השופטת ע' ארבל:
בפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל- ס"נ, א' רז, מ' פינקלשטיין). המערער הורשע על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בניסיון רצח של אחותו, עבירה לפי סעיף 301(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט גזר את עונשו של המערער ל-11 שנות מאסר לריצוי בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי.
1. המערער הורשע על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן הגיע המערער לבית הוריו וביקש לקחת את אחותו (להלן: המתלוננת) עמו ברכבו. המתלוננת הסכימה וביקשה כי יסיע אותה לדואר. המערער נסע לדואר אך לא עצר שם לבקשת המתלוננת, אלא הסיע אותה לחורשה, שם הורה לה לצאת מהרכב ושאל אותה אם היא קיימה יחסי מין עם גבר ואם היא בהריון. המתלוננת הכחישה את הדברים, והמערער שלף סכין יפנית, תפס את ראשה של המתלוננת וחתך שני חתכים בצווארה מאחור כל זאת בכוונה לגרום למותה. המתלוננת החלה לברוח מהמערער ונפלה. המערער הגיע בסמוך אליה, עלה על גג רכבו, זרק לעברה אבן ופגע בה. לאחר מכן נסע מהמקום והותיר את המתלוננת שותתת דם מצווארה. המתלוננת הובהלה לבית החולים שם נתפרו החתכים בצווארה, היא הונשמה ואושפזה למשך 5 ימים.
2. כאמור, ביום 25.6.07 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל- ס"נ, א' רזי ומ' פינקלשטיין) את עונשו של המערער ל-11 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו ולשנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע ויורשע בה.
בית המשפט קבע כי המעשה שביצע המערער חמור הוא ומחייב תגובה עונשית הולמת שתיתן ביטוי לסלידה ולשאט הנפש מניסיונו של המערער לשים קץ לחיי אחותו משום שסבר שהתנהגותה פגעה בכבוד המשפחה. בית המשפט הזכיר את הרשעותיו הקודמות של המערער ואת חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה ממנה עולה כי המערער כשיר לעמוד לדין ואינו סובל ממחלת נפש. עם זאת מחוות הדעת עלתה היסטוריה של הפרעות התנהגות קשות הכוללות שימוש בסמים ואלכוהול ונקיטה באלימות. לבסוף ציין בית המשפט כי התחשב בהודאתו של המערער בעבירה.
3. הערעור שבפנינו מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. בא-כוח המערער טען בפנינו כי הודאתו של המערער בכתב האישום המתוקן לא היתה הודאה חופשית ומרצון. לטענתו במהלך הדיון לטיעונים לעונש שב המערער וטען כי לא התכוון לרצוח את אחותו ורק לאחר שדיבר איתו סנגורו פעמיים אמר כי הוא התכוון לרצוח את אחותו. הסנגור טען עוד כי ההודאה ניתנה על רקע לחצים, וביניהם לחציו של סנגורו הקודם של המערער, ובית משפט קמא אשר היה נוכח בכך לא היה צריך לקבל את הודאתו. לטעמו יש להתייחס לחזרתו מהודאתו כאילו ניתנה לפני מתן גזר הדין. לטענת הסנגור אף הודאתו של המערער במשטרה לא היתה חופשית ומרצון ואינה מתיישבת עם שאר הראיות בתיק והמשך השתלשלות העניינים. הסנגור ביקש לפרט מדוע חומר הראיות אינו מצביע על כוונת המערער לרצוח את המתלוננת, ובין היתר טען כי לו רצה היה יכול המערער להשלים את העבירה, בשל הפרשי הכוחות ביניהם ובשל המקום בו בוצעה העבירה.
לעניין העונש טען הסנגור כי היה על בית המשפט לקבל תסקיר שירות מבחן באשר לנסיבות ביצוע העבירה ולאישיותו המורכבת של המערער כולל מצבו הנפשי המעורער. בנסיבות אלו היה כדי להקל בעונשו של המערער. לטענתו היה על בית המשפט להתחשב בהודאה שנתן המערער ובשיתוף הפעולה שלו עם החוקרים וכן בבקשת הרחמים מטעם אביהם של המתלוננת ושל המערער, אשר העיד שאף המתלוננת סלחה לו. הסנגור טען כי העונש מבוסס על הרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות על רקע "חילול כבוד המשפחה", שיקול שכבר נקבע כי אינו מתיישב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומתעלם משיקולים אינדיבידואלים. לבסוף טען הסנגור כי העבירה לא בוצעה על רקע כבוד המשפחה ולפיכך לא היה מקום להחמיר בעונשו של המערער, וכי הפסיקה בנסיבות דומות הטילה על נאשמים עונשים קלים יותר.
4. באת-כוח המדינה טענה כי טענתו המרכזית של המערער נוגעת לכשל בייצוגו על-ידי סנגורו הקודם. היא ציינה את ההלכה לפיה יש במקרה זה חובה להגיש את עמדתו של הסנגור הקודם, וכי עמדה כזו לא הוגשה לבית המשפט במקרה דנן. עוד טענה כי המערער מעלה טענות עובדתיות חדשות שאף לא נתמכות בתצהיר מטעמו. לטענתה מדובר בחזרה מהודאה לאחר מתן גזר הדין שנובעת מחומרת העונש בעיני המערער או סנגורו. מכל מקום טענה כי לא נגרם עיוות דין, שכן שיסוף צווארה של המתלוננת על-ידי המערער מלמד בוודאי על כוונת קטילה.
לעניין העונש טענה באת-כוח המדינה כי מדובר בעונש ההולם את נסיבות המקרה. המערער שיסף את גרונה של המתלוננת, שהינה אחותו, לאחר מכן זרק עליה אבן והותיר אותה להתבוסס בדמה. היא ציינה כי בתיקים מסוג זה כשמבוצע רצח או ניסיון לרצח על רקע "חילול כבוד המשפחה" קורה פעמים רבות שהמתלוננות אינן תובעות את כבודן וביטחון גופן ולפיכך פנתה המתלוננת וכן משפחתה בבקשה לרחמי בית המשפט. לטענת הפרקליטה יש מקום להעביר מסר חמור במקרים מעין אלו החוזרים ונשנים.
5. סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו ברשות בית המשפט ומנימוקים מיוחדים שיירשמו:
153. חזרה מהודיה
(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.
ההלכה הפסוקה הורתה כי חזרה מהודיה תתאפשר רק בנסיבות חריגות "בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621 (2002)). עם זאת נקבע כי רשימת הנימוקים המיוחדים הנדרשים אינה רשימה סגורה (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798, 803 (1991)). באשר למתן ייעוץ משפטי לקוי נקבע כי טיעון זה יכול להוות נימוק מיוחד שיצדיק חזרה מהודיה, כאשר, למשל, פעל בא-כוחו של הנאשם תוך הפרת אמונים כלפיו בעודו מונע משיקולים זרים. עם זאת, נקבע כי המלצתו של סנגור לנאשם להודות תוך הבהרה כי אם לא יודה צפוי לו עונש חמור יותר, אין בה כדי להצדיק חזרתו של הנאשם מהודאתו (ראו ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145 (2004); רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 2.5.06); ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 577 (1987); ראו גם ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.07)). כן נקבע כי "רק בנסיבות נדירות יותר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד" (ע"פ 5561/03 הנ"ל, בעמ' 152).
6. בנסיבות המקרה דנן לא שוכנענו כי מתקיימים נימוקים מיוחדים כנדרש בסעיף על מנת לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו. בא-כוח המערער טוען ללחצים שהופעלו על המערער מטעם סנגורו. לטענה זו אין כל ביסוס. אכן בשלב הטיעונים לעונש אמר המערער כי לא התכוון לפגוע באחותו, אך אמירה זו אך טבעית היא כשבאים לגזור דינו של אדם והוא מנסה לסנגר על עצמו. לא עולה מפרוטוקול הדיון כל לחץ מטעם הסנגור הקודם, כי אם ניסיון להבהיר את הדברים על ידו שנעשה בפני בית המשפט. לאחר ההבהרה מטעם הסנגור אישר המערער כי הוא אכן מודה שהתכוון לרצוח את המתלוננת. יתרה מכך, הסנגור הנוכחי לא הציג בפנינו כמתחייב את עמדת הסנגור הקודם אם כי ציין שפנה אליו (ראו למשל ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.08)). גם בכך, יש בכדי להכשיל את טענתו בדבר כשל בייצוג שכאמור נעדרת כל ביסוס. נראה כי מקרה זה תואם יותר מקרה בו מבקש נאשם לחזור בו מהודאתו לאחר שסנגורו בערכאה הדיונית המליץ לו על כך במחשבה שאם לא יודה הוא צפוי לעונש חמור יותר. כאמור, מקרים אלו, כך נפסק, אינם מצדיקים לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו.
באשר לטענותיו של המערער לגופן של הראיות הרי שאין מקום לדון בטענות אלו משלא נתאפשרה חזרתו מהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן. רק נעיר כי טענתו של הסנגור לפיה אין עובדות כתב האישום מתיישבות עם עבירה של ניסיון לרצח אינה מקובלת עלינו. העובדה שלמרבה המזל לא נשלמה "מלאכתו" של המערער והמתלוננת נותרה בחיים אין לזקוף אותה לזכותו של המערער. המערער שיסף את צווארה של המתלוננת משני צידיו בסכין יפנית, זרק עליה אבן והותיר אותה להתבוסס בדמה. לא ניתן לומר כי עובדות אלו אינן מתיישבות עם עבירה של ניסיון לרצח.
7. באשר לעונש שהוטל על המערער, גם כאן לא שוכנענו כי יש מקום להתערבותנו. מקובל למנות מספר שיקולים במלאכת גזירת הדין ובהם הרתעה כללית ואישית, מניעה, חינוך ושיקום (ראו למשל ע"פ 1341/02 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.02)). אמנם השיקול של הרתעה כללית וודאי לא יכול להיות השיקול היחיד ואף לא העיקרי מבין השיקולים השונים, אך לא ניתן להתעלם ממנו במסגרת גזירת הדין. איני סבורה כי מקרה זה, כטענת הסנגור, מצביע על התחשבות בשיקולים של הרתעה כללית בלבד.
חומרת המעשים שהיתה יכולה להסתיים חלילה במותה של אחות המערער היא ברורה וזועקת. הרקע למעשים, כעולה מכתב האישום המתוקן, שעניינו ב"חילול כבוד המשפחה" מצדיק אף הוא נקיטה בעונש חמור. אעיר במאמר מוסגר כי אף רמיזותיו של בא-כוח המערער באשר לרקע אחר שעומד בבסיס המעשה לא היה משנה את תמונת המצב, ולטעמי אף היה מחמיר אותה ולפיכך טוב היה משלא נטען. הודאתו של המערער נלקחה בחשבון על-ידי בית המשפט ואיני סבורה כי היה הכרח בקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער, במיוחד מאחר שבפני בית המשפט עמדו שתי חוות דעת פסיכיאטריות הנוגעות למערער. כעמדת המדינה אף אני איני סבורה כי סליחתה של המתלוננת, ובקשת הרחמים מצד המשפחה יש בהם כדי להצדיק הקלה בעונשו של המערער. יש לציין כי סליחתה של המתלוננת לא נשמעה מפיה בבית המשפט אלא הובאה על-ידי אביה, ואף נסיבותיה לא הובהרו. על כך נאמר כבר כי-
"עבירות אלימות בתוך המשפחה לרבות עבירות כאלה על רקע כבוד המשפחה, הן - למרבית הצער - חזיון נפרץ במקומותינו, כך גם הניסיון מצד בן המשפחה לגונן על עבריינים כאלה ולהשאירם במסגרת המשפחה, להימנע מלהסגירם, לסלוח להם ולבטל את התלונה נגדם. אין החברה יכולה לתת יד לכך. יש להחיל על כל האוכלוסייה כולה נורמות ראויות למען שמירה על חייהם ושלמות גופם ונפשם של כולם, זרים וקרובים כאחד. יש לשרש את האלימות הנפשעת בתוך המשפחה, ולהגן על הקורבנות הפוטנציאליים. אחת הדרכים לכך היא ענישה חמורה המרתיעה את העבריין ואחרים מלעבור עבירות של אלימות מכל סוג, גם כאשר הן מבוצעות על רקע של תפיסות מעוותות ודפוסי התנהגות פסולים, ביניהם רצח על רקע כבוד המשפחה שהוא אחד מהם ואולי החמור שביניהם" (ע"פ 7289/98 פאחורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.00)).
8. לסיום אעיר כי אף אם היינו מאמצים את עמדת הסנגור שיש להרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, על-פי סעיף 329 לחוק העונשין, איני סבורה כי היינו מתערבים בעונש שנגזר על המערער. יש לזכור כי העונש המירבי הקבוע לעבירה על-פי סעיף 329 הוא עשרים שנות מאסר. בנסיבות המקרה דנן, מעשה הפשע הקשה והנתעב אותו ביצע המערער באחותו, על רקע דפוסי התנהגות מעוותים, מחייב ענישה מחמירה ומרתיעה, ואיני סבורה כי עונש של 11 שנות מאסר בפועל גבוה מדי למקרה כזה, אף אם לא היתה בו כוונה לרצוח (ראו למשל ע"פ 925/07 י' ח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.08)).