן ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני (כרך א, 1991), בעמ' 10-5). והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק (ע"א 165/83 הנ"ל [ראו להלן - א"ר]). אל מול טעמים אלו עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא" (בעמ' 554-553; וראו גם ע"א 158/54 דה-בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד י 687, 696-695 (1956) - השופט זילברג; ע"א 506/82 זונטג נ' עיזבון המנוח מנדלסון, פ"ד מ(3) 113, 124 (1986) - השופט בך, המביא מדברי המלומד ויסמן במאמרו "ההתישנות והמדינה" (משפטים י"ד 3, תשמ"ד)).
אזכיר גם כי בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554 (1984; להלן עניין בוכריס), כתב השופט, כתארו אז, ברק:
"דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים... הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח. איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין..." (עמ' 559-558).
נפנה אפוא לבחון את הוראות הדין ותחולתן על המקרה שבפנינו.
כלל הגילוי והיחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין
ז. הדין קובע, בהוראותיו הכלליות, תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות מהסוג דנן, המתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה (סעיפים 6-5 לחוק). מעבר לכך, שתי הוראות חוק אשר משעות את תחילתה של תקופת ההתיישנות רלבנטיות לענייננו, והן סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. כאמור, המערערת טוענת לתחולת שתיהן במקרה זה. בשתי ההוראות הללו נקבע הכלל הידוע בכינוי "כלל הגילוי" (או "כלל ההתגלות" - 'discovery rule'), הקובע "נקודת-זינוק" מאוחרת לתחילת מירוץ ההתיישנות, מקום בו נתגלו פרטים הקשורים לתביעה במועד מאוחר. כידוע, וכפי שיפורט בהמשך, בית משפט זה פסק זה מכבר, כי שתי ההוראות הללו אינן יכולות לחול יחדיו ובמקביל, ולכן המדובר למעשה בטענות חלופיות מצד המערערת. אך טרם שנפנה לדון בהן, נייחד דברים אחדים באשר לדין ולפרשנותו.
ח. סעיף 8 לחוק הוא חלק מן ההוראות הכלליות בדבר התיישנות, וזה לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, סעיף ספציפי בתחום מסוים, הנזיקין, מיוחד למקרים שביסודם עילות תביעה בגין נזק שנגרם במעשה או מחדל. כלל הגילוי קבוע בסיפא לסעיף ולצידו "מחסום" דיוני שאינו קיים בסעיף 8: תחילת תקופת ההתיישנות היא - במקרה בו "לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק"; אולם לכך נוספת הוראת ה"מחסום", לפיה "תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". אם כן, בעוד שההוראה הכללית בסעיף 8 מחילה את כלל הגילוי ללא סייגים דיוניים, הוראת סעיף 89(2) מחילה את כלל הגילוי ומשעה את תחילת מירוץ ההתיישנות, אך מגבילה את אפשרות הגשת התביעה עד עשר שנים "מיום אירוע הנזק".
ט. (1) היחס בין שני הסעיפים, מבחינת תוקפם ותחולתם, שמטבעו מציב סימני שאלה, נדון בבית משפט זה במקרים רבים (ראו, למשל, עניין פתאל); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום, פ"ד מט(5) 485 (1996); ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, 460-459 (1994); ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462 (1997); ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857 (1998) - וגלגולו ה"שני" בעניין המאירי הנזכר מעלה; בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים, פ"ד נט(3) 111, 120-119 (2004); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, ניתן ביום 24.11.05) - להלן עניין צורף).