נדחתה בקשת חב' התברואה לגביית כספים מעיריית טייבה שנמצאת בהקפאת הליכים

השופטת מ' נאור:

           לפנינו בקשת רשות ערעור והחלטנו לדון בה כבערעור. חברת ע.ס.ם. שירותים ותברואה בע"מ (להלן: המערערת) הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לחייב את הנאמן בהקפאת הליכים של עיריית טייבה (עו"ד אבנר כהן) לשלם לה ללא דיחוי סכום העולה על שישה מליון ש"ח, זאת בגין מתן שירותי פינוי אשפה שניתנו על ידה לעירייה. מדובר בהקפאת הליכים שנייה של העירייה, על הפרטים נעמוד בהמשך הדברים. הנאמן, עו"ד כהן, מונה לתפקידו בשנת 2007. המערערת טענה בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי כי החובות כלפיה "קודמים לכל החובות [האחרים] ויש לשלמם ללא דיחוי". הבקשה נסובה על סכומים בגינם מתנהלים הליכי הוצאה לפועל שונים ועל תיק אחד תלוי ועומד, כולם מן התקופה שקדמה להקפאת ההליכים הנוכחית. כיוון שבערעור לפנינו צמצמה המערערת בקשתה לסכום של כ-2.5 מליון שקל יובא בהמשך הדברים הפירוט הנדרש רק לגבי החובות הנזכרים בערעור.

ההליך בבית המשפט המחוזי

1.        המערערת טענה בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי כי יש לה "עדיפות מוחלטת על פני שאר הנושים". לביסוס טענה זו הסתמכה המערערת על פסק דין שניתן על ידי השופטת אלשייך ביום 20.1.2004 בתביעה שהגישה חברת מ.ר.ר. שרותים בע"מ נגד עיריית טייבה (בש"א 20973/02 במסגרת ה"פ 10511/99 (להלן: פסק הדין משנת 2004)). ההליך האמור נגע להוצאות הקפאת ההליכים הראשונה אותן, כך קבע בית המשפט, היה צורך לשלם במלואן במעמד של הוצאות הקפאה ולפני חובות אחרים. המערערת טענה בבקשה נשוא הערעור כי היא חליפתה של מ.ר.ר. שירותים בע"מ וכי מכוח האמור בפסק דין זה יש לשלם לה את החובות במלואם.

2.        הנאמן התנגד לבקשה. בתגובתו הסביר כי החוב לו טוענת המערערת מורכב מיתרות בשלושה תיקי הוצאה לפועל ומתיק אחד שטרם התברר. הנאמן, לאחר שביקש מבא-כוח המערערת מסמכים שונים, בחן את מערכת ההתחשבנות בין המערערת לעירייה והגיע לכלל מסקנה כי המערערת גבתה חובות ביתר וכי למעשה בגין גביית היתר היא זו שחייבת לעירייה סכום של 1,414,787 ש"ח ולא ההיפך. הנאמן העלה בתגובתו טענות קשות נגד המערערת ונגד העירייה בעניין האופן בו נוצרה לטענתו גביית יתר לטובת המערערת. לא נאריך כאן כיוון שבית המשפט המחוזי (השופטת אלשייך) לא ראה צורך, מטעמים עליהם נעמוד מיד, לבדוק את פרטי ההתחשבנות.

3.        כאמור, במישור העובדתי, הנאמן טען כי כלל אין חובות. עם זאת התייחס הנאמן לטענת המערערת לפיה יש לשלם את ה"חוב" תוך עדיפות על פני יתר הנושים. בתגובתו עמד הנאמן על הרקע לבקשה: ביום 24.5.1999 ניתן צו הקפאת הליכים ראשון נגד עיריית טייבה ומונו נאמנים לעירייה. הנאמנים הוסמכו לשלם הוצאות שונות בתקופת ההקפאה ובכללן הוצאת אשפה. ביום 31.1.2000 הסתיימה תקופת ההקפאה ואושר הסדר נושים. בית המשפט קבע בשעתו כי משאושר ההסדר, הנאמנים אינם עוד נאמנים בתקופת הקפאה, אלא הם נאמנים לביצוע ההסדר אולם מבחינה מעשית הם יישארו באותן סמכויות כפי שהיו בתקופת ההקפאה. ביום 18.9.2002 שוחררו הנאמנים מתפקידם. לאחר הסדר הנושים האמור הגישה חברת מ.ר.ר שירותים בע"מ בקשה לבית המשפט שיורה לעיריית טייבה לשלם לה בגין שירותי פינוי אשפה שהעניקה לעירייה בתקופת הקפאת ההליכים הראשונה בין 11/1998-7/1999. לאחר שהתקבלה תגובת העירייה ותגובת המדינה ניתן בשנת 2004 פסק הדין בו התקבלה התביעה וצוין, בין השאר, כי חובות הקפאה יש לשלם לאלתר במלואם.

           הנאמן בתגובה שהוגשה לבית המשפט המחוזי העלה הרהורים כאלה ואחרים לגבי פסק הדין משנת 2004, וטען כי ההגנה בתיק זה לא נוהלה כדבעי. עוד טען כי חברת מ.ר.ר. שירותים בע"מ שזכתה בפסק הדין משנת 2004 והמערערת לא חד הן, אף אם מנהלי החברות זהים. מכל מקום כך ציין החוב בגין פסק הדין משנת 2004 שולם במלואו.

4.        המערערת הגישה תשובה לתגובת הנאמן שנוסחה, כפי שהעיר בית המשפט המחוזי, בלשון בלתי ראויה. בתשובה טענה המערערת כי העירייה התגוננה מפני תביעות שהגישה המערערת נגדה באמצעות עורכי דין חיצוניים, ולא טענה בהוצאה לפועל טענת פרעתי. המערערת הוסיפה וטענה כי היא נתנה שירותי פינוי אשפה לאורך שנים לעירייה בלי לקבל תמורה, ואילו העירייה הבריחה כספים והתחמקה מתשלום חובותיה. העירייה, ולא המערערת (כפי שטען הנאמן) היא שפנתה לבית המשפט בבקשה לקבל פסק דין נגד עצמה, והכל כדי להתחמק מעיקולים. העירייה גם פתחה תיק הוצאה לפועל נגד עצמה, אך הנאמן לא טרח לבדוק את כל הפרטים הללו. המבקשת הגישה בתשובתה מסמכים שונים כדי להדוף את טענות הנאמן לפיהן גבתה סכומים ביתר ואין לנו צורך לעמוד על פרטיהם.

           המבקשת ציטטה בתגובתה מתוך פסק הדין שניתן בשנת 2004:

"לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי התקשרות עם קבלני תברואה, כל עוד נעשו כדין ובמהלך עסקים רגיל, הינן הוצאה לגיטימית, שהמתקשר רשאי לצפות כי תשולם, במלואה ובלא דיחוי'.

           כמו כן נקבע שם:

"דינו של חוב פרי התקשרות שנעשתה בתקופת הקפאת הליכים הוא שונה; בסייגים הקבועים בדין הרי שחל כאן העיקרון של 'חובות יש לשלם לאלתר ובמלואם', וזאת במעמד של הוצאות הקפאה, המשולמות לפני החובות האחרים."

           ועוד צוין שם:

"אין מעמד של נאמן בהקפאת הליכים מקנה לו כל פטור מהתחייבויות שלקח, נהפוך הוא; דווקא מעמדו המיוחד של הנאמן, מקנה לחובה זו משקל כבד יותר. זאת, מעצם מעמדו כבעל תפקיד מטעם בית המשפט והציפיה הלגיטימית של בית המשפט ושל המתקשרים הבאים עמו במגע כי לא יקח כל התחייבות אלא אם בדק ומצא כי יש בקופתו כספים למימונה."

           על סמך דברים אלה טענה המערערת כי זכאית היא לתשלום מלוא הסכומים אותן ביקשה.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.        בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור אין הכרעה בשאלת ההתחשבנות בין המערערת לבין העירייה (ועל כן לא הארכתי בתיאור טענות הצדדים בעניין זה). ההחלטה עוסקת בעיקרה בקביעה משפטית לפיה "המועד הקובע" או "קו פרשת המים" הוא יום מתן צו הקפאת ההליכים בהקפאה השנייה אשר קובע את התיחום בין "חובות עבר" בגינם יש להגיש הוכחת חוב, לבין הוצאות ההקפאה (השנייה) אותן על הנאמן לשלם במלואן. בית המשפט מציין כי בא-כוח המערערת לא הבחין בין חיובים שהם הוצאות ההקפאה הראשונה לבין חיובים שהם הוצאות ההקפאה הנוכחית. בסוגיה זו האריך בית המשפט המחוזי, נוכח חשיבות הסוגיה להליכים אחרים שבפניו, בהן כזכור בשנת 2007 מונה נאמן להקפאת ההליכים הנוכחית, שהיא ההקפאה השנייה. בית המשפט דן בכמה סיטואציות, שלא כולן, כפי שנראה, רלבנטיות לשאלות העומדות על הפרק בסופו של דבר בערעור. בית המשפט קבע כי חובות שנוצרו לפני יום מתן צו ההקפאה הראשון; חובות שהנאמנים הקודמים התחייבו בהם במהלך תקופת ההקפאה הראשונה; וחובות שנוצרו לאחר תום תקופת ההקפאה הראשונה ובטרם ניתן צו הקפאת ההליכים השני הם כולם "חובות עבר" בהקפאת ההליכים הנוכחית. לעומת זאת, חובות שנוצרו לאחר מועד צו הקפאת ההליכים השני הם בגדר התחייבות שנטל על עצמו הנאמן הנוכחי לגבי שירותים וסחורות שקיבל לאחר המועד הקובע והם חובות שעל הנאמן לשלם לאלתר במלואם.

6.        לעניין פסק הדין משנת 2004 עליו הסתמכה כזכור המערערת (שניתן על ידי אותו מותב) מסביר בית המשפט כי בשנת 2004 עת ניתן פסק הדין היתה העירייה סולבנטית ולא היתה מניעה מלחייבה לשלם את המגיע לנושים - הן כאלו שחובם הינו בגין "הוצאות הקפאה" מן ההקפאה הראשונה והן לנושים חדשים. בית המשפט הבהיר כי המערערת מנתקת מהקשרו את האמור בפסק הדין משנת 2004, והופכת אותו למעין "שיק פתוח" לחיובים שטרם באו לעולם בעת שניתן פסק הדין. בית המשפט סיכם כי על המבקשת להגיש לנאמן הוכחת חוב בה תבחין בין החובות השונים בהתאם לזמן היווצרותם - קודם להקפאה הראשונה, במהלכה או לאחריה, ובמסגרת זו יהיה מקום לבדוק לעומק את טענות הצדדים ולהכריע בעניין לאחר שהנאמן ייתן למבקשת לפרוש את מלוא טענותיה. בנקודה זו יצוין במאמר מוסגר כי מן הדיון שהתנהל לפנינו עלה שבינתיים הנאמן דחה הוכחת חוב שהגישה המערערת וכי ערעור על כך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי.

7.        במסגרת ההחלטה מתח בית המשפט ביקורת גם על המדינה ועל משרד הפנים שכשלו לדבריו כשלון חרוץ בפיקוח על התנהלות הרשות המקומית. עוד העיר בית המשפט כי אם קיים חוב שלא שולם בגין תקופת ההקפאה הראשונה המהווה הוצאות הקפאה כי אז: